היינו פייטרים, בחורים צעירים ולא מנוסים שלא חוו מראות קרב

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 20 ביולי 2011
שלמה לגריסי 2011

שלמה לגריסי 2011


במלחמת שלום הגליל הוקפץ סמל (מיל') שלמה לגריסי מדרגת רב"ט לתפקיד קצונה # לאורך ימי הלחימה הוא פיקד על חיילים בסדיר ובמילואים, יזם פעולות חילוץ נועזות וזכה על כך בצל"ש מח"ט



זמן קצר לפני מלחמת לבנון עלה סמל (מיל') שלמה לגריסי מדרגת טוראי לרב"ט. ימים ספורים לפני תחילת הלחימה, כשהוכרז מצב חירום, הוא קיבל מינוי מפתיע - קצין רכב בחטיבה 188 של השריון. אחד הקצינים הסביר לחפ"ש המופתע שהוא קיבל את התפקיד בגלל שזו שעת חירום וכיוון שגילה לאורך שירותו אחריות רבה. מבין כל חבריו למחזור, הוא היחיד שנבחר לעלות בדרגה. ימים ספורים בתוך המלחמה, כבר מונה הלוחם הצעיר לסגן מפקד פלוגת המפקדה של גדוד 74, עליו פיקד בזמנו האלוף (מיל') עמירם לוין.

לאורך כל ימי הלחימה השתדל לגריסי להצדיק את המינוי שקיבל. הוא פיקד על חיילים בני גילו וגם על מילואימניקים, שכבר ראו מלחמה או שתיים. למרות זאת, הוא הפגין יכולות מנהיגות יוצאות דופן במסגרת אירועים רבים אליהם נקלע הגדוד. לגריסי חילץ פצועים תחת אש, הזעיק תגבורת ולעתים אף התעלם מהוראות מפורשות של מפקדיו על מנת להציל חיים. עקב גילוי רעות ואחוות לוחמים, הוענק לו בסוף המלחמה צל"ש מידי מפקד חטיבה 188.

"באותם ימים, לא היה נהוג שחייל פשוט יבצע תפקיד של איש קבע", מסביר לגריסי. "כשקיבלתי את הדרגה הרגשתי שמכבדים אותי וזה היה הדדי - אני נתתי את כולי למען ביצוע התפקידים שהוטלו עליי. השירות שלי זכור לי כאחת התקופות היפות והמיוחדות בחיי. ללא ספק, הוא הפך אותי לאדם שאני היום".

דאגתי למילואימניקים

לפני שפרצה מלחמת שלום הגליל, נבחר רב"ט לגריסי לשמש קצין רכב בגדוד 74. בתקופה הקצרה בה שירת בתפקיד, הוא גילה אחריות ויצירתיות, מה שעזר לו לקבל במהירות תפקיד בכיר יותר. "המלחמה התחילה מבחינתנו ברגע שהתאספנו בקיבוץ מנרה, ששוכן מערבית לקריית שמונה", הוא מספר. "במהלך הקרבות התקדמנו עמוק לתוך לבנון וביצענו משימות רבות בכל שטחה - מגזרת זהרני בהתחלה עד אזור בירות בהמשך.

"במסגרת התפקיד שהוטל עליי, הייתי אחראי גם לחיילים סדירים כמוני וגם למילואימניקים. בתור חיילי המפקדה, היינו צריכים קודם כול לדאוג לאספקה סדירה של תחמושת ושל ציוד בסיסי ללוחמים בשטח. לאורך כל המלחמה, הגדוד שלנו ניצב תמיד בקו הראשון, ופעלנו יד ביד עם גדוד 12 של גולני. בין הקרבות, הרגשנו שהכול רוחש סביבנו וידענו שאנחנו צריכים להיות עם יד על הדופק. כל פעם היינו נכנסים למקומות עוינים בידיעה שלא בטוח שכולם ישובו משם.

"אחד האירועים הזכורים לי ביותר התרחש בשבוע הראשון למלחמה, כאשר כבשנו את הכפר הלבנוני סיל. מדובר בכפר שחלש על ציר החוף, אשר הוביל לשדה התעופה של ביירות. במרחב הזה היו כוחות סוריים רבים: חי"ר, שריון וקומנדו, ולכן היה לנו חשוב מאוד לכבוש אותו. לא הייתה לנו תחמושת בכלל בימים הראשונים, ופעם אחת באנו להעביר אספקה ונורתה על הפלוגה ארטילריה כבדה. המג"ד שלי ביקש מאיתנו לעזוב את השטח מיד, אבל זיהיתי פצוע קרוב אלינו. אני ושני חיילים נוספים חילצנו אותו, ורק לאחר מכן מילאנו את הפקודה והסכמנו לסגת.

"היו עוד כמה מקרים בהם פעלנו תחת אש נוראית. בחלקם היו מספר מילואימניקים שנכנסו ללחץ עד שלא היו מסוגלים לתפקד. היה לי מאוד חשוב למצוא להם תחליף ולשמור על תפקוד שוטף ויעיל של החיילים. תמיד התחשבתי קודם כול במי שיש לו אישה וילדים בבית, כי ידעתי שבניגוד אלינו, חיילים סדירים, צעירים ורווקים, המחשבות שלהם נתונות למשפחה שהשאירו מאחור.

