באותו רגע חלפה בראשי מח שבה אחת: זה או אני או הוא

במהלך שנות ה–80, סמטאות עזה היו משורטטות במוחו של רס"ן (מיל') סלימאן אבו רוכן. כקצין מבצעים שנמצא רוב הזמן בסיורים בין נפה לנפה בגזרה הדרומית, הוא הכיר היטב את המוקדים, את התושבים המקומיים וגם את ארגוני הטרור שאיימו על כוחות צה"ל באזור. ברוח התקופה, נהגו קציני צה"ל להתחבר לתושבים המקומיים מתוך מחשבה שכך יצליחו למנוע פיגועים.

באחד הערבים יצא אבו רוכן לסיור עם חברו, רס"ר נדאל פרו ז"ל, והשניים החליטו לעבור במכולת אותה נהגו לפקוד מילואימניקים לעתים קרובות. קריאה פתאומית מבעל המכולת שזיהה מחבל חמוש מתקרב לעבר הלוחמים, הובילה לרצף אירועים טרגי. המחבל ירה, רס"ר פרו נפל פצוע, וקצין המבצעים פעל לא בדיוק על פי ההוראות. אבו רוכן ידע בדיוק מה עליו לעשות: לנטרל את האיום ואז לסייע במהירות לחברו.

לאחר קרב יריות שהתנהל מטווח אפס, האירוע הסתיים כשהמחבל הרוג. על גילוי קור רוח, תושייה ואומץ לב הוחלט להעניק לאבו רוכן את צל"ש מפקד פיקוד הדרום. "כחודשיים לאחר התקרית, מפקד החטיבה הודיע בפתאומיות שאני צריך להגיע לריאיון. הייתי בטוח שרוצים לשלוח אותי לכלא כי לא התנהלתי נכון. הדרך בה פעלתי אז היא היום הנורמה לטיפול באירועים מסוג זה. המסר העיקרי שיצא משם הוא שאוי ואבוי למי שלא יפעל כמוני להבא".

שלווה זמנית

בשנת 1977 עמד סלימאן אבו רוכן בפני גיוס אחרי לימודים בפנימיית "קציני ים" בעכו, וקיווה להתגייס לחיל הים. לצערו, מרבית היחידות היו סגורות בפני דרוזים בזמנו. "למרות האכזבה הראשונית, בחרתי כמו שני אחיי הגדולים להתגייס ליחידה 300, שנקראה אז יחידת המיעוטים, ושובצתי בגדוד חרב", אומר אבו רוכן. "במהלך השירות החלטתי שאני רוצה להמשיך לתרום והתחלתי למלא תפקידי פיקוד".

"במלחמת שלום הגליל מילאתי תפקיד סמ"פ. בתום קורס מ"פים, מוניתי להיות קצין המבצעים של חטמ"ר (חטיבה מרחבית) עזה. שלטנו אז על הגזרה שתחומה ממחסום ארז ועד לרפיח. בשנת 1985 מוניתי לקמב"ץ של נפת עזה, הממונה ישירות על העיר עזה וכפופה לחטיבה המרחבית. זה אזור קטן יותר מהחטמ"ר, אבל הוא היה מאוד פעיל. הגזרה הייתה שקטה באותה תקופה, אבל לימים התברר כי השלווה הייתה זמנית בלבד ושבירה מאוד.

"במסגרת התפקיד, היינו יוצאים מדי פעם לסיורי שטח בג'יפים, במטרה להפגין ערנות ונוכחות. היינו נוהגים להיכנס לחנויות ולהתקרב אל האוכלוסייה המקומית, כדי שהם ירגישו בנוח לידנו. חשבנו שזה יעזור בהפחתת הפיגועים.

"ברחוב נאצר בעזה היה קיוסק שמילואימניקים רבים נהגו להגיע אליו. ב–17 באפריל 1985, בשעה 21:30, יצאתי עם רס"ר נדאל פרו, איש המנהל האזרחי וחבר שלי, לסיור שגרתי. החלטנו לעצור בקיוסק כדי לקנות סיגריות, אוכל ושתייה קלה.

"רס"ר פרו נכנס לפניי. בתור קמב"ץ הייתי מסייר במקום פעמים רבות והכרתי את השטח די טוב. הוא נכנס לקנות ואני אבטחתי אותו מבחוץ, כפי שהיה נהוג לעשות. כשהגיע זמן התשלום הוא עמד להוציא את הארנק, אבל אני לא רציתי שהוא ישלם, אז צעדתי לעברו. בזמן שאני מנסה להוציא את הכסף מהתיק, בעל הקיוסק צעק: 'לא, אל תעשה את זה!' מה זאת אומרת אל תעשה? חשבתי באותו רגע.

"הסתובבתי וראיתי בחור חסון ורעול פנים יורה לכיוון שלנו. כשהסתכלתי עליו הוא כבר התחיל לירות. דחפתי את החבר שלי הצדה, דרכתי את הנשק ורצתי אחרי המחבל. ביציאה הספקתי לשמוע את החבר שלי צועק, וידעתי שהוא נפגע מהירי. הבנתי שקודם כול עליי להסיר את הסכנה ורק אחר כך לחזור ולעזור לו.

"ביני לבין המחבל התנהלו חילופי אש מטווח אפס. באחת הסמטאות הצלחתי להדביק אותו. יריתי לכיוונו צרור ראשון. לא יכולתי לראות היטב בגלל החשכה אבל הבחנתי שהוא נעצר וניחשתי שפגעתי בו.

"יריתי צרור נוסף, והמחבל ממש נפל עליי. באותו רגע חלפה בראשי מחשבה אחת: זה או אני או הוא - ועדיף שהוא ימות. הזזתי אותו וזרקתי אותו הצדה. אחרי שנטרלתי אותו, התברר שהוא היה מצויד היטב: היו עליו אקדח שנגנב מבית ברמת השרון, עוזי שהוא גנב למאבטח בבקו"ם ורימוני 26 צה"ליים. למרות הראות הלא טובה הבחנתי שהוא עדיין אוחז בנשק בחוזקה, הוא לא הרפה ממנו. ראיתי שהוא לא זז יותר ועשיתי את דרכי בחזרה למכולת, מרחק של כ–15 מטר בדרך רצופת סמטאות".

השתמשו בווקי־טוקי

כשהגיע בחזרה למכולת, ראה אבו רוכן את חברו מדמם באזור הבטן התחתונה ובירך. הוא הבין שהפציעה קריטית והחל בשורת צעדי החייאה והגנה. "הנחתי לו חוסם עורקים ושחררתי את החגורה שלו", מתאר אבו רוכן. "התאספו שם אנשים ואמרתי להם שמי שמתקרב אלינו מקבל ריסוס. הזהרתי אותם לא להתעסק איתנו, שאף אחד לא יזוז. חלקם ניסו לברוח כי הם פחדו מחקירות שב"כ.

"רכב אחד נסע בפראות כדי להימלט מהמקום ודיווחתי על כך. לאחר שהגיעו כוחות הסיוע, סופר לי שברכב עליו דיווחתי נעצרו שלושה חשודים. למעשה, מדובר היה ברכב המילוט של המחבל, וכשחבריו ראו שהעסק משתבש הם ברחו. אחרי המקרה נתפס גם מהנדס בכיר בארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, שיזם את הפיגוע נגדנו, ורשת הטרור החלה להתמוטט במהירות. לאחר מכן השתתפתי גם בחיפושים אחר שאר חברי הארגון ועצרנו בסך הכול 46 פעילי טרור. מלחמת החורמה וגל המעצרים שניהלנו נגד הארגון הובילו להתמוטטותו.

"במרדפים אחריהם, גילינו שחברי החזית הדמוקרטית השתמשו בווקי–טוקי כדי להעביר ביניהם מסרים. מוצרים שנמכרו פה כצעצועים לילדים, שימשו בעזה למטרות חבלה וטרור. זה היה גם הארגון הראשון באזור שחבריו השתמשו במסכות ובמוצרי הסוואה מתוחכמים, כמו שערות של נשים או תחליפי עור.

"באותה תקופה ארגוני טרור רבים נאבקו ביניהם על השליטה באזור, ומי שחטף מכל העניין היו חיילי צה"ל, ששימשו כמטרות האולטימטיביות. היינו השעיר לעזאזל, הקורבן של תאוות הדם.

"לאחר האירוע, הרבה אנשים, ביניהם גורמים בכירים בצבא, שאלו אותי למה עזבתי את החבר שלי כשהוא פצוע והעדפתי לרדוף אחרי המחבל. הם גם אמרו שזה היה מסוכן מאוד כי שררה חשכה, הגזרה לא הייתה מוכרת לי והיו יכולים לירות בי בקלות, אבל באותה שנייה המחשבות האלה לא חלפו לי בראש. לא עלה על דעתי שמישהו יירה בחבר שלי ושאני אעזוב את המחבל, את מי שפגע בו.

"אחרי התקרית נדאל הוגדר כצמח. לדעתי הוא הגיע למצב הזה כי לא הבחינו בזמן שהוא הפסיק לנשום. הוא היה בחור פעלתן ושמח והיינו חברים טובים. ביקרתי אותו פעמים רבות, הוא לא הראה כל תגובה, אבל אני הייתי מעדכן אותו על מה שקורה בחיים שלי ועל מה שקורה במדינה. הוא נפטר בשנת 2003.

"הופתעתי מאוד שהוחלט להעניק לי צל"ש על המקרה. מאז ומתמיד אני דוגל בצניעות ובתרומה לחברה. היום אני קצין הביטחון של המועצה המקומית עוספיה בכרמל".