ספגנו אבידות רבות, חשבתי שאני יכול למות שם בכל רגע

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה סמ"ר (מיל') מיכאל גן–בר כבר נשוי ואב לילד. ב–6 באוקטובר, שעות ספורות לפני שהסירנות החלו לזעוק, הוא התייצב בגדוד הנ"מ 208, אחד מגדודי הנ"מ המתנייעים הראשונים בצה"ל. האימון הגדודי הראשון של 208 התקיים חמישה חודשים בלבד לפני המלחמה, ותקופת ההתבגרות והגיבוש של לוחמיו הייתה קצרה ותמציתית.

ב–17 באוקטובר הוטלה על גן–בר משימה: לחבור בנ"נ (נושא נשק) אל המג"ד דרך אחת מזירות הלחימה המאתגרות והידועות ביותר - ציר עכביש, בו עברו כוחות צה"ל בדרך לתעלת סואץ. מפקד הגדוד חיכה לגן–בר במצמד, האזור בו התארגנו הכוחות לבניית גשר דוברות שיחצה את התעלה, אך גן–בר התעכב בדרך. בעודו נוסע על הקומנדקר הלא ממוגן, הוא הבחין בחייל ישראלי מנופף לעזרה. הוא ושני חבריו נסעו לכיוונו, אף על פי שהיו תחת הפגזה כבדה. הוא וחברו, יעקב דויטש, חילצו את קצין השריון שקרא לעזרה. בדרך חזרה גילו החיילים שהם נוסעים בלב שדה מוקשים, ולכן נעו באטיות ובזהירות. בדרך הם הבחינו בפצוע נוסף והעלו גם אותו לרכב, כך הצליחו להציל את חיי שני החיילים האבודים. בהמשך המלחמה מילא גן–בר עמדה של תותחן והפיל מספר מטוסי אויב. על פעולת החילוץ, במהלכה גילה אומץ לב ואחוות לוחמים, הוענק לו צל"ש על ידי מפקד חיל האוויר.

"הוכשרתי לתפקיד מש"ק מבצעים בזחל"ם סמג"ד", מספר גן–בר. "הבעיה היחידה הייתה שלא היה זחל"ם לסמג"ד, ולא היה צורך בתפקיד כזה. כך הגעתי לתפקידים האחרים שמילאתי. זה אמנם מצחיק בדיעבד, אבל זהו טבעה של מלחמה - התנהלות כאוטית שמעלה חיוך גם ברגעים קשים".

בשבילך, המלאך מיכאל

שלא כמו יחידות רבות אחרות בצה"ל, שהתאמנו בחודשים שקדמו למלחמה, גדוד הנ"מ 208 היה עוד בחיתוליו בתחילת אוקטובר 73'. גם התפקידים שחולקו לחייליו, עברו התאמה מהירה לתנאי השטח והקרב. גן–בר למשל, היה נטול תפקיד בימים הראשונים למלחמה, עד שנמצאה לו עמדה.

"בימים הראשונים ללחימה היינו עסוקים בעיקר בשמירות ופרסנו גם סוללות בצפון סיני, כ–40 קילומטר מהתעלה", הוא מתאר. "המטרה הייתה להשמיד כמה שיותר מטוסי אויב בהפצצות מהאוויר, ובסך כל ימי הלחימה, הגדוד שלנו הפיל 11 כלי טיס, הישג לא מבוטל בכלל. בתום הקרבות קיבלנו 11 בקבוקי שמפניה, אחד לכל כלי שהפלנו.

"ב–17 באוקטובר נסעתי על נ"נ, סוג של קומנדקר ששימש את צוות המג"ד. פקדו עלינו לחבור עם הקומנדקר למג"ד, שכבר הספיק להגיע למצמד, אזור בו נעו דוברות על מובילי טנקים לכיוון התעלה, במטרה ליצור גשר קבוע למעבר טנקים מהגדה המזרחית לגדה המערבית - למצרים.

"במפת הקוד, הציר עליו נענו נקרא ציר עכביש, והוא זכה לפרסום רב במלחמה. הוא היה צמוד לחווה הסינית, זירת האירועים הבוערת ביותר. על הציר עצמו שרר בלגן לא קטן, כיוון שנעו עליו יחידות רבות שלנו והמצרים ידעו זאת. הם הבינו שהציר ההוא, שהיה צר מאוד, הוא נקודת תורפה שלנו: הם הפגיזו אותנו ללא הרף ושיגרו טילי סאגר רבים. שיטת הפעולה שלהם לא הייתה 'שגר ושכח', אלא הפגזה רצופה. במקרים רבים הם גם הצליחו לפגוע בכוחות שלנו, והיו לנו לא מעט פצועים למרבה הצער. הסוללות של הגדוד שלנו נפרסו באזור, כדי להגן על הלוחמים בציר מירי קרקעי ומהתקפות אוויריות.

