להתחבא מאחורי אבן זו אופציה, אבל לא בשביל זה התגייסנו

בשנת 1985 יצא העיתונאי אורי גולדשטיין לצלם כתבה בדרום לבנון עבור "מבט". הוא הגיע לכפר אנצר וליווה באופן צמוד מחלקה מגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, שניהלה במקום שגרת לחימה מתישה. הכתבה, אשר זכתה לשם "וילה בלבנון", סיפקה הצצה נדירה למציאות הקשה שבה פועלים חיילי צה"ל ברצועת הביטחון, ואף עוררה הד ציבורי - אך פספסה בזמן קצר את ההתרחשות האמיתית.

ימים ספורים לאחר מכן, ב–30 במארס, יצאה המחלקה אותה ליווה גולדשטיין לסיור רגלי שגרתי בסביבת הכפר. הכוח גילה במהלכו מטעני חבלה, ובעת ההסתערות על המחבלים שהטמינו אותם, ספג אבידות קשות. שניים מלוחמי המחלקה ההיא נהרגו, וסרן (מיל') אילון ורטהיים, קשר בגדוד שהיה אז חייל פשוט, נטל את הפיקוד על הכוח במקום. הוא ארגן את הטיפול בנפגעים, ערך סריקות והיה אחראי לדווח על הקשר בלב התופת. הודות לקור רוחו, תושייתו וכושר מנהיגותו, הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

"הסרט הזה ששודר ב'מבט' נראה לי במבט לאחור גם כסוג של צחוק הגורל", הוא אומר היום. "יומיים אחרי התקרית, כשירדתי לבית–החולים לבקר את אחד הפצועים, צוות מערוץ 1 ראה אותי. אני לא אשכח איך אורי גולדשטיין הסתכל עליי וירה לחדר את השאלה: 'מה, אתה עוד חי?'"

אחד ועוד אחד

האמת היא שורטהיים בכלל לא תכנן למצוא את עצמו נלחם עם רובה סער וכומתת צנחנים. הוא התגייס בפברואר 1984 לקורס טיס, אך לאחר חמישה חודשים נגנז חלומו לראות את כולם מלמעלה - והוחלף בשאיפה לנעול נעליים אדומות. "אחרי חצי שנה גמרנו טירונות בגדוד, ועלינו בתור פלוגה צעירה לקו ראשון בלבנון למשך ארבעה חודשים", הוא מספר. "הגזרה עליה קיבלנו שליטה הייתה בסביבת הכפר אנצר, סמוך לעיר הבירה ביירות, אשר בו הוקם מחנה עצירים שזכה לפרסום בכל שנות השהייה בלבנון עד לנסיגה לרצועת הביטחון ב–1985.

"המחלקה שלי התיישבה באחד הבתים בכפר, וילה שהייתה ריקה מאנשים כאשר הגענו אליה. השגרה שלנו בכפר כללה בעיקר הסתובבות וחיפוש מחבלים, והמטרה הייתה בעצם להחזיק את עצמנו במקום כדי שיטרידו אותנו ויציקו פחות לבסיס הגדול שהיה ממוקם מספר קילומטרים משם.

"שום דבר בווילה שהיינו בה לא היה ממוגן, ופרט לאיזו סוללה שהוצבה מסביב, היינו חשופים לכל איום. ירו עלינו כל הזמן, ולא היה לילה אחד שעבר ללא תקריות אש שכוונו לעברנו. שֶקֶט היה מבחינתנו רק הכנה לקראת האירוע הבא שעתיד להתרחש, וזה הוכיח את עצמו כל פעם מחדש. אנשי חיזבאללה אמנם היו פחות מתוחכמים באותה תקופה, ולנו כמחלקה לא היו נפגעים באירועים האלו, אבל בתוך חודשים ספורים נהרגו עשרה חיילי צה"ל באזור ששהינו בו.

"במהלך השבועות הרבים בהם סיירנו וחיינו בכפר הלבנוני, נדרשנו לתחזק את דרכי הגישה אלינו באופן קבוע. היינו מוכרחים להביא אספקה של מים ואוכל, להכניס אנשי תחזוקה ונהגים וכן להביא אנשים חדשים ולהוציא אחרים החוצה. בכל פעם שהיו מגיעים אלינו, בדרך כלל ברכבי ספארי ממוגנים, היינו מוציאים סיור רגלי, כדי לוודא שלא התארגן מארב בדרכים המובילות למקום.

"אחרי כחודשיים בגזרה, שבוע לפני פסח 1985, יצא מפקד המחלקה לחופשה בביתו - ואת הפיקוד עלינו נטל יוסי מויאל, סמל מפלוגת הוותיקים של הגדוד. זמן קצר לאחר שהחילוף התבצע, יצאנו שמונה חבר'ה, כשמויאל בראש, לפתוח ציר באזור. כדי להשיג שליטה טובה יותר בשטח, לא הסתדרנו בטור. התחלנו ללכת לאט, כשאנחנו מחפשים בזהירות סכנות שאורבות בדרך.

