הזחל"ם הפך למדורה ענקית, החיילים עפו לכל הכיוונים

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 26 באוגוסט 2011
אהוד לס 2011

אהוד לס 2011


במלחמת יום הכיפורים יצא רס"ר (מיל') אהוד לס לפעולת חילוץ בלב שדה מוקשים, בלי שקיבל פקודה לכך # במעשיו הפגין לס אומץ לב וקור רוח, ועל כך הוענק לו צל"ש מפקד פצ"ן



לפני שבע שנים החליט רס"ר (מיל') אהוד לס, מפקד טנק במלחמת יום הכיפורים, להעלות את האירועים מהמלחמה על הכתב. אחרי שנים בהן שמר את החוויות הקשות לעצמו, הוא החליט לחלוק אותן עם בני משפחתו ומכריו. הכתיבה, לטענתו, הייתה עבורו סוג של תרפיה בדיעבד. התלמידים שלו בתיכון בו הוא מלמד בצפון הארץ, לא שמעו מעולם על מה שעבר המורה שלהם לפני 38 שנים, וכך הוא מעדיף שזה יישאר.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, שימש לס כמט"ק בגדוד המילואים 39, שצוות לחטיבה 188 של השריון. באזור ריחניה ברמת הגולן, נתקל הגדוד באש ארטילרית כבדה. מפקד הגדוד של לס נהרג ומספר טנקים בכוח נפגעו בלב שדה מוקשים. לס נכנס עם הטנק שלו לתוך השדה הממוקש, ועל אף הסיכון הגבוה שנטל על עצמו, גרר בעזרת כבלים טנק פגוע בחזרה לשטח ידידותי. במעשיו גילה לס אומץ לב, קור רוח ותושייה, ועל כך הוחלט להעניק לו את צל"ש מפקד פיקוד הצפון.

"ממש בער בתוכי לספר", הוא מודה. "כתבתי בשביל עצמי בלבד, והראיתי את זה לאנשים הקרובים אליי. זו הייתה הפעם הראשונה בה שני ילדיי נחשפו למה שעבר עליי במלחמה, והם היו מופתעים. הכתיבה הזו לא פשוטה וצריך להתמסר לזה. מן הסתם, כשאירועים עולים, גם הזיכרונות צפים".

פחדתי לזוז

עבור לס, מלחמת יום הכיפורים נחלקת באופן כרונולוגי לשני חלקים, כשארבעת הימים הראשונים הם החלק הראשון, הכאוטי, בו אף אחד עדיין לא הצליח להבין מה קורה מימינו ומשמאלו. "זו הייתה מלחמה מיוחדת", הוא מסביר. "לא נלחמנו במסגרת מאורגנת. בימים הראשונים נלחמנו בגולן עם שני טנקים, בלי סמכות מעלינו, תקשרנו אחד עם השני, כשלאט–לאט אנחנו לומדים את השטח. רק בתום ארבעה ימים חברנו לכוח גדול יותר של 11 טנקים בחושניה.

"במשך ימים ספורים חזרה על עצמה אותה 'שגרה' - בכל בוקר התארגנו קצת ויצאנו לירות, כל פעם בגזרה אחרת. בערב חזרנו 'הביתה', אל צומת חושניה. אחרי מספר ימים, החלה מתקפת הנגד של צה"ל בתוך סוריה. הוחלט מלמעלה שלא נשתתף בה והשאירו אותנו לשמור על הגזרה, במטרה למנוע מהסורים לבצע מתקפת נגד.

"בבוקר של ה–16 באוקטובר, השגרה נגמרה. ללא הכנה, קיבלנו פקודה להתחיל תנועה לכיוון צפון. תוך כדי נסיעה מהירה בכבישי הרמה, המג"ד הסביר בקשר שאנחנו יוצאים להתקפה על יעד משמעותי, שהיו בו כוחות רבים. לפני קוניטרה פנינו לכיוון מזרח, לתוך סוריה.

"נכנסנו למערכה. מתווה השטח היה שטוח לחלוטין, ומיד התחילה ארטילריה כבדה. התפרסנו לרוחב והתחלנו להתקדם. לא היה איפה לתפוס עמדות. האש הארטילרית הייתה כל כך חזקה וצפופה, שאי–אפשר היה לראות כלום ונאלצנו להאט את הקצב.

"נתתי פקודת אש על מטרות חי"ר שקלטתי מתרוצצות במרחק 800 מטר מאיתנו. הטען שלי היה עצבני, הוא לא הפסיק לקלל וסירב לטעון את המקלע, כך שלא יכולנו לירות. הרגשתי שאנחנו בצרה. חשבתי שמה שיפיל אותנו בסוף לא יהיה איזה טנק סורי מחורבן, אלא הוא. לקחתי את העוזי שלי, קראתי לו להסתכל עליי. הוא הביט בי במבט מטורף לגמרי. דרכתי את הנשק. אמרתי לו שאם הוא לא מפסיק עכשיו את כל העניינים האלה, אני הורג אותו על המקום, והתכוונתי לזה. הוא בכה, קם וטען את המקלע.

"בקשר התחלנו לשמוע דיווחים על טנקים פגועים, בעיקר בגלל מוקשים. הבנו שנכנסנו לסוריה דרך שדה מוקשים, שהסורים הניחו וכל ההתקפה נתקעה. המג"ד התחיל לברר מה קורה עם הטנקים שלו. לפחות שלושה היו תקועים. כנראה שגם טנקים מיחידות אחרות שהיו שם עלו על מוקשים. לא ידעתי מה לעשות, וגם לא קיבלתי שום פקודה. עצרתי. פחדתי לזוז.

"פתאום ראיתי זחל"מים פתוחים ובהם חיילים רבים נכנסים לשטח. חשבתי שזה טירוף. החיילים ישבו בפנים מכווצים לגמרי, מבועתים. ראיתי רק את כדורי הקסדות שלהם.

"הם התחילו להיפגע. הזחל"מים התפוצצו ממש מולי. ראיתי איך בשבריר שנייה הזחל"ם הופך למדורה ענקית והחיילים בתוכו עפים לכל הכיוונים. חשבתי שאצליח לשמור על קור הרוח, לא הייתי בפאניקה או בהלם, רק בחנתי מה אני יכול לעשות".

בחוץ הייתה תופת

לס חיכה לפקודה כלשהי, אך לא שמע דבר בקשר. רק כשהבחין בטנק מהכוח שלו שעלה על מוקש, הוא גיבש דרך פעולה והחל תנועה, על דעת עצמו. "קולו של המג"ד לא נשמע", הוא מספר. "היו כל מיני דיבורים ברשת אבל אף אחד לא נתן שום הוראה. מעט קדימה ראיתי טנק שלנו. הזחל הימני שלו היה קרוע והוא נתקע. זה היה טנק 3א' של הרצל גבע. הוא אמר לי בקשר שהוא עלה על מוקש, וביקש שאבוא לחלץ אותו. פחדתי לנוע, אבל אז הבנתי מה עליי לעשות. החלטתי לנסוע לאחור על מסלול הנסיעה שלי, עד למקום בו אראה התפצלות שמאלה, ואז לעלות עליה כדי להגיע לטנק של הרצל. נתתי פקודה והתחלנו לנוע לאחור. נסענו לאט מאוד, כי העשן והארטילריה הפריעו. כל הזמן בחנתי את הסביבה.

"עלינו על עקבותיו של הטנק של הרצל. תוך דקות ספורות עמדתי ממש מאחוריו. הסתכלתי על סיפון הטנק שלו, וראיתי שלא היו לו כבלי גרירה. לי היה אחד, ולגרירה תקינה של טנק צריך שני כבלים הנקשרים בהצלבה לוַוֶי הגרירה מימין ומשמאל. עד היום אני לא מבין מה הניע אותי לעשות את מה שעשיתי. אמרתי להרצל שייצא החוצה ויחד נוריד את הכבל שלי ונחבר את הטנק שלו. בחוץ הייתה תופת.

"אחרי שהשלמתי את החיבור זחלתי חזרה לכיוון המנוע, וקפצתי חזרה לטנק שלי. התאורה בצריח נראתה כל כך ידידותית ומרגיעה. הקולות מבחוץ נשמעו רכים יותר, כמעט כמו להיות בבית חמים כשבחוץ סערה. הדלקתי סיגריה, שתיתי מים, ונתתי פקודה לנוע לאחור.

"שמעתי בקשר את הסמג"ד חיים פורת. הבנתי שהמג"ד נפגע. לא היה לי זמן להצטער, המשכתי לנסוע לאחור. שמתי לב לקצב הלב שלי, לתנועות הגוף, הייתי חלק מהצוות ומהטנק. היינו כמו מכונה של ברזל ובשר. הצלחנו לצאת. משכתי אותו כמעט עד כביש קוניטרה. הארטילריה פסקה. עצרתי רק כשכבר היינו באזור שקט.

"הטנק שלי המשיך לבד לחושניה. הרמתי את המדף, הוצאתי את הראש החוצה והתחלנו לנסוע. הייתה שעת אחר הצהריים. נשבה רוח והיה שקט. הגענו לצומת חושניה ופנינו מערבה לכיוון המסגד. בצד הדרך היו המון טנקים סוריים פגועים, המון גוויות, שכבר התנפחו והשחירו. עצרתי על הכביש והבטתי בזוועה.

"סיפרו לי שהמג"ד האהוב שלנו, וספי יואב, נהרג. איך נהרג? שאלתי. אמרו לי שבתוך כל התופת בשדה המוקשים, הוא לא סגר את המדפים שלו, כי היה צריך לשלוט במה שקורה מסביב, וחטף רסיס במצח.

"כבר למחרת התקרית, חזרנו להילחם בשטח סוריה. היו לנו קרבות קשים מאוד בהמשך המלחמה בתוך המובלעת הסורית, נגד סורים ועיראקים. גייסו אותנו ביום הכיפורים והשתחררנו אחרי יום העצמאות.

"כשקיבלתי את הצל"ש, לא ממש הרגשתי שמחה. זאת הייתה עבורי יותר הכרה ביכולת המקצועית שלי. בשדה הקרב אין באמת היררכיה. כולם באותה שורה. אני ידעתי להילחם ושלטתי בתורה של השימוש בטנקים. זה מה שהציל אותי".


attachment 26.8.11-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה