הם היו כמו הגורים שלי, ואני הייתי הלביאה שלהם

ביומיום, משתמשים במושג הזה הרבה, אבל כנראה שרק לוחמים בעיצומו של קרב יודעים להעריך באמת את המשמעות של "פסק זמן". כנראה שרק אם מצאת את עצמך לוחם יום ולילה נגד האויב והעייפות, תוכל להוקיר כמו שצריך את האפשרות החפוזה לקחת הפסקה, להשעין את הראש לאחור ולנשום עמוק.

בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים הזדמנו ללוחמי גדוד 647 של חיל התותחנים כמה רגעים כאלה, של שקט. זו הייתה הפוגה קלה בקרבות בערב יום שישי, והחיילים לא התכוונו לתת לה לחמוק להם בין הידיים. הם נאספו בשדה תירס סמוך, אספו מכל הבא ליד, וארגנו לעצמם ארוחת מלכים על טהרת החלווה, הלוף ובקבוק יין אקראי. "הבקבוק הזה הגיע אלינו ממקום לא נודע, והחלטנו שלא חשוב מה, אנחנו עורכים קידוש", מספר סמ"ר (מיל') ששון ערבה. "בשעה שמונה בערב ארגנו שאריות של מאכלים שהיו לנו, ולמעשה זה היה עונג שבת מיוחד במינו. כזה שלא יישכח".

הערב ההוא ייחרט בזיכרונו של ערבה לא רק בגלל אותם רגעי חסד יחד עם חבריו לגדוד. שעות ספורות לאחר שסיימו לסעוד היכה בהם הקרב בשיא הכוח, ושדה התירס הירקרק בו נפרסה הארוחה הפך בן רגע למלכודת מוות שגבתה פצועים והרוגים רבים. למרות ההפגזות המצריות הבלתי פוסקות, רץ ערבה בין הפצועים, סחב אותם על גבו ופינה אותם אל תאג"ד מאולתר שהוקם בשטח. בעקבות אומץ הלב ואחוות הלוחמים שגילה, לאחר המלחמה הוענק לו צל"ש מפקד פיקוד הדרום.

נקודת מפנה טרגית

אזכור צירוף המילים "מלחמת יום הכיפורים" מחזיר את ערבה עד היום אל זיכרונותיו הכואבים ביותר, אל מצבים שגם ממרחק הזמן נראים לא הגיוניים. שנים ארוכות עברו מאז שנאלץ לראות את כאבי הקרב מקרוב, אך נראה כי הם בקושי קהו. "השתחררתי משירות סדיר ב–1960 ועם פרוץ המלחמה נקראתי לשירות מילואים", הוא נזכר. "ביום הראשון לקרבות, יום שבת, באו חיילים לבית,–הכנסת שלי, ולמרות שהייתי שקוע בתפילות, הסבירו לי בקצרה שאני צריך לבוא איתם. מיד הורדתי את הטלית ובלי להתמהמה הצטרפתי אליהם. המשכנו לצריפין, סופחתי לגדוד 647, ועד שיצאנו להילחם הספקתי לעבור שני קורסים: נהיגה על זחל"ם ונהיגה על נגמ"ש. לימים, הכלים האלו יהפכו לבעלי חשיבות גורלית בשדות הקרבות.

"הגעתי למחנה פילון כדי לצרף את חיילי דרג ב' של הסוללה, ואחר כך המשכנו לרפידים, שם פגשנו את שאר התותחנים. הגיע יום ראשון בערב, ההפגזות גברו, ונהיה קשה מאוד להתמודד איתן - הן התחילו מאל–עריש וכיסו בהמשך את רפידים. הצלחנו להיכנס לאיזה מקום מסתור עזוב וכך ניצלנו מאש התופת.

"אחת הסמכויות שהואצלה עליי הייתה להיות אחראי לקבוצה של 27 נהגי נגמ"שים וזחליליות דלק (סוג של רכב משוריין), וכשזיהיתי שלוחמי הגדוד שלנו יורים פגזים נגדיים על המצרים בסמוך למתלה, החלטתי שאני חייב להגיע לזירת הקרבות המרכזית. עליתי על קומנדקר, ובשיירה שאורגנה במהירות הגענו לשם עם הנהגים. המג"ד צעק בקשר: 'ערבה, איפה אתם?' ואני יכולתי לענות לו שאנחנו ממש פה.

"במשך 17 הימים הבאים סבלנו מרעב, שגרם גם למעט תשישות. ממש חיינו על הקצה, ופרט למנות קרב ספורות ולקרקרים שאותם נאלצנו לחלק לאחר מחשבות רבות, לא היה לנו מזון. ועדיין, הרוח האיתנה וקדושת המשימות אליהן נשלחנו דרבנו אותנו ונתנו לנו את הכוחות להמשיך קדימה ולא להתייאש. רק לאחר הצליחה של תעלת סואץ, כאשר הגענו לצד השני, האספקה חודשה בשיא המרץ והגיעו אלינו ארוחות.

"ב–20 באוקטובר, ערב שבת, פרסנו את הגדוד במתכונת של סוללה. פריסה שגרתית של גדוד מתבצעת על פני שטח נרחב, אבל אנחנו ניצבנו בשטח של דונם, במרווחים צפופים מאוד. זה היה אופי פעולה לא שגרתי - התותחים היו צמודים זה לזה ולידם חנו זחל"מים וקומנדקרים. צורת הפיזור הזו אמנם נבעה מאילוצים שונים של הקרבות, אך עדיין היה מדובר במהלך מסוכן ומאוד לא בטיחותי.

