הפגז התפוצץ לחייל ממש בין הרגליים. זה היה מפחיד

חודשים ספורים לאחר סיום הטירונות, כשהוא עדיין מנסה להתרגל למדים ולסלנג הצבאי, מצא עצמו סמל (מיל') דוד אבוטבול בסכנת חיים. ללא שום אזהרה, הוא נאלץ לנטוש באחת את עמדת הצעיר הפעור - ולהפעיל את כל האינסטינקטים שלו כדי למנוע אסון.

זה קרה  באוקטובר 1977, כששירת בפלוגת הכשרת צוערים בשיבטה. תקלה טכנית גרמה לזחל"ם בבסיס התותחנים לעלות באש, והלהבות איימו להתפשט ולהצית ערימת פגזים שהייתה בקרבתו. ההדף שיצרה התפוצצות פגז שנורה ממרגמה בזחל"ם העיף את אבוטבול אל הקרקע, אך לאחר כמה שניות הצליח להתאושש. הוא התקרב בחזרה לכלי המשוריין, נשא על גבו חייל שנפצע בתקרית - ופיקד בזריזות על מלאכת כיבוי האש. בזכות אומץ לבו ותושייתו, הוענק לו צל"ש קצין התותחנים הראשי.

“כמה שניות אחרי שמצאתי את עצמי שרוע, מסתתר מהאימה שהתחוללה כרגע, התחלתי לעכל באמת את מה שמתרחש לנגד עיניי", משחזר היום אבוטבול. “הדלת של תא המפעיל נפתחה לכיווני, וקלטתי בזווית העין את ידו של החייל הוותיק תלויה עליה בתנוחה לא הגיונית. באותו זמן הבחנתי במיכלי דלק שהיו במקום והחלו לבעור, וההבנה שעליי לפעול במהירות הבזק היכתה בי. התכופפתי, הרמתי את החייל בשתי ידיי - ואז התחלתי לרוץ הרחק מהלהבות".

לילה עמוס במיוחד

עם סיום ההכשרה שלו כתותחן, קיבל אבוטבול הצעיר שיבוץ נחשב. הוא צוות לפלוגה ייחודית בבסיס שיבטה של התותחנים, אשר סייעה בהכשרת קציני העתיד של החיל. “כל צוות בפלוגה מנה שלושה לוחמים", הוא מספר. “אחד היה פז"מניק לקראת שחרור, והשניים האחרים היו חבר'ה צעירים שזה עתה סיימו את מסלול ההכשרה שלהם כלוחמים בחיל. מדי ערב היינו יוצאים למשימות, כשלרשותנו זחל"ם ומרגמת 120 מ"מ. היינו מתפרסים על פני שטח  במרווחים של כחצי קילומטר בין צוות אחד לרעהו, ומתחילים לבצע אימונים רטובים.

“החייל הוותיק תפקד כמפעיל הזחל"ם שעליו הוצבה המרגמה, ואילו אני והחייל השני נדרשנו לטעון את הפגזים כאשר קיבלנו פקודה לכך. נוהל הכנסת הפגזים היה די פשוט: כשהתקבלה הפקודה 'טען' הייתי מרים פגז ומכניס אותו לתוך הקנה, אשר מעליו הייתה דבוקה לשונית שהייתה צונחת באותו רגע. למעשה היה מדובר במעין מנגנון בטיחות, שנועד למנוע הכנסה של יותר מפגז אחד לתוך הקנה.

“באוקטובר 1977 יצאנו מדי ערב עם רדת החשכה לתרגולים שנמשכו שעות ארוכות. המטרה העיקרית של כל האימונים האלה הייתה להכשיר את הצוערים להתמודדות עם איומי ירי במגוון תרחישים ובשעות לא קונבנציונליות. אנחנו היינו יורים פגזים לעבר מטרות שונות שהוגדרו לנו, והצוערים נדרשו לזהות היכן בדיוק אירעה הפגיעה ולהסביר כיצד עליהם להתמודד עם התרחישים השונים.

“ב–10 בחודש התכוננו ללילה עמוס של תרגולים. הגענו לשטח בסביבות השעה שבע בערב, וירינו מספר עצום של פגזים בהשוואה לימים קודמים. מרדת החשכה ועד לפנות בוקר המחרת התבצעו לא פחות מ–70 טעינות. גם באותו יום, כרגיל, הונחו הפגזים הכבדים ליד הזחל"ם, וכשהתבקשנו, העמסנו אותם לקראת טעינה חוזרת. הפעולה הזאת לא הייתה מסובכת במיוחד, והאמת היא שלא שיערנו שניאלץ להתמודד עם אירוע חריג.

“אלא שלא הכול עבר חלק. בעקבות התדירות הגבוהה של הטענת התחמושת באותו ערב, הקנה של המרגמה התמלא בפיח רב - והלשונית לא ירדה מכיוון שהקפיץ המחובר אליה נחלש מאוד. שמנו לב לכך, ובכל פעם שסיימנו לירות, היינו חייבים לחכות ולשמוע פגיעה. רק לאחר מכן היינו טוענים פגז חדש.