"בתוך הקומנדקר שלי היינו שלושה: קשר המג"ד, הנהג ואני. למרות שהכלי לא היה ממוגן, הצלחנו לפנות פצועים אל התאג"דים (תחנות איסוף נפגעים גדודיות - ר"ע) בקרבת מקום. תוך כדי הנסיעה, החלה לפתע הפגזה כבדה על ציר התנועה שלנו. כל כלי הרכב התפזרו בשטח ונהגיהם נכנסו למקומות מסתור. בינינו לבין החוליות של המצרים, במרחק כחצי קילומטר מהנ"נ, הבחנתי בלוחם שלנו מרים יד וזועק לעזרה.

"יכולנו לראות את המצרים בעין לא מזוינת, הם ניצבו במרחק של כ–800 מטר מאיתנו. למרות שזה סיכן אותנו, נסענו לכיוון הפצוע בלי להתמהמה, תחת הפגזה ואיום הסאגרים. הגענו למקום וראינו אותו שוכב מתחת לזחל"ם פגוע ולא יכול לצאת. בסופו של דבר הצלחנו לחלץ אותו ולהעלות אותו אלינו, והסתבר שהוא קצין שריון שהטנק שלו נפגע. בדרך חזרה גילינו שאנחנו נוסעים בלב שדה מוקשים, מה שגרם לנו לנסוע הרבה יותר לאט ולשים לב לכל תנועה. נתקלנו בחייל פצוע נוסף ואספנו גם אותו אל התאג"ד. אני זוכר שקצין השריון שאל אותי איך קוראים לי ועניתי לו 'מיכאל', ואז הוספתי בציניות: 'בשבילך, המלאך מיכאל'.

"הנסיעה הזו לא הפחידה אותי. אולי זה נבע מתוך טיפשות ואולי מתוך הנחה שמה שאתה לא יודע לא מרתיע אותך. באותו רגע המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה 'יורים עליי ולכן אני צריך להסתתר'. עיקר הדאגה לא הופנתה לחששות מהותיים לחיים שלי".

לומד שצריך לפחד

יום אחרי פעולת החילוץ, הוצב גן–בר בתפקיד חדש - הוא התמנה להיות תותחן במצמד, במקום אחד התותחנים שנהרג. "החייל שנהרג שכב על צריח אחד הכלים ונפגע מרסיס קטלני", מספר גן–בר. "סבלנו שם מהפגזות בלתי פוסקות והיו גם ניסיונות די טיפשיים של חיל האוויר המצרי להנחית לוחמי קומנדו ממסוקים, שסיכלנו אחד אחרי השני. שם, לאט–לאט, אתה לומד שצריך לפחד הרבה יותר. השילוב של ההפגזות יחד עם ההתקפות האוויריות היה לא פשוט. שכבנו בשוחות ומיד לאחר מכן היינו צריכים לעלות על הכלים, ואז שוב להתחפר בשוחות. זה נוהל שחזר על עצמו שוב ושוב.

"הימים האחרונים של המלחמה היו הקשים ביותר. הפגיזו אותנו בלי הפסקה והתקיפו אותנו מהאוויר פעמים רבות. אני זוכר שחשבתי שאני יכול למות שם בכל רגע. ספגנו באזור ההוא אבידות רבות וכולם חשבו שם על המוות. כבר הייתי נשוי עם ילד והמחשבות נדדו למשפחה שלי ולמה יעלה בגורלם אם יקרה לי משהו.

"שהינו באזור התעלה כחמישה חודשים, עד פברואר, והחזרה לשגרה האזרחית הייתה אטית. כשאתה יוצא בחיים ממלחמה כזו, אתה עושה את המשימות השגרתיות, גם אם הן מעט טרחניות, עם חיוך גדול על השפתיים.

"הבשורה על קבלת הצל"ש הייתה די מוזרה עבורי. המג"ד המיתולוגי שלנו, סא"ל (מיל') ניסן גלעד, ראיין אותי. לאחר מכן זומנתי לוועדה והודיעו לי שאני מוזמן לכנס. הזמנתי אליו בני משפחה וחברים, שהתרגשו והתעניינו מאוד במה שקרה לי במלחמה. זה נראה לי די תמוה, כי הרגשתי שדווקא כתותחן ביצעתי פעולות הרבה יותר חשובות ובהצלחה לא מועטה. אבל הסבירו לי שזה מה שמצופה ממני, במסגרת הכשרתי כלוחם נ"מ, ולעומת זאת, לא הוכשרתי לחלץ פצועים ולטפל בהם.

"אני לא חושב שהמלחמה השפיעה עליי לרעה. אנשים רבים יצאו מהמלחמה עם הלם קרב, וקוראים על זה הרבה בשנים האחרונות. זה מושג שלא השתמשו בו בתקופה ההיא, ואני לא סבלתי מהדברים האלה. עם זאת, ראיתי אז אנשים שהיום הייתי מאבחן כלוקים בהלם קרב. אני מרגיש בר מזל כי לא נפגעתי פיזית וגם לא הורע לי נפשית. במידה רבה, למרות שזה נשמע מעט מוזר, המלחמה אפילו חיזקה אותי, כי נוכחתי לדעת שאני מתפקד טוב בתנאי לחץ".