גיבורה בשדה הקרב

בין אלפי חיילי צה"ל הלוחמים בעיירה בינת ג'בל, מתרוצצת בחופזה מבעד לשאון חילופי היריות ד"ר סרן מרינה קמינסקי ומבצעת את המלאכה הנדמית כבלתי אפשרית במצבים מסוג אלו – הצלת חיים. "ככה זה כשהגדוד הופך להיות חלק מהמשפחה שלך", מצהירה הרופאה הקרבית היחידה שנטלה חלק במלחמה האחרונה, כחלק מפעילותה בגדוד "הבוקעים" של חטיבת השריון.

סגן אריאל ג'ינו, מפקד צוות בגדוד אגוז של חטיבת גולני ומגיבורי מלחמת לבנון השנייה, נחשף לצלף חיזבאללה, אשר פוגע אנושות בפניו. בכוחותיו האחרונים מפקד אריאל על צוותו, המוביל אותו אל נקודת האיסוף, ממנה יילקח בטנקבולנס - אמבולנס על בסיס טנק, המבצע פעולות לחימה במקביל לפעולות חילוץ וטיפול בנפגעים - אל בית החולים רמב"ם בחיפה. ג'ינו מובל לטנקבולנס במצב קשה, כשהוא שרוי בין חיים למוות, כאשר ד"ר קמינסקי חובשת על פניו מסיכת חמצן, מזריקה מורפיום לגופו ומבצעת חבישה באזור הפגוע. "רופא הוא לא אלוהים, הוא מנסה לעשות מה שהוא יודע, אבל הוא לא יכול לעשות הכל", אומרת מרינה. עוד באותו יום היא חוזרת לזירת הקרב בבינת ג'ביל, לאחר שהשלימה את פינויו של סגן ג'ינו למסוק חילוץ ומצילה בכך, למעשה, את חייו.

שש שנים קודם לכן ברוסיה, ארץ הולדתה, החליטה מרינה לעשות מעשה: היא עלתה בעקבות משפחתה לישראל והתנדבה לשרת בצה"ל כרופאה קרבית. וכך הפכה במהירות מרופאה מוכשרת בבית חולים בצבא הרוסי לאחת מסמלי הישראליות היפה. "אני לא רואה שום הבדל בכך שאני אישה. אני לוחמת כמו כל הרופאים הקרביים האחרים. נכון שאין לי כושר של רופא צנחנים, אבל אני מתערבת שאני חזקה מחלק מהם", מבהירה מרינה, שהתעקשה וקיבלה את תפקיד הרופאה הגדודית היחידה כיום בצה"ל, זאת לאחר שסיימה בהצטיינות את קורס קציני הרפואה. החל משנת 2005 השתתפה מרינה בפעילויות מבצעיות לאורך קווי ציר בשטחי הרשות הפלסטינית. במספר מקרים טיפלה ד"ר קמינסקי בחיילים ובפלשתינאים שנפגעו בשטח. בראיה לאחור, מקרים אלו היוו את ההכנה לנקודת השיא בתפקודה כרופאה. 

בחודש יולי אשתקד, שנה וחודשיים לאחר שהחלה בתפקידה, הגיע רגע האמת של מרינה. החל מיומה הראשון של המלחמה נכנס גדוד "הבוקעים" לשטח לבנון וביצע פעולות מבצעיות בקנטרה, מרון-א-ראס ובעיירה בינת ג'ביל. הכניסה ללבנון, אשר הייתה מובנת מאליה לחיילי הגדוד, הוכרזה כדבר לא קביל עבור מרינה. "יש חוק הקובע שלשטח לבנון לא ייכנסו נשים במהלך מלחמה. כשאסרו עליי להיכנס, אמרתי למפקדים שאם קיבלתי תפקיד גדודי, המין שלי לא צריך לשחק תפקיד. לא יכולתי לתאר מצב שאני אעזוב את החיילים שלי מאחור", היא מדגישה. בסופו של דבר קיבלה מרינה אישור להיכנס ללבנון וליוותה את הגדוד בטנקבולנס. במהלך המלחמה כמעט ונפגעה כאשר פעילי חיזבאללה ביצעו ירי ממוקד של טילי סאגר על מבנה בו התבצרו חיילי הגדוד. ההרס היה קטסטרופלי, שני חיילים נהרגו ורבים אחרים סבלו מפציעות בדרגות קושי שונות. "לא חשבתי על עצמי, הלכתי לטפל בפצועים בזמן שהירי נמשך. לא הייתה בי תחושת פחד, באירועים כאלו אין זמן לחשוב על פחד, חושבים רק על איך לטפל בפצועים. רופא נבחן בשעת לחץ, זה התפקיד שלו", קובעת בנחרצות.  

במהלך הקרב בבינת ג'ביל טיפלה מרינה ב-25 נפגעים, דבר שזיכה אותה עם תום המלחמה בפרס מיוחד על גבורה אישית משר הביטחון ובצל"ש אלוף פיקוד המרכז. פרס משמעותי לא פחות קיבלה מרינה מחברה לחיים, כאשר עם תום המלחמה כרע ברך והציע לה נישואין. "אני חושבת שהמלחמה ביגרה אותי. אני מסתכלת בצורה שונה על החיים ומעריכה אותם הרבה יותר. כמו שאני רואה את זה", היא מוסיפה בצנעה, "אני רק ביצעתי את העבודה, את המוטל עליי, ולא אני זו שצריכה לקצור את השבחים - אלא החיילים של הגדוד". הגדוד שב בינתיים לפעילות שיגרה ואיתו גם מרינה, אשר מצהירה כי מעולם לא העלתה על דעתה לנטוש את הגדוד בתום המלחמה. "רוב הזמן אני מבלה יותר עם החיילים מאשר עם המשפחה שלי. אם למדתי דבר אחד על עצמי מהמלחמה הזו - זה שלעולם לא אנטוש את המשפחה השנייה שלי, הילדים של הגדוד, מאחור".

מקור הכתבה