נסענו בין חצרות ובתים הרוסים, זה הרגיש ממש כמו סרט פעולה

במלחמת לבנון השנייה הבין רס"ן אחסאן דקסה, מ"פ בגדוד 75 בחטיבה 7 של השריון, את משמעות השילוב בין כוח חי"ר מאומן לכוח שריון יעיל, באופן מוחשי ביותר. את תחילת הלחימה העבירה הפלוגה שלו תחת פיקוד גדוד צנחנים, ולאחר מכן עברה לפעול תחת פיקוד גדוד הנדסה.

במסגרת שיתופי הפעולה שלו עם הכוחות הרגליים, ביצע דקסה שתי פעולות חילוץ מורכבות בשטח לבנון. ב–2 באוגוסט הוא יצא עם טנק בודד לחלץ תחת אש כוח צנחנים, שהמבנה בו שהה טווח על ידי חיזבאללה. בדרך לשם, הטנק שלו ספג פגיעה ישירה והתחמק ברגע האחרון מטיל נוסף שנורה לעברו, אך שום דבר לא עמד בדרכו. שלושה ימים לאחר מכן מצא עצמו דקסה גורר פומ"ה לאורך מספר קילומטרים, בפעולה לחילוץ שלושה לוחמי הנדסה.

במעשיו גילה דקסה רוח לחימה, יוזמה, תעוזה ואומץ לב. עקב פעולת החילוץ הראשונה של כוח הצנחנים, שהתבצעה תחת אש ותוך סיכון ממשי לחייו, הוחלט להעניק לו את צל"ש מפקד פיקוד הצפון. "קיבלתי על דעת עצמי החלטה לפעול בצורה משונה ואינסטינקטיבית", הוא מסביר היום. "העדפתי להגיע לזירה עם הטנק שלי בלבד, משתי סיבות: האחת היא שלא רציתי לסכן חיילים נוספים כי היה מדובר באירוע לא פשוט. השנייה הייתה שרציתי לפעול מהר כדי שנוכל לחלץ ולפנות את הפצועים אל התאג"ד בזמן הכי קצר".

לא מהסס לשנייה

בעת ההתארגנות לקראת הכניסה ללבנון, נודע לדקסה שהפלוגה שלו תפעל ת"פ גדוד צנחנים, והוא הסיק מכך את המסקנות הנדרשות. "שילוב של חי"רניקים ושריונרים במלחמה חשוב מאוד ולא ניתן להמרה", הוא אומר. "כשאמרו לנו שנפעל עם הצנחנים, ידעתי שמכת האש שלנו צריכה להיות כמה שיותר איכותית, כדי להגן באופן הטוב ביותר על לוחמי החי"ר.

"ב–19 ביולי התקבצנו ליד המושב שומרה הסמוך לגבול ישראל–לבנון, ומשם יצאנו לדרך עם הגדודים 890 ו–101. הזירה הראשונה שלנו הייתה הכפר עייתא א–שעב בדרום לבנון. משם יצאה החוליה שחטפה את אהוד גולדווסר ואלדד רגב והרגה שלושה חיילים נוספים. כשנכנסנו, תמונת המצב בשטח הייתה של מלחמה. מיד עם הגעתנו נתקלנו בירי נק"ל, טילי נ"ט ובמלכודות שהוטמנו בשטח.

"חלק מהפלוגה שלי בפיקודי צוּות לגדוד 890 והסגן שלי פיקד על כוח שצוות ל–101. בלילה הראשון, אחד הטנקים שהובלתי ספג פגיעה מנ"ט, אבל לא היו פצועים. ב–2 באוגוסט קיבלנו דיווח על כוח מגדוד 101 שנתקל במארב רציני סמוך לעייתא א–שעב. אמרו לנו שיש שם פצועים, אבל עוד לא ידעו יותר מדי פרטים.

באותו זמן, אני והלוחמים שאיתי שהינו בפאתי הכפר, בסוג של הפוגה. בהמשך הדיווח, שהיה מפורט יותר, הבנו שלוחמי הצנחנים חוטפים טילי נ"ט בתוך הבית שהם שוהים בו. הם בעצם היו מטווחים מכל עבר ונזקקו בדחיפות לעזרה.

"החלטתי לצאת לפעולה עם טנק אחד, כי ידוע שכלי אחד נע הרבה יותר מהר מכמה כלים ביחד. תדרכתי במהירות את אנשי הצוות שלי והכנתי שלושה טנקים לחיפוי עלינו באזור קרוב. כבר אחרי נסיעה קצרה חטפנו פגיעה ישירה מאר–פי–ג'י. מערכות הנשק של הטנק הושבתו לחלוטין, אבל עדיין יכולנו להמשיך לנסוע. בלי להסס לשנייה, פשוט המשכנו.

"הצלחנו להגיע לבית ממש מהר, כי בדרך לשם נסענו במהירות מטורפת. היו מכוניות וכלים רבים שהפריעו לנו בדרך, אז פשוט דרסנו כל מה שהפריע לנו. הבנו שזה עניין של חיים ומוות ושמצב הפצועים תלוי בזמן שייקח לנו להגיע לשם".

מוטיבציה בשמיים

בבית שהגיע אליו הטנק שהו כ–20 לוחמי צנחנים. חמישה מהם היו פצועים, חלקם קשה, חייל אחד נהרג והמראות בתוך הבית היו קשים עבור לוחמי צוות החילוץ. למרות הקושי, ביצע הצוות של דקסה את החילוץ במהירות האפשרית. "פעלנו בזריזות והעלינו את החלל ואת חמשת הפצועים לבטן הטנק", הוא מספר. "רק אחר כך נכנסו אנשי הצוות המקורי שלו. יצא שאני מוביל טנק שחוץ ממני נסעו בו עשרה אנשים. ברגעים האלה הבנתי שמוטלת עליי הרבה אחריות, וזה מילא אותי בהרבה אדרנלין. המוטיבציה שלי לסיים את הפינוי בהצלחה הייתה בשמים.

"בנסיעה חזור עדיין ירו עלינו, אבל לא פגעו. לקח לי כעשר דקות להגיע מהבית הפגוע בחזרה לגבול. נסענו במהירות של 30–35 קמ"ש, מהירות גבוהה מאוד לטנק, במיוחד באזור ההוא. בדרך עברנו בחצרות שנפגעו וליד בתים הרוסים, זה ממש הרגיש כמו סרט פעולה. כשהתקרבנו, נורה עלינו טיל נוסף שפספס אותנו בקצת, למזלנו.

"הנסיעה שלנו לגבול עברה בשלום, לא מעט בזכות חיל האוויר. מסוק קוברה ליווה אותנו מלמעלה, כשהוא יורה כל הזמן לימיננו. הוא היה העיניים שלנו ועזר לנו להרגיש מוגנים.

"המראות שנתקלנו בהם בבית שהיו בו הצנחנים, הכניסו לוחם בצוות שלי לשוק. בעיניי, הפתרון היעיל ביותר במקרים האלה הוא לחזור באופן מידי ללחימה. זה לקח חשוב מאוד לדעתי, לגבי לוחמים שעוברים טראומה. צריך להחזיר אותם כמה שיותר מהר לנורמה, ונורמה מבחינתם זה מצב לחימה. הם לוחמים, זה התפקיד שלהם.

"מיד אחרי שהפצועים פונו לקבלת טיפול, פינינו את הטנק שלנו שנפגע וחזרנו להילחם. עברנו לפעול תחת פיקוד גדוד 603 של ההנדסה בכפר דבל. גם שם הייתה פעילות משמעותית וחיסלנו לא מעט מחבלים.

ב–5 באוגוסט, פומ"ה של המוהנדסים ספגה פגיעה ישירה, ונקראנו לשם לחלץ הרוג ושני פצועים. מבצע החילוץ הזה היה לא פחות מסובך מזה שקדם לו. הפעם גם היינו צריכים לגרור את הרכב הפגוע אל מחוץ לכפר, מרחק של כשלושה קילומטרים. זו פעילות לוגיסטית לא פשוטה, שצריך לבצע בזמן מועט.

"מספר ימים לאחר מכן, ליד הכפר יעטר, החנינו את הטנקים ויצרנו שרשרת אבטחה מחוץ לכפר. אחד החיילים שלי זיהה מחבל שניסה להתקרב אליו, וירה עליו באמצע הלילה. בבוקר זיהינו את הגופה שלו, והבנו שהוא ביצע פעולה מוצלחת.

"כשנה אחרי המלחמה סיפרו לי על קבלת הצל"ש. המשפחה שלי שמחה מאוד. המלחמה הזו חידדה את המוטיבציה של כל מי שלקח בה חלק, והיא שינתה את זווית ההסתכלות שלי על החיים. היום אני מעריך יותר דברים שפעם היו נראים לי בנליים לחלוטין, אירועים יומיומיים מקבלים יותר משמעות. אני מרגיש אחראי יותר וחושב שהחינוך שאני יכול להעניק לילד שלי, יותר איכותי".