“כעבור זמן מה, החייל שהיה יחד איתי במשמרת קיבל פקודה שגרתית להכניס תחמושת. הוא עשה זאת, ומיד לאחר מכן צעד לכיוון מתחם הקצינים, שם נמנמתי, כדי לבקש שאחליף אותו. אחרי כעשר דקות הליכה הגעתי למקום, וקיבלתי פקודה להכניס פגז נוסף. כשהמפעיל משך בחוט התבררה לכולנו הטעות הטרגית - בקנה היו שני פגזים. הראשון עף למרחק של כ–20 מטרים, ואיש לא נפגע ממנו. הפגז השני התפוצץ סנטימטרים מהמפעיל, ממש בין הרגליים שלו, והוא נפצע קשה. באותו רגע, המראה שנגלה לעיניי היה מפחיד ביותר".

סערת רגשות אמיתית

פיצוץ הפגז גרם לציוד הלחימה שמסביב לצוות התותחנים להתפזר לכל עבר. הדורגלים נפלו, הקנה עף באוויר ולהבה ענקית כיסתה את כל האזור. בלי שום הכנה מוקדמת, המקום נראה כמו זירת קרבות. “החייל הוותיק היה שרוע כמת, והייתי בטוח שהוא לא שרד את התופת הזו", מספר אבוטבול. “ראיתי שהוא נפצע באורח קשה, וכל גופו היה מכוסה בכוויות. באותו רגע הבנתי שיתר הפגזים, אשר הונחו מתחת לזחל"ם, עומדים להתפוצץ אף הם. אך האמת היא שהייתי בהלם בהתחלה ולא תפקדתי. בחיים לא הייתי עד למצב כזה.

“לאחר מכן התעשתּי, הגעתי אל הפצוע, ואז סחבתי אותו לאורך 20 מטר, עד שקצין בשם מיכאל כהן וחובש רצו אליי. מיכאל הגיע למקום כשהוא מצויד במטף ובג'ריקן. כשהתברר לנו שהחייל השרוף עדיין בחיים, התחלנו שלושתנו לטפל בו. גופו היה מלא ברסיסים והוא היה חסר הכרה, אבל שטפנו את הפנים שלו מהדם וטיפלנו בו באדיקות רבה. רק אחרי הטיפול הזה נשברתי, כי עיכלתי סוף סוף מה באמת עבר עליי, ואיך כמעט מתתי באירוע.

"התרגיל הופסק לאחר התקרית, ואז קצין אחר בדרגת סרן ניגש אליי ואמר ששני חיילים צריכים להישאר במקום כדי להשגיח, לכאורה, על הזחל"ם - ושאחד מהם הוא אני. לא הבנתי איך הוא מעז להתייחס אליי כך, בכזו קרירות וחוסר התחשבות. היחס שלו הותיר אותי מוכה הלם, פגוע ועצוב מאוד. ידעתי שאחרי מה שקרה אני לא מסוגל בכלל להישאר שם, ואמרתי לו שאם אני נדרש לא לחזור לבסיס, אז גם הוא נשאר בשטח איתי. הייתי בסערת רגשות אמיתית, וכשהוא התעלם ממני, איימתי עליו שצעד נוסף שלו ואני יורה בו. הוא התעקש בהתחלה שאני אשאר, אבל אחר כך הוא פשוט אמר לי: 'טוב, אתה לא תישאר פה. אבל תתייצב אצלי מחר למשפט'.

“נפגעתי מכל העניין מאוד, והייתי שרוי בחרדה אמיתית. בבוקר ברחתי לטרמפיאדה ונסעתי הביתה, שם נשארתי במשך כשלושה שבועות. רס"ר הבסיס הגיע אליי וניסה להפציר בי לחזור, אבל לא הייתי מוכן לשוב תחת פיקודו של אותו קצין. הוא אמר שיסייע למשוך אותי למקום אחר, ואז הציב אותי במפקדה בתור ספר. חזרתי לשיבטה אחרי כחודש, ונשפטתי ל–14 יום בכלא. לאחר מכן כבר לא שימשתי לוחם, והפכתי לעובד רס"ר.

“על קבלת הצל"ש הודיעו לי רק אחרי שנתיים, מספר ימים לפני השחרור שלי, והמחווה הייתה מפתיעה ומשמחת מאוד. לטקס ההענקה של הצל"שים, לי ולקצין מיכאל, הגיע גם הבחור שנפצע - ואין ספק שהמפגש איתו היה מרגש מאוד. במבט לאחור כבר לא התמרמרתי על השתלשלות העניינים, אבל בהחלט שמחתי שהדברים באו על מקומם. אני אדם אופטימי, אחרי הכול".