"באותו ערב קיימנו את הארוחה החגיגית ההיא, אך מיד בסופה ראינו שהמצרים החלו במבצע להנחתת כוחות קומנדו מיומנים מתוך מסוקים שברשותם בצד הישראלי של התעלה. בשעה שלוש לפנות בוקר נורה לעברנו מטח קטיושות אימתני. פגז אחד נפל בסמיכות לנגמ"ש שלי ולקומנדקר של קצין הסיורים. הנגמ"ש נחתך לשניים והקצין, דני ברנהיים, ממייסדי קיבוץ חצבה, מצא שם את מותו. זו הייתה נקודת מפנה טרגית ועצובה מאוד, אך היינו חייבים להמשיך".

אדרנלין צף בגוף

מטח הקטיושות יצר הלם במחנה התותחנים. כלי הרכב המשוריינים שהיו ברשות הכוחות הישראליים החלו להתפוצץ בזה אחר זה, פצועים רבים התגלו בכל פינה, ומסביב שררו פאניקה ובלבול. ועדיין, הלוחמים היו חייבים להתעשת במהירות, והיוזמות לא איחרו לבוא. "באותו הרגע באה לידי ביטוי גבורתם של לוחמי חיל התותחנים במלוא העוצמה", אומר ערבה. "חיילים רצו כדי לתפעל את התותחים ולא נתנו לאש הקטלנית ולמראות הזוועה לעצור בעדם. אומץ לב בהחלט אפיין הרבה חבר'ה אצלנו, וזה היה מבורך.

"בפרוץ הירי המסיבי, אני עצמי רצתי מהר כדי לסחוב את הפצועים הרבים אל התאג"ד. אני זוכר ששכבו במקום נפגעים כה רבים, עד שהעיניים שלי בקושי עיכלו את המראות האלו. גם חומר הנפץ שלנו התלקח פעמים רבות בעקבות הפיצוצים, ובעצם כמעט אי–אפשר היה להבחין ברגעים מסוימים מה נמצא מימינך ומה משמאלך.

"רצתי על האדמה הבוצית הזו, הגעתי אל הפצועים, ורבים מהם מסרו לי צוואות אישיות. בחור אחד תפס אותי ואמר לי להגיד לאשתו שתשמור על הילדים שלהם, ואילו אחר ביקש ממני למסור לאמו שהוא אוהב אותה. אני הייתי אחד מהחיילים המבוגרים יותר בגדוד, והסתכלתי על רבים מהם בראייה של אח גדול - הם ממש היו כמו הגורים שלי, ואני הייתי הלביאה שלהם. הם נאנחו מכאבים וצעקו בבכי קורע אוזניים. אף אחד מהם לא טעם קרבות עד אז, בעוד שאנו, המבוגרים יותר, כבר השתתפנו במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים.

"פיניתי בעצמי שישה אנשים, הלוך ושוב בכל פעם. סחבתי כל אחד על הכתפיים שלי ורצתי במהירות האפשרית בין התעלות השונות. חלק מהם היו קבורים מעוצמת ההדף תחת ערימות חול, ובקושי ניתן היה למצוא אותם, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. הבאתי אותם לתוך תאג"ד בציר עכביש, בסמוך לתעלת סואץ. לא היה מדובר בתחנה מושקעת, כי אם ב'חירבה' כזו, והמצרים הפגיזו אותנו בלי רחמים. הם ירו גם על גשר עליו הובלו הפצועים, ובאותו זמן היה חשש כבד שבאמת לא נצליח לחלץ אותם ושהם ייהרגו תוך כדי חילופי ההפצצות. חשוב להבין שגם כשאתה ותיק הקשיים לא פוסחים עליך. אי–אפשר ממש להתרגל ללהבות ענק שמקיפות אותך, לתחושת המחנק ולאדרנלין הרב שצף בגוף שלך, עולה ויורד.

"למזלנו הרב, המסוקים שלנו הצליחו להגיע למקום ופינו את הפצועים אל בתי–החולים בישראל. באותה תקרית פונו לא פחות מ–46 פצועים מקרב לוחמי הגדוד שלנו בלבד, ועם הפינוי תם האירוע הקשה הזה.

"לאחר המלחמה קיבלתי זימון ובו נכתב שעליי להגיע לבית השריון בתל אביב. רואיינתי והוחלט להעניק לי צל"ש. ההרגשה שלי בעקבות ההחלטה הייתה מרוממת מאוד. אמי ז"ל עוד הייתה אז בין החיים והיא התרגשה נורא. לשמוע את התפילה שהיא לחשה מפיה היה רגע מכונן בחיי.

"לפני מספר שנים השתתפתי בכנס שכותרתו הייתה '30 שנים לצליחה'. קצין עמדת התותחים שלנו, עופר נאמן, שנפצע אף הוא, סיפר לי אז על התחושות והזיכרונות שלו מאותם ימים. היה תענוג לראות אנשים שחשבתי שאינם עוד בין החיים, ופצועים רבים שהשתקמו באורח מעורר הערצה. האמת שבכל יום זיכרון מאז אני חושב רבות על מה שקרה. מאותה שנה, דרך אגב, אני גם ניצב ביום כיפור בחיל וברעדה בבית–הכנסת. מתפלל בכל הכוח, ולא עוזב אותו ולו לרגע אחד".