פתחתי בריצת אמוק קדימה וצעקתי 'איפה? איפה רוזנר?'

שבוע בלבד לפני פרוץ מבצע "עופרת יצוקה", ערך גדוד חרוב של חטיבת כפיר תרגיל המדמה לחימה ברצועת עזה. עם סיומו, עלה סמ"ר (מיל') מנחם ציק, חובש הפלוגה המבצעית, לדבר בפני חייליו. הוא סיכם בכמה דקות את נושא מתן העזרה הראשונה בעת קרב, ואז שחרר את הלוחמים לדרכם.

בעוד רוב החיילים התפזרו, ניגש אל ציק סמ"ר (מיל') יורי שולקפר, חייל בפלוגה. "הוא התקרב אליי ואמר לי שהוא הבין את כל מה שהסברתי, חוץ מאשר את הדרך שבה יש לטפל בחבר צוות עם פציעות בצוואר", מספר ציק. "הוא ביקש שאחדד אצלו את הנקודה הזו, ואני הסברתי לו כמה שיכולתי. שאלתי אותו אם הוא זוכר את התמונה ממלחמת לבנון השנייה, בה רס"ן תומר בוהדנה שכב פצוע על אלונקה כשרופא עושה לו 'נקודת לחיצה' על הצוואר. הסברתי לו שכך בדיוק זה צריך להיראות".

כעבור ימים אחדים, כשהמלחמה הפכה מאימון למציאות, התברר שלשיחה ההיא הייתה משמעות מפחידה. עם פציעתו של מפקד הפלוגה, רס"ן רועי רוזנר, נדרש הלוחם שניגש אל ציק לבצע בו טיפול לחיצה בצוואר, ולמעשה לשחזר את הוראותיו של החופ"ל. "זו הייתה תמונה מרגשת מאוד", מספר ציק. "בעת הקרב, הפחד שלי היה שאף אחד לא יידע לעזור לרועי, והוא התבדה לחלוטין. אומנם הפציעה הייתה קשה, אבל בשטח, לצידי, יורי עשה את זה אחד לאחד, ורוזנר קיבל טיפול ראשוני. הפחדים שלי נמוגו, וזה מה שגרם לי להצליח לתפקד הכי טוב שאני יכול".

והתפקוד של ציק אכן היה ראוי להערכה. הוא טיפל במפקד הפלוגה הפצוע, והנחה את שאר הלוחמים כיצד לטפל בנפגעים האחרים. לאחר מכן, הוביל את הכוח למקום מבטחים, וחזר בעצמו לשטח כדי לטפל בשאר הפצועים. סמ"ר ציק הפגין במעשיו יוזמה ותושייה, חירוף נפש תוך סיכון אישי, חתירה למגע ודבקות במשימה. על כך הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד המרכז.

לא רק הנשק שלנו

היה זה השבוע האחרון של דצמבר 2008 - בדיוק לפני שנתיים. פלוגתו של ציק שוחררה הביתה ביום חמישי, והוקפצה לעזה כבר בשבת. הלוחמים תפסו עמדה בגזרת כיסופים, מוכנים לפעול ברגע שיידרשו. "ב–8 בינואר קיבלנו את הפקודה להיכנס ביחד עם גדוד 12 של גולני כדי לבצע פעילות חישוף בעומק כיסופים", מספר ציק. "נכנסנו בשעה אחת בלילה, ולמרות שבהתחלה ההרגשה הייתה מאוד מתוחה, אחרי חציית הגדר המתח ירד. כשהרצועה נפרסת מולך, האווירה הופכת לכמעט פסטורלית.

"הפלוגה המבצעית מוגדרת כפלוגת משימות, ולכן תמיד צעדנו בראש הכוח. המרחב לא היה צפוף - שני בתים פה, בית שם, מטעים חקלאיים רבים. כל מחלקה התמקמה סמוך ליעד שלה, ואני הצטרפתי לחוליית הפיקוד האחורית של הסמ"פ. ב-7:00 בבוקר התחלנו לירות כדי לוודא שאין מחבלים בבתים, אבל לפתע שמעתי ירי מטורף - והבנתי שכבר לא מדובר רק בנשק שלנו. קלטתי שאלו קולות של הקלצ'ניקובים שלהם, ומאוחר יותר גיליתי שגם היו טילי אר–פי–ג'י שנורו לעברנו.

"פתחתי בריצה קדימה, עם היד על הנצרה כל הזמן, כשאני מודע לכך שחובשי המחלקות נמצאים בחזית הכוח. באמצע הריצה שמעתי את הקריאה 'רוזנר פגוע בצוואר', והבנתי שמדובר בפציעה חמורה של מפקד הפלוגה. עזבתי את האחיזה בנשק, השארתי אותו בתנוחת 'תלה צוואר' ופתחתי בריצת אמוק קדימה, תוך כדי שאני צועק 'איפה? איפה רוזנר?'

"המשכתי לרוץ, ואפילו ראיתי כדור שמשפשף את המצנפת של אחד הלוחמים וכדור אחר שעף בין הרגליים שלי. חשבתי כל הזמן על רוזנר - מה יהיה המצב שלו עד שאני אגיע אליו. באותם רגעים איבדתי תחושת זמן ומרחב, הרגשתי שאני רץ קילומטרים על גבי קילומטרים ולא מגיע לעזאזל. בסוף התברר שהמרחק הזה היה רק 300 מטרים.

"המראה שנגלה לעיניי עם ההגעה למקום נצרב בזיכרוני היטב. ראיתי את רוזנר שוכב על הרצפה, כשהבית מסביב עדיין סופג פגיעות טילים. הוא היה בהכרה מלאה, ופנה לקשר שלו, סמ"ר (מיל') אדם מאיה, ואמר לו: 'אדם, תן לי תמונת מצב'. מאחוריו ישב יורי על הברכיים ועשה לו 'נקודת לחיצה' עם שתי אצבעות בצוואר. אם הפחד שלי היה שאף אחד לא יעשה כלום - החשש הזה התבדה לחלוטין. אני לא יודע איך הייתי מתפקד אם המצב היה אחר".

בלי זמן להתאבל

ציק היה עסוק בטיפול במפקד הפלוגה, ובמקביל  עודכן כי יש פצוע נוסף, סמ"ר אלכס רוזניק. "הפניתי אליו חובש והתחלתי לטפל ברוזנר", הוא נזכר. "חתכתי עם מספריים רפואיים את הפליז והחולצה שלו כדי לוודא שאין לו פגיעות חזה. הראש שלי היה כל כך באאוט, עם מיליון מחשבות שונות, שהגוף שלי עבד לבד כמו על אוטומט.

"שאלתי את רוזנר מה כואב לו, כדי להבין אם הוא נפגע מרסיסים במקומות אחרים. הוא פנה אליי ואמר לי: 'ציק, תירגע, הכול בסדר!' הוא הרגיע אותי, בִמקום שאני ארגיע אותו. 'לא כואב לי כלום, אני קצת חלש', הוא אמר לי, ואז המשיך לשאול על מצב הלחימה. אני טיפלתי בפצוע והוא בכלל מתעסק עם דברים של מפקד.

"התחלנו להכין את רוזנר לפינוי ראשוני מהתאג"ד, במרחק 300 מטר מאיתנו, שם חיכה צוות רפואי מיומן יותר ממני מבחינת האמצעים והידע. אני ועוד כמה לוחמים העמסנו אותו על האלונקה ורצנו איתו כשאנחנו עדיין תחת אש כל הזמן. אחד הלוחמים שנשא את האלונקה שאל אם מישהו יכול להחליף אותו, ואז צעקתי לו ברבאק, 'אתה יודע מי נמצא פה על האלונקה?! אין החלפות, עופו קדימה כבר!'

"טנק הגיע כדי לחפות עלינו, ומכיוון שהיינו חייבים לפנות את רוזנר מידית לבית–חולים, חשבנו להעמיס אותו בתוכו. מפקד הטנק אמר שנראה לו שהאלונקה לא תוכל להיכנס פנימה, ולכן הצבנו אותה על החלק האחורי של הכלי. אני לא אשכח את התמונה של האלונקה על הטנק, כשהצוות הרפואי כולו מרוכז ברוזנר ומסביב יש הרבה אש.

"אני העדפתי להישאר בשטח ולא להצטרף לטנק, כי היו עדיין פצועים - סמ"ר (מיל') שמואל (טולי) טולדנו, שהוא גם חבר ילדות שלי, וסמ"ר (מיל') משה דנינו. הרגל של טולי הייתה מרוסקת ודנינו קיבל רסיס ביד. היה קשה מאוד לשמוע שחבר שלך מהילדות נפצע, בנוסף כמובן לעצב הכללי.

"אחרי שפינו את רוזנר, הטנק חזר עם הפרמדיק ואחראי המרפאה, כשכל הזמן טולדנו ודנינו שאלו בצעקות מה מצבו זה של זה ושל רוזנר. הרגעתי אותם שכולם בסדר, למרות שבאותו זמן קיבלתי דיווח על חייל נוסף שנפגע ברגלו. רכבי הפינוי הגיעו וכולם פונו, ומבחינתנו היה מדובר בסוף האירוע.

"כשיצאנו מהרצועה, קיבלנו את הבשורה המרה. המג"ד אסף את כל הפלוגה וסיפר לנו שרועי נפטר. אמרו לנו שההלוויה כבר הייתה, וזה ממש לא נתפס אצל אף אחד. התחושה הייתה מאוד קשה, אבל לא היה זמן להתאבל. חזרנו להילחם וניסינו להישאר ממוקדים עד סוף המבצע.

"מאז, המשפחה הנציחה את רועי בטקסים רבים וגם אנחנו ערכנו בשנה לזכרו ערב מיוחד. בכל שנה אנחנו גם מציינים את יום ההולדת שלו במסע אופניים בתל אביב, כי הוא היה בחור ספורטיבי מאוד. עדיין קשה לדבר במושגים של הנצחה פרק זמן קצר כל כך אחרי האירוע, וגם את הריאיון הזה אני מקדיש לזכרו של רועי, שהוא הגיבור האמיתי. אני לא גיבור, כולם פעלו תחת אש וכולם תפקדו למופת. כל הפלוגה הגיבה באופן יוצא מהכלל למהפך בלתי אפשרי משקט לסערת אש. לא מדובר בסיסמאות ריקות. תכל'ס, אם לא היינו פועלים כמקשה אחת, לא היינו מצליחים לעשות שום דבר".