"אחרי הליכה קצרה הגעתי לנקודה מסוימת והסתכלתי למטה. פתאום גיליתי מתחת לרגליים שלי פח זבל גדול שמצויד בכל טוב: כמות רצינית של חומרי נפץ עם מסמרים. מהצד השתלשלו שני כבלי חשמל שהובילו לנקודה רחוקה. עמדתי ממש מעליו, והוא באמת היה אמור להתפוצץ, אך כנראה שמשהו במנגנון ההפעלה התקלקל לחבר'ה שהטמינו אותו.

בשלב הזה עוד לא הצלחתי לעשות את האחד ועוד אחד המתבקש, ולא הבנתי שהכבלים מובילים לנקודה בה מסתתרים מחבלים שאמורים ללחוץ על הכפתור ולגרום לפיצוץ גדול. מויאל, בכל מקרה, דווקא כן הבין - ומיד פתח בריצה לעבר הכבלים. אנחנו מיד יישרנו איתו קו".

החבר הכי טוב

לוחמי הצנחנים החלו בהסתערות, אשר תירשם לימים כאחד המפגשים הישירים הראשונים מול ארגון הגרילה שאת שמו מדקלם היום כל ילד בישראל: חיזבאללה. הם התקדמו במהירות יחד עם מסלול הכבלים, נחושים לקראת עימות, אך לא שיערו מה הם עתידים לפגוש. הפיצוץ המתוכנן אולי לא צלח - אבל פעילי ארגון הטרור בהחלט התכוננו היטב לקראת בואם.

"התחלנו להתקרב למקום בו הסתתרו המחבלים, אבל השטח היה גרוע, ודי מהר מצאנו את עצמנו בעמדת נחיתות", מתאר ורטהיים. "כל האזור היה משונן ומלא בבולדרים, והמחבלים גם הסתתרו מתחת לחומה בקרבת מקום. לא היינו מסוגלים לראות היכן הם בדיוק נמצאים.

"מכת האש הראשונה הייתה שלהם. שלושה חיילים ניצבו בחזית הכוח - יוסי מויאל, מארק הוכשטיין ואני - והפריסה שלנו השתנתה במאיות שניות ככל שהריצה התקדמה. המחבלים ירו, וגם מויאל וגם הוכשטיין נפצעו באורח קשה. שניהם שכבו במקום פצועים, אבל לא יכולנו לטפל בהם מכיוון שהחיים שלנו עצמם היו בסכנה מוחשית.

"באותו רגע, החלה להדהד לי בראש ההבנה הזאת, שנכנסנו לתוך מארב, לתוך שטח אכזרי בו הם מבוצרים ואנחנו חשופים. נשארנו מעט והמשכנו בהסתערות עצמה, כשכל העסק נמשך בסך הכול כחמש שניות. פשוט יישרנו קו ועלינו עליהם. האמת היא שלא ידענו לאן כל אחד בדיוק יורה, כי הכול קרה בכזו אינטנסיביות וכולם פעלו אוטומטית. באמת שלא היה זמן לעכל את מה שקרה.

"החובש, אבישי טופורק, ישר התחיל לטפל בפצועים במקצועיות - ואני החלטתי לארגן את המשך הסריקות במקום. היינו חייבים לעשות את זה, כי בקרבת מקום היה בית–ספר וחומה נוספת, ולא יכולנו לדעת אם לא מסתתרים שם מחבלים נוספים.

"אני הייתי קשר, ובגלל שבהגדרת התפקיד מוטלת עליי המשימה להחליף את המפקד אם קורה לו משהו, ראיתי את עצמי אחראי על ארגון פעולות החילוץ. התחלתי לנהל את האירוע בעצמי, תוך כדי שאנחנו משתדלים לא לדרוך על הקרקע מחשש למוקשים, ויצרתי קשר עם מפקדת הגדוד כדי להכווין מסוק לפינוי הפצועים. באותו זמן ידענו שהמצב של החברים שלנו קשה, אבל לא הבנו באמת מהי חומרת הפציעות שלהם.

"מויאל נפטר לאחר זמן קצר מפצעיו. מארק הוכשטיין, שהיה החבר הכי טוב שלי באותם ימים, אושפז בבית–חולים רמב"ם - ואחרי יומיים הפציעה הקשה הכריעה גם אותו והוא נפטר. אריה טובול, מאגיסט שהסתער יחד איתי, נהרג כשנה לאחר התקרית באירוע אחר.

"באותה תקופה, בימי הנסיגה לרצועת הביטחון, התרחשו המון אירועים דומים. השוני הוא שכאן נהרגו אנשים. בעקבות התקרית ערכו לנו תחקירים, ולאחריהם הוחלט להעניק לי צל"ש. בכנות, אני לא חושב שיש בסיפור כולו משהו יוצא דופן. בעיניי, המעשה שלי הוא משהו שמצופה מכל לוחם. יחד עם זאת, כשאני מסתכל על זה היום, בתור קצין מבוגר, אני מבין שתפקוד כזה של ילדון בן 18 הוא יפה. נקלענו לתוך סיטואציה וזו הייתה הדרך הכי טובה לצאת ממנה. להתחבא מאחורי אבן זו תמיד אופציה, אבל לא בשביל זה התגייסנו".