"בסוף השבוע לאחר מכן אחד המילואימניקים בפלוגה שלי התבקש לנהוג על נגמ"ש רפואה לפינוי פצועים. הוא לא יכול היה לתפקד כי הוא פחד ואני התנדבתי להחליף אותו. אחרי מספר שעות הוא נפצע לצערי מטיל סאגר. תמיד השתדלתי לסייע ללוחמים בכל בקשה שלהם, גם תחת אש כבדה. רוח ההתנדבות של כל הגדוד הייתה פשוט מדהימה.

"בניגוד למילואימניקים, שחוו מלחמה בעבר, אנחנו הסדירניקים נכנסנו לכל מקום בלי הרבה חששות. היינו פייטרים, בחורים צעירים ולא מנוסים שלא חוו על בשרם מראות קרב. תחושת הביטחון שלנו התחזקה בזכות העובדה שמפקד הגדוד היה האלוף (מיל') עמירם לוין. הוא אחד האנשים שאף פעם לא חששת ללכת אחריהם, כי ידעת שיש לו את כל התכונות הדרושות מאדם מוביל. הוא נסך בנו אמונה שאנחנו מסוגלים לעשות הכול והעביר אלינו עוצמות אדירות".

מחויבות אדירה

שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, יצא לגריסי להפוגה של מספר שעות עם הסמג"ד. בדרכם חזרה לגדוד הם נתקלו במראה מזעזע, שנחרט בזיכרונו של לגריסי. "בדרך חזרה הייתי עד לתמונה שלא אשכח אף פעם", הוא מתאר. "הטיל פגע בשיירת אוטובוסים שהובילה חיילים בנקורה, עיירת חוף דרום לבנונית שנמצאת קילומטרים לא רבים מראש הנקרה. הייתי שם הסדירניק היחיד בין מספר מילואימניקים ולמזלי, היה ברשותי מכשיר קשר.

"הבחנתי בנהג אוטובוס שנפצע ועזרתי לחלץ אותו מתאו ולהשכיב אותו על הקרקע. פתאום התקרבו אלינו לבנונים כשידיהם מורמות, וחשבנו בהתחלה שזה תרגיל. די מהר השתלטתי על המצב, הזעקתי עזרה וסייעתי בחילוץ שאר נהגי האוטובוסים. זמן קצר לאחר מכן גם המג"ד הזעיק תגבורת ובמקביל ריחפו מעל מסוקים שהרתיעו את המחבלים באזור.

"כמה ימים לאחר מכן, הגענו לאירוע נוסף סמוך לשדה התעופה של ביירות. באחד הצמתים השולטים על האזור, ישבו לוחמי גולני ולוחמים שלנו. פתאום נורתה לכיוונם ארטילריה כבדה ולא מעט לוחמים נפגעו. אחד הפצועים שם היה סמ"פ שאיבד את אחת מעיניו, לאחר שחירף את נפשו להצלת פצועים ממטח הירי הראשון, זה היה נורא. לא הסכמתי לעזוב את המקום עד שכולם יפונו למקום מבטחים ויזכו לטיפול רפואי. בתור חייל שקיבל אחריות על אחרים, הרגשתי מחויבות אדירה כלפיהם וכלפי מפקדיי, והשתדלתי לעזור ככל שיכולתי.

"הופתעתי לגלות שלא כולם נהגו כמוני. בשגרה יש אנשים שנראים לך נחושים ובעלי כריזמה, אבל במלחמה הם לא מתפקדים היטב. לעומת זאת, יש אנשים שלא הייתי מגדיר כמנהיגים דגולים ביומיום, אך בעתות משבר הם פועלים באומץ ובקור רוח.

"אחרי המלחמה התקשרו אליי ואמרו לי שהמג"ד וחיילים נוספים בגדוד המליצו להעניק לי צל"ש בגין פעולותיי במלחמה. אני ראיתי את הדרך בה פעלתי כדבר מובן מאליו, תמיד היה ברור לי שמצופה ממני לסייע לחברים שלי, ובטח אחרי שמינו אותי לפקד על אנשים אחרים. אחריות מטילים עליך, אבל מנהיגות היא משהו שאתה לוקח על עצמך.

"במלחמה הפכתי מילד שהכול בא לו בקלות לאדם בוגר שאחראי לגורלו. קיבלתי השראה מהמג"ד לוין, להיות אדם שמוביל אחרים, אחד שסומכים עליו. אחרי המלחמה ניסו לשכנע אותי להישאר בקבע. חברה שלי דאז לחצה עליי להשתחרר ואני שמח שעשיתי את זה, היום היא אשתי. אחרי השחרור טיילתי וראיתי קצת עולם. התעסקתי מעט בספורט והיום אני בעל משק במושב".


attachment 20.7.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה