הולך הלאה

ענת וושלר צילום: גיורא נוימן אתר הגבורה, בטאון חיל האויר 137, פברואר 2001
הולך הלאה


תא"ל מיקי בר, מפקד בסיס פלמחים בשלוש השנים האחרונות החליט, בגיל 44, שהגיע הזמן להתחיל בחיים אזרחיים. הצעד תוכנן לפני יותר משנה, אחרי קריירה שנמשכה יותר מ-26 שנים: החל מהיותו טייס יסעור צעיר, שצפה מהאוויר באסון הנ"ד, דרך מלחמת לבנון שבה היה טייס אנפה וקיבל צל"ש על חילוץ מהבופור, ובהמשך כמקים להק אוויר למסוקים, בעקבות אסון היסעורים. "הייתי יכול להישאר, לעשות עוד ואולי גם להתקדם", אומר תא"ל בר, "אבל הרגשתי שזה הזמן שלי לקום וללכת הלאה"



לראשונה מצאתי את תא"ל מיקי בר יושב בסלון ביתו, כשהוא לבוש בג'ינס ונעלי הליכה. תא"ל בר שייך לזן אחר של טייסים: שקט וצנוע, לא טיפס ביוזמתו בסולם הדרגות. הוא נמשך, בכל פעם על-ידי מישהו אחר, שחשב שהוא האדם המתאים לתפקיד. גם על הצל"ש שקיבל במלחמת לבנון הוא ממעט לדבר. "בכלל", הוא מבקש, "עדיף שהנתונים היבשים ידברו בעד עצמם, בלי קיטש, אם אפשר".
בתחילת חודש יוני בשנת 1982, נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והמלחמה החלה. בר היה אז סגן-מפקד טייסת אנפות. "ביולי אותה שנה הייתי אמור לסיים את התפקיד ולהתחיל בלימודי כלכלה באוניברסיטת ירושלים, אבל אז החל מבצע שלום הגליל", הוא מספר. "היינו בטוחים שהמבצע יהיה קצר, ותוך כמה ימים כולם יחזרו הביתה. בעשר בבוקר יצאתי מהטייסת לאתר פריסה קידמי והטסתי את אחד משלושת המסוקים צפונה. עוד לא נחתתי, וכבר יצאתי למשימה לחילוץ פצועים. מסוק אנפה נוסף, שהמריא במקביל אלי, הופל וצוותו נהרג. אתר פריסה של אז זה לא כמו היום", הוא נזכר. "היה שם בונקר וזהו. באנו עם קופסאות שימורים, מנות קרב ויריעת אוהל. היה קיץ, אז תיכננו לישון על הריצפה בשקי שינה".
היום הראשון של מלחמת לבנון עבר בקלות יחסית, היעדים נכבשו כמעט ללא התנגדות. אך עדיין נותר מבצר אחד, מוגן, בגובה של יותר מ-700 מטר מעל פני הים, ששימש כבסיס המרכזי של המחבלים בדרום לבנון - הבופור. המשימה הוטלה על סיירת גולני. הקרב תוכנן לשעות הלילה, כדי לנצל את היתרון היחסי שמאפשרת החשיכה. הקרב היה קשה, שישה מלוחמי הסיירת נהרגו, אחרים נפצעו.
"בלילה הוזנקתי ללבנון. החילוץ התבצע בתנאי מזג-אוויר קשים. מעל השטח היה ערפל שנגרם מעננות נמוכה. היינו צריכים לחדור את שכבת העננים. לא היו לנו מערכות ניווט מתקדמות, הכל נעשה בטכניקה די בסיסית של שעון, מפה ומד-גובה אלקטרוני. טסנו במעלה נהר הליטני, רק שם הצלחנו לחדור מתחת לעננים. המסוק הנוסף שניסה להיכנס לא הצליח. החילוץ נעשה תחת אש. נחתתי והצלחתי להעמיס שבעה פצועים. זה כמובן מעבר למיגבלות המסוק, אבל לא היתה ברירה. הכנסנו חלק בשכיבה וחלק בישיבה ואיכשהו הצלחנו להמריא. נפלו שם סביב הרבה מאוד פגזים וזה היה די מסוכן. לקראת סוף השבוע איבדנו מסוק נוסף. ככה התחיל פרק לבנון.
"בשלושת השבועות הראשונים פינינו כ-600 פצועים. אחר-כך המלחמה כאילו נעצרה והכל נרגע. טסנו אז בחתכי טיסה מאוד לא מקובלים: עברנו מתחת לחוטי חשמל, מלמטה במקום מלמעלה. למלחמה יש את החוקים שלה ורק ההישרדות קובעת".
 
מסוקים זה אקשן תא"ל מיקי בר נולד ב-1956 בחיפה. חמש שנים לאחר-מכן עבר לירושלים, שם גדל. בתיכון למד במסלול של הנדסאים במגמת אלקטרוניקה. בגיל 15 החל להתעניין בטיס ונרשם לגדנ"ע אוויר. בביתו, מרחק אפסי מהבסיס עליו פיקד עד לאחרונה, שוכב קלרינט מאובק. "התחלתי לנגן בגיל עשר. הפסקתי כשהתגייסתי, עכשיו אני מקווה לחזור לכך".
ביולי 1974 החל את קורס-הטיס וזו היתה הפעם הראשונה שנפתחה בקורס מגמת מסוקים. 26 שנים מאוחר יותר, הוא היחיד מאותו קורס שעדיין משרת בחיל-האוויר. דבר אחד בטוח - הוא לא מתחרט. "מערך המסוקים נותן לאנשי צוות-האוויר חוויות בשפע, גם ברגיעה וגם בלחימה. מה שחסר במערך הקרב", הוא אומר. "שם, ברגיעה יש מעט מאוד אקשן מבצעי. טייס קרב יכול לסיים שירות של 20 שנה, בלי אף פעילות מבצעית. טייס מסוקים לא יכול לסיים אפילו את החתימה הראשונה בלי שתהיה לו פעילות מבצעית אמיתית: הזנקות חוצות קו, מבצעים מיוחדים וכוננויות".
 
היסעורים מפסיקים לטוס לאחר קורס-הטיס וההסבה הוצב בר בטייסת יסעורים. "לא נהוג היה לקחת חבר'ה צעירים ישר ליסעורים, אבל זו היתה תקופה שהמערך נזקק לכוח-אדם רב. היו אז הרבה מאוד מבצעים מיוחדים, הרבה מאוד פעילות, זו היתה תקופה מאוד חמה". אלה מבצעים מהסוג שלא פורסם וכנראה לא יפורסמו לעולם.
זמן קצר לאחר-מכן עבר מערך היסעורים מפנה של 180 מעלות. אסון רדף אסון. "עם הזמן ראיתי הרבה מאוד אירועי שכול", מספר בר. "וזה נכון שלא מתחסנים, אבל נבנה שריון שניתן להעזר בו". בר, אז בן 21, צפה מהאוויר באחד המשברים הקשים ביותר שידע החיל.
10.5.77 - אסון הנ"ד. מסוק יסעור התרסק במהלך תרגיל צבאי במדבר יהודה, שישה קילומטרים צפונית ליריחו. 44 הצנחנים שהיו במסוק ועשרה אנשי צוות-אוויר נהרגו במקום. "באותו לילה טסתי וראיתי מהאוויר את התאונה מתרחשת. היה חשוך מאוד, התכוננו לנחיתה כשהבחנתי בפיצוץ גדול. לא ראינו מסוק מתרסק, ראינו כדור אש. הוא התרסק ישר אחרי ההמראה".
17.5.77 - שבוע לאחר-מכן, יצא יסעור מטייסת "דורסי הלילה", בה שירת בר, לבצע תידלוק. תוך כדי טיסה התפרק אחד מלהבי הרוטור והמסוק התרסק. אחד ההרוגים היה ישראל כהן ז"ל, שותפו לחדר של בר. "זה היה יום הבחירות ובטייסת הוצבה קלפי. בבוקר עוד הספקתי לבחור, למיטב זיכרוני גם הוא בחר. גרנו ביחד יותר משנה והיינו חברים מאוד טובים. עד היום אני בקשר עם המשפחה שלו והפכנו למעין משפחה מורחבת". לא רק איתם שומר בר על קשר. 24 שנים מאוחר יותר, הוא מקפיד לשמור על קשר אישי עם משפחות שכולות רבות. "זה סוג קשר שלדעתי חיל-האוויר מחויב לו, הרבה מעבר למחויבות הפורמלית".
מערך היסעורים עצר את הטיסות כדי לערוך בדק-בית והאווירה היתה קשה. "מהר מאוד הבנתי שאין לי סיבה להמשיך להיות ביסעורים במצב שבו טסים פעם בשבועיים. עברתי הסמכה לקברניטאות והחלטתי לצאת להדריך בבית-הספר לטיסה. במקביל ביקשתי לעבור לטייסת שקלטה באותה תקופה את מסוקי האנפה.
הפלאפון של בר מצלצל. הוא מתנצל וניגש לענות לשיחה. "אין בעיה שתאיישו אותי לתעסוקה בשעות אחר-הצהריים, אבל בערב אני צריך להגיע לערב פרידה מתא"לים", הוא עונה. לא במפתיע, זו היתה הטייסת. בר מחייך.
 
  
בדרך החוצה את קורס מדריכי הטיסה סיים בר כחניך מצטיין, וזמן קצר מאוחר יותר הפך למפקד הקא"מ (קורס אימון מבצעי). שנה אחר-כך התמנה לסגן-מפקד הטייסת (סמ"ט ב'). הקידום המהיר שהחל באותה תקופה לא ייעצר עד תום שירותו הצבאי. הנסיבות, בחלקן טרגיות, יצרו תחלופת תפקידים מהירה מאוד. יתכן שאם הדברים היו מתנהלים אחרת, תא"ל בר היה משתחרר כבר אז. "הייתי ממש בדרך החוצה. כבר הודעתי שאני עוזב. אהבתי את הטיסה, אבל ידעתי שגם במילואים טסים לא מעט. אחרי מסכת של הרבה התלבטויות, שיקולים ופגישות, החלטתי להישאר, בעיקר למען הפיקוד".
השנה 1981. "באנפות אני טס המון. בתקופה הזאת עושים כל מיני פעילויות מבצעיות בלבנון בסגנון הישן. הנחתות ומבצעים מוסקים. לבנון לא בידינו, כך שכל טיסה היא מבצע". אבל לא רק כוחות צה"ל ישבו אז בתא המטען של מסוק האנפה. "ביצענו גם הרבה טיסות לביירות". באותה תקופה התקיימו שיחות בין גורמים מדיניים ישראלים עם הנוצרים בלבנון. "הטסנו את מנהיגי הנוצרים מג'וניה לתל-אביב ובחזרה, כריטואל קבוע. המראנו לקראת אור אחרון ונחתנו במינחת מיוחד בלבנון. אז לא דיברו על זה, אבל היום כבר כולם יודעים". ואז, פרצה מלחמת לבנון.
 
 
 
האינתיפאדה הראשונה ביולי, חמש שנים לאחר שהתחתן עם נורית, תיכנן בר להתחיל בלימודים באוניברסיטה. "הייתי שלושה ימים בדירה בירושלים, כשמפקד הבסיס צילצל אלי וביקש ממני לחזור לתפקיד סמ"ט ב' בטייסת ולדחות את הלימודים". רס"ן אליעזר (אלי) שיאון (וולף) ז"ל, שהיה אמור להחליף את בר, נהרג במסוק האנפה הראשון שהופל במלחמת לבנון.
"הבנתי שהמצב בטייסת קשה והסכמתי. שלושה ימים אחרי שהגענו, ארזנו את הפקלאות וחזרנו לבסיס. תלינו את אותן תמונות שוב על אותם מסמרים בדירה הישנה". שנה קודם נולדה בתו הראשונה, דנה. ב-1985 נולד אורן. ארבע שנים לאחר-מכן נולד אלון ובשנת 1996 הצטרפה גם נועה למשפחה. דנה, הבת הבכורה, משרתת היום כקצינת שלישות בטייסת הקלה.
ב-1984, לאחר שסיים שנתיים בתפקיד סמ"ט ב' ושנה נוספת כסמ"ט א', יצא בר ללימודים. שלוש שנים מאוחר יותר סיים בהצטיינות תואר ראשון בכלכלה. כשסיים את הלימודים הוצב במטה חיל-האוויר. חודשיים לאחר כניסתו לתפקיד קודם ראש הענף ובר התמנה לממלא מקומו, חודש לפני פרוץ האינתיפאדה.
"הקמנו צוות חשיבה שתפקידו היה לבנות את תפיסת הלחימה באינתיפאדה. את הפרויקט הוביל אהוד ברק, שהיה אז סגן הרמטכ"ל. לא היה לנו דבר שיכולנו להתבסס עליו, חיפשנו את הנתיב הנכון. בין היתר פיתחנו את ה"חצצית" (מיתקן לפיזור חצץ ממסוקים) וניסינו לפתח אמצעים אפקטיביים נגד אוכלוסייה אזרחית, שלא יהיו קטלניים. באינתיפאדה שפרצה לפני מספר חודשים היו לנו המון לקחים מהפעם הקודמת", הוא מוסיף. "בסך-הכל הדילמות של אז דומות מאוד לאלו של היום; המימשק הזה של לוחם מול אוכלוסייה אזרחית היה ונשאר בעייתי".
במאי 1989 קיבל בר את הפיקוד על טייסת אנפות בדרום הארץ. "זו היתה תקופת פיקוד אינטנסיבית מאוד", הוא אומר, "כמעט לא עבר יום בלי הזנקה". במקביל עשה בר הסבה למסוקי קרב. "אחרי תקופה כה ארוכה במסוקי סער, רציתי לגוון".
"כשהסתיימה תקופת הפיקוד על האנפות", ממשיך בר, "התלבטתי אם לחזור ליסעורים, או לצאת ללימודים. היתה אז בעיה קשה של מוטיבציה במגמת מסוקים בבית-ספר לטיסה, ומפקד חיל-האוויר ביקש ממני לקבל את הפיקוד על המגמה. היום זה נראה מוזר, אבל באותה תקופה אנשים לא רצו להגיע למסוקים. ביצענו שינוי רציני בתכנים, עשינו הכשרת נווטים נפרדת, הפכנו את המגמה לגדולה ביותר בבית-הספר ובסוף הקדנציה שלי כבר הורגש שינוי משמעותי באווירה". השלב הבא היה לימודי תואר שני במדעי המדינה במיכללה לביטחון לאומי. גם שם סיים בר את הלימודים כמצטיין ומונה לסגן מפקד בסיס חיל-האוויר בתל-נוף. לאחר-מכן מונה לראש מחלקת קצינים במטה.
 
 
 
ושוב, אסון רודף אסון 4.2.97 - אסון היסעורים. האסון האווירי הכבד ביותר בתולדות צה"ל. שני מסוקי יסעור, שהטיסו חיילים למוצבי צה"ל בלבנון, התנגשו באוויר. 73 חיילים שהיו במסוק נהרגו.
בעקבות התאונה הוקמו בחיל-האוויר מספר ועדות, שתפקידן היה להגיש למפקד החיל המלצות לשיפור תיפקודו של מערך המסוקים. בר הוזמן להצטרף לאחת הוועדות. "התלבטתי אם להצטרף לוועדה, כי חששתי שאנחנו הולכים לעבוד לחינם", הוא אומר. "לא הייתי בטוח שחיל-האוויר אכן יממש את המסקנות. מערך המסוקים התפתח וחיל-האוויר לא נערך לכך בתפיסת השליטה, ההדרכה ובפיתוח אמצעי לחימה. התייחסו למסוקים דרך מטוסי הקרב, למרות שהם חייבו התייחסות שונה ונפרדת. אסון היסעורים הביא לכך שהיתה יותר פתיחות. בנקודה הזאת חיל-האוויר היה בשל לשינוי".
אחת מהמסקנות שגובשו בעקבות האסון היתה הקמת להק אוויר נפרד למסוקים. וכך, שוב התבקש תא"ל בר לקחת על עצמו את הפרויקט, ושוב הוא קטע תפקיד באמצע.
"עזבתי את תפקידי כרמ"ח קצינים בדצמבר, ובינואר אמור היה הלהק החדש לקום", מספר בר. "היה לי חודש לארגן דברים, לבנות משרד, לגבש תפיסה, להחליט על הדרך ולבחור אנשים. השינוי היה לא קל. הוא נגע בתרבות האירגון. הלהק החדש לקח נתחים מגורמים שונים. נמצאתי חודשיים בתפקיד, רק התחלתי לשחות נגד הזרם, ואז אלדר ז"ל נהרג". אבל עוד קודם קרה אסון השייטת.
5.9.97 - אסון השייטת. כוח לוחמים של השייטת נקלע למארב סמוך לכפר אנצוריה שבלבנון. 12 לוחמים נהרגו וארבעה נפצעו. "הייתי בכוננות בטייסת הקוברות הצפונית והוזנקתי למשימת החילוץ של לוחמי השייטת. הזוג שלי הגיע שני, ולפניו הוזנק זוג מסוקי קוברה שעמד בכוננות יעודית למבצע. ליווינו את הכוח המחלץ וחיפינו עליו במשך שעתיים רצופות. המבצע היה מאוד מורכב. המטענים שהתפוצצו גרמו להרוגים רבים. כוח החילוץ נכנס לחפש ניצולים. בשלב כלשהו נצמדתי לבלק-הוק, ממש בגובה ריחוף, וחיפיתי עליו בירי תותחים. כשהוא יצא, נשארתי לחפות על הכוח המחלץ עם מספר שתיים שלי. זה היה לילה כבד. לאורך השנים עשיתי הרבה מאוד כוננויות - תקיפות של רכבים, מחבלים, סריקות וליווי - אבל חילוץ לוחמי השייטת היה מבצע בלתי-נשכח".
 
 
 
פותח מגירות ב-15.3.98 נהרג תא"ל שמואל אלדר ז"ל, מפקד בסיס פלמחים, כאשר מסוק הקוברה שבו טס התרסק מול חופי נתניה. "היה לי ברור שיבקשו ממני לקבל את הפיקוד על הבסיס במקום אלדר", אומר תא"ל בר בעצב. "עוד קודם-לכן רציתי להיות מפקד הבסיס, אבל רציתי לסיים את המחויבות שלי כראש להק אוויר למסוקים, ואז להתמנות למפקד הבסיס. בנסיבות הטרגיות של התאונה, נכנסתי לתפקיד בתחושה קשה מאוד.
"הגעתי לבסיס באבל. זו היתה מכה מאוד קשה לכולם. אלדר ז"ל היה מפקד מאוד דומיננטי. אבל יותר מכך, היה הכאב האישי. היינו חברים מאוד טובים. הכרנו עוד כשהייתי ביסעורים, ולאורך השנים היינו יחד בשורה ארוכה של תפקידים, מבצעים, אירועים וחוויות. ובכל זאת, לבסיס יש דינמיקה מאוד חזקה ואי אפשר לעצור אותה. נכנסתי לתפקיד בלי חפיפה, פשוט כי לא היה מי שיעביר אותה. התחלתי לפתוח מגירות, לתחקר אנשים ולנסות לקרוא את התמונה".
עכשיו, אחרי כמעט שלוש שנים כמפקד בסיס פלמחים, החליט תא"ל מיקי בר לפרוש. הוא אינו ממהר למצוא תעסוקה חדשה. להיפך. "את כל התפקידים שלי עזבתי באמצע", הוא מסביר. "עד היום האחרון עבדתי ב'פול גז קדימה'. עשיתי הרבה תפקידים מעניינים, ואת כולם עזבתי עם טעם של עוד".
 
 
 
עשה הסבה למזל"טים באירועים האחרונים בשטחים השתתף תא"ל בר באופן פעיל גם כטייס מסק"ר, גם כטייס מסע"ר, אבל גם בתפקיד אחר, פחות שיגרתי. כשהחל לפקד על בסיס פלמחים, עשה שתי הסבות: למטיס ומפעיל כטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש).
"הייתי קם בשש בבוקר ועד שבע קיבלתי שיעורים פרטיים בהטסת מזל"טים. ככה ייראה חיל-האוויר בעתיד", הוא אומר. "כלי טיס משוכללים ובלתי מאוישים יעשו כמעט את כל העבודה. יצא לי להשתתף במספר מבצעים מקרון ההפעלה, והתחושה היתה בלתי-רגילה. כשתקפו את מגדל התאומים הייתי בקרון, וכך גם כשמסוקי אפאצ'י ירו לעבר ספינות בעזה".
את ימי המילואים שלו יעשה תא"ל מיקי בר בטייסת "החרב המתהפכת" כטייס בלק-הוק, אותה טייסת שעליה רצה לפקד לפני שנים רבות.
"לטוס 26 שנים על מסוקים זה הרבה זמן", הוא אומר. "מאות הזנקות, אלפי שעות טיסה, מסוקים שונים, הרבה אנשים והרבה חוויות. אני זוכר את פינוי ימית. איך נאלצנו להוריד כוחות משטרה מיוחדים לגגות כדי שיפנו את האזרחים שהתבצרו. אני זוכר טיסות שבהן חילצתי טייסים שנטשו, כאלה שנגמרו בטוב וכאלה שפחות. ולא פחות מכל אלה, אני זוכר את הפעם הראשונה שהמראתי במסוק. ישבתי בסייפן ופתאום 'הופ' - אני באוויר! עד היום אני זוכר את שתי הדקות האלו, כשאני יושב באוויר ומסתכל על המכונאי למטה".

מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה