“הבנו שמסתתרים בשיחים חמושים רבים - בין 15 ל–20"

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 24.12.2010
רפאל אבוטבול 2010

רפאל אבוטבול 2010


סמ"ר (מיל’) רפאל אבוטבול חתר למגע מול חוליית מחבלים במבצע “צלול כיין", שנערך ברצועת עזה ב–2007 # הוא קיבל על כך את צל"ש מפקד חטיבת גולני



במהלך שנות האלפיים הספיק סמ"ר (מיל') רפאל אבוטבול להכיר מקרוב כמעט כל סמטה נסתרת בעזה. פעמים רבות הוא נכנס ויצא מהרצועה, ראה איך היא עוברת טלטלות אך לא הופכת למסוכנת פחות. "הפעם הראשונה שבה היה לי מפגש עם מחבלים בעזה הייתה בסוף נובמבר 2007, כאשר פעלנו בדרום הרצועה עם כוח של שייטת 13", הוא מספר. "התמקמנו בתוך בית נטוש, כאשר שני מחבלים שארבו לנו ירו לעברנו אר–פי–ג'י מתוך מטע קקטוסים. ניגשתי לחלון, זיהיתי אותם, ומיד פתחתי בירי. שניהם נהרגו באופן מידי. אפשר לומר שזו הייתה הכנה טובה לקראת התקרית במואסי".

התקרית המדוברת, הקשה ביותר שידע אבוטבול, התרחשה חודש אחר כך, בדצמבר 2007. הימים היו ימי מבצע "צלול כיין", שנועד לפגוע בתשתיות הטרור ברצועה. אבוטבול שימש אז מ"כ בפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, ומצא את עצמו ניצב מול סכנת חיים ארבע פעמים. בבוקר ה–20 בחודש, כאשר הכוח בו פעל התייצב בפרדסי מחנה הפליטים אל–מואסי, הגיע השיא: חוליית מחבלים גדולה במיוחד פתחה לעבר החיילים באש מטווח של מטרים בודדים - ואבוטבול נדרש למבחן חייו.

כעבור דקות ארוכות, התברר שהוא עבר את המבחן בהצלחה. הוא הפגין בתפקודו אומץ לב, חתירה למגע, קור רוח תחת אש ומנהיגות - ועל כל אלה הוענק לאבוטבול צל"ש מטעם מפקד חטיבת גולני. פרט לו, זכו עוד שלושה חיילים מהגדוד בצל"שים על אירועים אחרים במבצע. למפקד הפלוגה המסייעת, סרן יאיר פלאי, הוענק צל"ש מפקד אוגדת עזה.

אין כניסה לפרדס

האירוע הקשה במטעים הצפופים של מחנה הפליטים התרחש אחרי יום של עבודה מאומצת למיגור תשתיות טרור. "פעלנו במואסי רק שש שעות לפני כן", נזכר אבוטבול. "לאחר הליכה מאומצת של כמה קילומטרים במחנה הפליטים, הפלוגה שלי התמקמה באחד הפרדסים וביצעה מארב יזום. המטרה הייתה לסרוק נקודה בה חשבנו שפועלים מחבלים רבים. כבר עם הכניסה שלנו למחנה, בסביבות 23:00, החלו לירות לעברנו מדי פעם ממקומות שונים, בעיקר באמצעות קלצ'ניקובים. המחבלים גם זרקו לעברנו רימונים לא מעטים, אבל זו הייתה רק ההתחלה.

"בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, כוח מהפלוגה שלי נכנס לאחד המבנים על מנת לעצור מבוקש. בינתיים, אנחנו שכבנו במטע סמוך, וכעבור זמן קצר זכינו לביקור מצד מחבל שניסה להשתלב בין כוחותינו. הוא היה נראה כמו חייל לכל דבר, ואפילו היה מצויד בנשק אישי ובווסט עם מחסניות ורימונים. הוא ניסה להטעות אותנו כדי שנחשוב שהוא אחד משלנו, וקיווה לאסוף מודיעין ולעורר בלבול בקרב החיילים.

"אחד הכוחות זיהה את המחבל והתחיל לירות לכיוונו, אבל הוא לא נפגע. המחבל התקרב אלינו, וכשזיהיתי אותו במרחק של שבעה מטרים מאיתנו, סובבתי שני חיילים ופתחנו לעברו באש. הוא נהרג במקום. התחלנו להתקדם לאזור ממנו הגיע המחבל, תוך שאנחנו מתפרסים על ציר שאסור היה לנו לעבור, מחשש שניחטף.

"כעבור מספר דקות החלו לירות לעברנו צרורות בלי הפסקה ממספר כיוונים. שבעה מאיתנו הגיבו למטח הראשון באש נגדית - אחד מהם היה המ"פ יאיר. המחבלים זרקו לעברנו רימונים וירו עלינו מנק"ל, ובגלל שהאזור היה מאוד סבוך וצפוף, כמעט אי–אפשר היה לראות אותם. הדבר היחיד שניתן היה לקלוט בראייה מאומצת היה הרגליים שלהם. אחרי מאמץ רב, זיהיתי רגליים של מספר מחבלים, וניסיתי לכוון את האש לחזה שלהם. הצלחתי לוודא פגיעה בשלושה מהם.

"עם כל רעש הצרורות והצעקות, הבנו שמסתתרים בין השיחים חמושים רבים. ליתר דיוק, בין 15 ל–20. אנחנו ניצבנו בדיוק מולם, וחיילים ממחלקה אחרת, שהיו פרוסים בשטח, היוו כוח גיבוי. הם עזרו לנו במאמצי הירי לעבר הסבך ממנו תקפו אותנו.

"כעבור זמן קצר של חילופי ירי, אחד מהחיילים בכיתה שלי ספג פגיעת כדור בישבן. נאלצנו לעכב מעט את הטיפול בו בגלל חילופי האש הכבדים - חשבנו שעדיף להעניק לו טיפול רפואי הולם. בעקבות פגיעה שלי, על אחד מהמחבלים התפוצץ רימון שהוא עצמו נשא. אמנם לא יכולנו לוודא שכל המחבלים נהרגו, כי אסור היה לנו להיכנס לפרדס, אבל זיהינו נפילות רבות והבנו שהאחרים ברחו משם".

האדרנלין מסחרר

למרות הדרמה הגדולה שחוו, הגולנצ'יקים לא היו יכולים להרשות לעצמם להוריד את רמת המתח המבצעי. "אין ספק שזה היה מאוד מעייף, אבל הצלחנו לשמור על ערנות גבוהה", מספר אבוטבול. "היינו מיומנים מאוד, והאדרנלין זרם בגוף בקצב מסחרר. אני גם מאמין שהניסיון והתרגולים הרבים שקיימנו עד אותו שלב סייעו למוכנות שלנו.

"אני מודה שהיה פחד, אבל מדובר בפחד חיובי. אם לא היינו חוששים מעט, זה לא היה אנושי והיינו מתים. השאלה הגדולה במצבים האלה היא אם אתה מצליח לנתב את התחושה הזאת כך שהיא תדרבן אותך להתקדם, או שאתה קופא במקום. החוכמה היא לבחור בדרך הראשונה.

"התקרית במואסי הייתה הפעם הראשונה בה נתקלתי במחבלים במרחק מטרים ספורים, אבל לא הפעם הראשונה בה השתתפתי בקרב מול חמושים. אנחנו, בתור חיילים קרביים, חייבים להבין שחתירה למגע היא כלי נחוץ בזירות לחימה כמו עזה. מגיעים לפעמים למצבים שבהם זה או שאתה תפצח בהסתערות ותציל את חייך, או שפשוט תיהרג.

"בהמשך, כשחזרנו לפלוגה, שאלו אותי הרבה על פרטי התקרית. קיימנו שיחות שעסקו במה שאירע שם ואיך כל אחד תפקד. זה כיף שרואים אותך כמוביל, הייתה התרגשות כזו שקשה להסביר אותה. היינו בעזה כמעט שמונה חודשים, והיו לנו אירועים לא מעטים שרק מי שחווה אותם יכול להבין את זה עד הסוף. לא פעלנו בצורה מכנית, והיינו מודעים היטב לכך שהמטרה היא להגן על תושבי המדינה מפני חדירת מחבלים ושיש לנו משימות לבצע כדי שהיעד הזה יושג.

"גם בהמשך, בעת שירות המילואים, היו לנו חוויות לא פשוטות. לפני כארבעה חודשים הייתי שותף לתקרית המצערת בגבול לבנון, בה נהרג המג"ד דב הררי ז"ל ונפצע מפקד הפלוגה, סרן (מיל') עזרא לקיה. אני הייתי חלק מהכוח הקדמי, והיינו נחותים מהלבנונים בגלל תוואי השטח - דבר שבהחלט פעל לטובתם. מדובר באירוע שלאט–לאט הידרדר עד לסוף הנורא - מצעקות 'סטופ–סטופ' הוא עבר מהר מאוד לפתיחה באש.

"כל תקריות האש מחדדות אצלך את ההבנה שגורמים עוינים רבים רוצים ברעת המדינה, ואנו מחויבים להמשיך ולהיות מוכנים לקראת כל אירוע. אני חושב שבשנים האחרונות כבר הספקנו להבין שהכול אפשרי במדינה הזאת. אנחנו מוכרחים להישאר עם היד על הדופק".


attachment 24.12.2010-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה