זו טראומה לתמיד, כזו שלא אשכח אף פעם

רס"ל (מיל') עמנואל דאלאל לא האמין שהאמבולנס הישן עליו נהג ייקח חלק משמעותי כל כך בקרבות הקשים ברמת הגולן בזמן מלחמת יום הכיפורים. הוא בטח גם לא ציפה שהאירוע שעיצב יותר מכול את המלחמה עבורו, יתרחש מחוץ לשדה הקרב.

בעת התארגנות ליציאה לכיוון הגבול הסורי בצומת אל–על שברמת הגולן, ספג גדוד הרפואה של דאלאל מטח ארטילריה כבד ממעלה הרמה. החיילים, שהיו כבר מאורגנים לתזוזה, נכנסו לבהלה והחלו לרוץ לכל עבר. דאלאל לא איבד עשתונות. הוא פתח בנסיעה והצליח להכניס אל תוך האמבולנס שלו פצועים רבים. אף על פי שרכב הפינוי בו נהג ספג ירי פגז ורוסס בכדורים, דאלאל לא עזב את ההגה. הוא עצר לתקן את הפנצ'רים בגלגלים, ותוך כדי הזריק מורפיום לפצועים הסובלים, אף על פי שמעולם לא הוכשר לכך. כך הצליח בסופו של דבר להציל את חייהם של רבים. במעשיו גילה דאלאל אומץ לב ואחוות לוחמים, ועל כך הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל.

"גם היום לא קשה להיזכר איך קולות התפילה של יום הכיפורים נקטעו בצלילי האזעקה שבישרה על פרוץ המלחמה", הוא אומר. "המראות הקשים שנצרבו אצלי גרמו לי, כמו לכל מי שהשתתף בקרבות, טראומה גדולה מצד אחד והערכה עצומה לחיים מצד שני. חשוב לי לציין שאף פעם לא פעלתי לבד, תמיד היו לי שותפים לדרך. אני מקדיש את הצל"ש שקיבלתי לכל חבריי".

זכרונות עמומים

תרועת הצופרים תפסה את עמנואל דאלאל בבית–הכנסת, באמצע תפילת מוסף של יום הכיפורים. עם הישמע האזעקה, הוא מיהר לביתו בצפון תל אביב, ועד שעות הצהריים הספיק לזמן את כל החיילים שגרו בסביבתו. "בערב נסענו לרמלה והתאספנו באחד המחנות, ובאישון לילה של מוצאי שבת, נענו צפונה לכיוון רמת הגולן", מתאר דאלאל. "לפני המלחמה הספקנו לערוך תרגילים והיינו ערוכים היטב.

"התפקיד שלי היה נהג אמבולנס בפלוגה א', הפלוגה הקדמית של גדוד הרפואה 281. מפקד הגדוד היה אל"ם (מיל') ד"ר אשר (קרלוס) פורת, שקיבל את עיטור העוז על פעילותו במבצע כראמה. ביום ראשון בבוקר הקמנו תאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית - ר"ע) ליד צומת ווסט, הסמוך לקיבוץ מרום גולן. כבר בשעות הראשונות הגיעו אלינו חיילים מהמוצבים בגולן שלא עמדו בלחץ הקרבות הראשונים.

"תפסנו יוזמה ויצאנו עם הפק"ל הרפואי לשדה הקרב. היינו צמודים מאוד לחיילי השריון, הטנקים נעו מלפנים ואנחנו כל הזמן מאחוריהם. מה שהנחה אותנו היה הרצון לתת טיפול בזמן המהיר ביותר ולהציל כמה שיותר חיים. כל מי שנפגע קיבל טיפול ראשוני על ידינו, ואחר כך פונה אל התאג"ד או ישירות לצומת צמח, שם ישב צוות רפואי בכיר. לא הייתה לנו שגרה בכלל - התנהלנו כמעט ללא שינה, והזיכרונות של כל מי שהיה שם מאותם ימים די עמומים.

"ב–10 באוקטובר הגיעו מילואימניקים לפלוגות שלנו, תגבורת שהייתה קריטית עבורנו. התאספנו באזור צומת אל–על, מספר רב של חיילים בסדר גודל של שתי פלוגות רפואה. הכנו ארגזי חובשים, ארזנו ציוד רפואי וארגנו את הכול בתוך האמבולנסים. כשסיימנו להתארגן, עמדנו לנוע צפונה לכיוון מושב רמת מגשימים, שנמצא סמוך מאוד לגבול עם סוריה. האמבולנסים שלנו חנו ממש בצפיפות, אחד אחרי השני. פתאום, בבת אחת, נורתה לעברנו אש ארטילרית מסיבית. המרגמות כיסו את כל השטח שחנינו בו. גם בעבר ירו עלינו, אבל עד אז הם פספסו. הפעם לא. כל החיילים התפזרו וניסו לתפוס מחסה. מהומה רבה נוצרה במקום, וחיילים רבים נהרגו ונפצעו.

"מיד התחלתי להעמיס פצועים לאמבולנס, ולצדי פעל משה פרידמן, שקיבל גם הוא את צל"ש הרמטכ"ל. הוא חטף רסיס בראש, אך המשיך לתפקד כאילו לא נפצע. לא רציתי להלחיץ אותו בהתחלה וכשהוא שאל אותי מה נוזל לו על הפנים, אמרתי לו שזו זיעה, למרות שזה היה דם. הנחתי לו תחבושת על הפציעה וחבשתי לו קסדה כדי לקבע את המקום. הוא המשיך לסייע לי בפינוי הפצועים וסירב להתפנות עד שכל השאר יפונו".

מנסה לחזור לשגרה

דאלאל נושא עמו את המראות הקשים של הפצועים, רבים מחבריו איבדו איברים והוא ראה אותם מתייסרים. הם צעקו ללא הפסקה ונאנקו מכאבים, אבל הוא שמע רק צלצולים. למזלו, האמבולנס בו נהג הצליח להכיל את כל מי שהזדקק לפינוי, כיוון שתא המטען שלו היה גדול במיוחד. "פרידמן ואני סיימנו את העמסת הפצועים, הנעתי את הרכב ופיצוץ חזק נשמע", משחזר דאלאל. "פגז נחת קרוב אלינו, גלגלי הרכב התפנצ'רו והצד השמאלי של האמבולנס רוסס בכדורים.

"החלטתי לנסוע על הג'אנטים, ממש נמלטנו מתוך ההפגזה. אחרי נסיעה של ארבעה קילומטרים בערך, זיהיתי בשבר המראה שהרכב נפגע קשות והתפללתי שהחיילים מאחור לא ספגו פציעות נוספות. נסעתי עוד כמה קילומטרים וראיתי לוחמים שהיו שייכים כנראה לאחת הסיירות, וקלטו אותי בדרך. הם הבינו מה המצב של הרכב ומיהרו לעזור לי לתקן את הגלגלים.

"באותו זמן מיהרתי להיכנס לרכב, והזרקתי מורפיום לכל מי שהיה זקוק לכך. אני לא יודע אם הייתה לי את ההכשרה המתאימה, אבל הייתי חייב לפעול כדי לשכך את הכאבים של הפצועים. האדרנלין גרם לי לפעול ביעילות ובדיוק רב. הזעקות שלהם אמנם גרמו לי לחוש מעט מבולבל, אבל זה עבר די מהר.

"כשסיימו לטפל ברכב ואני סיימתי לטפל בפצועים, המשכתי בנסיעה מהירה. הכרתי היטב את כבישי רמת הגולן, וזה סייע לי לבחור את המסלול הכי טוב לעבר תחנת הרופאים בצמח. הגעתי לשם בזריזות והורדתי את הפצועים.

"עליתי בחזרה לרמה, ידעתי שמבחינתי המלחמה ממש לא נגמרה. שם פגשתי את ד"ר פורת ועזרתי לו לפנות כלי רכב שנתקע. המשכנו ללוות לוחמים ולפנות פצועים עוד כמה ימים במהלך המלחמה, אך האירוע הראשון של חילוץ הפצועים היה שיא המלחמה עבורי. הוא נצרב אצלי הכי עמוק.

"כחצי שנה אחרי האירוע הגיע אליי זימון לתחקיר, ולא רציתי לספר באריכות מה בדיוק היה שם. ד"ר פורת היה בוועדה ואמר שאני מצטנע ושהם יודעים בדיוק מה היה החלק שלי במלחמה. עד היום פונים אליי אנשים, שאומרים ששמעו את קרלוס מספר עליי בהרצאות שלו. לא מזמן תפס אותי קצין קרבי שאני מכיר ואמר לי 'עמנואל, לא ידעתי שאתה כזה קרבי'. מסתבר שקרלוס נוהג להגיד שהיה לו חייל במלחמת יום הכיפורים שחירף את נפשו.

"למרות כל המחמאות שקיבלתי, המלחמה הזאת שרטה אותי לכל החיים. אני מתפקד ויש לי משפחה, אבל זו טראומה לתמיד, כזו שלא אשכח אף פעם. פעם היינו בתרגיל, והאוגדונר שניהל אותו דרש מאיתנו לבצע המון משימות בשיא המהירות, לאורך כל האימון. בסופו הוא אסף את כולנו ואמר שעכשיו התרגיל תם, וחשוב שניסע הביתה לאט ורגוע, שנחזור לשגרה. זה בדיוק מה שניסיתי לעשות אחרי המלחמה - לקחת את כל הדברים שעשיתי שם ולהשאיר אותם מאחור, לחזור לשגרה".