אמרתי לפצוע "סליחה אם אני אכאיב לך", והתחלתי לגרור אותו

אומץ לב עשוי לגבור על חוסר ניסיון בעתות מצוקה. כך שינן לעצמו לעתים קרובות רס"ר (מיל') יצחק דורוחונצ'ו, מכונאי ואיש שירותים בשייטת.
ההזדמנות שלו להוכיח את המשפט הגיעה ב–14 ביולי 1967.
במהלך הורדת סירת מנוע לתעלה בפורט–תופיק, החלה הפגזה מצרית קשה לעבר הכוחות ששהו במקום, בהם חיילים מחיל הים ומחטיבה 7. הסירה עלתה באש וצעקות הפצועים פילחו את האוויר. דורוחונצ'נו, שלא הוכשר כלוחם וכחובש, התנדב מבלי להתמהמה, ובתוך ההפגזה הכבדה סייע בחילוץ הפצועים - גם כשהדבר סיכן את חייו.
"התפקיד העיקרי שהוטל עלינו היה להראות נוכחות ישראלית בתעלה, חודש אחרי שכבשנו אותה במלחמת ששת הימים", מספר היום דורוחונצ'נו. "בהתחלה הכול פעל כשורה והתנהל על מי מנוחות, אבל כשהורדנו את הסירה פתאום החלה אש תופת. העסק המשיך להתחמם ואני התחלתי לפעול באופן אוטומטי. לא היה לי זמן לחשוב על כל השיקולים, פשוט רציתי לעזור כמה שיותר. אני בטוח שהתפקוד שלי ושל אחרים הוכיח כי קור רוח וגילוי תושייה חשובים בשדה הקרב".

חשב שאני מיותר
ההכנות לקראת הורדת סירת המנוע החלו באופן מיטבי: הציוד הגיע בזמן והתקיים שיתוף פעולה טוב בין החיילים בשטח.
"ירדתי ממשאית שהובלתי למקום והתחלתי לפרוק ציוד", נזכר דורוחונצ'נו. "בלי כל הכנה, החלה הפגזה כבדה מאוד לעברנו. באזור שהופגז פעלה חטיבה 7 של חיל השריון, ובמזח אנחנו שהינו, כמות קטנה יחסית של חיילים מהשייטת. כבר באחד המטחים הראשונים נפגעו חייל וקצין, והבחנתי שהאחרון סובל מפגיעה לא פשוטה. כל מי שהיה שם החל לרוץ ממקום למקום כדי למצוא מחסה.
"המרחק בינינו לבין המצרים נאמד ב–400 מטרים, מדובר במרחק ממש קרוב והיינו יכולים לראות אלו את אלו בעין בלתי מזוינת. אני עדיין זוכר היטב את צעקות החיילים שקראו להשיב אש במהירות ולהפגיז את המצרים בחזרה.
"הייתה שם המולה רבה, ועדיין הצלחתי לשמוע צעקה חזקה מאוד שהופנתה אליי. אחד החובשים במקום ביקש שארוץ לצריף ואעזור לו במלאכת הטיפול בפצועים, ומיד פתחתי בריצה מטורפת לעברו.
"פעלתי באופן אוטומטי, אין באמת זמן לחשוב ברגעי אמוק כאלו. לא היה לי שום ניסיון קודם בטיפול בפצועים, אבל ידעתי שאני חייב לעזור איכשהו. חברתי לחובש שקרא לי, והוא החל לתת לי משימות - לעשות כך, לרוץ לשם, ואני ביצעתי.
"בשלב מסוים, בזמן שאני עוזר לחובש, אמרו לי ולשלושה חיילים נוספים שאנחנו צריכים להגיע לבית בקרבת מקום כדי לחלץ פצוע.
רצנו לבית, שמנו את הפצוע על האלונקה והתחלנו לרוץ - ואז כולם נכנסו לבהלה.
"ברגע הראשון לא הבנתי מה קרה, ואז התברר שאחד מאלו שנשאו את האלונקה חטף כדור ביד. כשאחד מוריד את היד מהאלונקה - כל  האיזון מופר.
"האלונקה נשמטה והבחור ששכב עליה נפל, והיה חשוף לאש האויב. כל מי שסחב איתי נמלט למקומות מוגנים, אבל אני רצתי אליו, לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, אינסטינקט אני מניח. לא הייתי מומחה גדול, פשוט תפסתי את הפצוע, אמרתי 'סליחה אם אני אכאיב לך', והתחלתי לגרור אותו כשהוא חבוק אליי.
"הגעתי איתו מאחורי הצריף, ושם ראיתי חייל שעמד ולא עשה כלום. צעקתי לעברו 'חתיכת אידיוט, מה אתה עושה? רוץ מהר ותביא את האלונקה'.
“אחרי זמן קצר הגיעה האלונקה שביקשתי שיביאו. אחד מהקצינים ראה אותי מתרוצץ ממקום למקום ודואג לפצועים. הוא לא הבין מה אני עושה שם ולמה. הוא חשב שאני מיותר, ולא ידע שאני בעצם עוזר.
"בתוך כל זה המצרים עוד המשיכו להפציץ והיה קושי אדיר לפנות אותנו מאיזור התופת. בכל פעם שהגיע כוח תגבורת לחלץ אותנו, חודשה ההפגזה, והבנו שהעסק יארך זמן רב.
"בסופו של דבר, חיל האוויר שלנו החליט להתערב. הוא הפציץ למצרים את מאגרי הנפט עם פצצות של חצי טונה. הרעש היה עוצמתי וההדף רב, וזה הרעיד לא רק את המצרים אלא גם אותנו".

שום הנחות
לבסוף פונו הכוחות מהשטח, ואת מקומו של הרעש החליף השקט המתוח של מלחמת ההתשה.
דורוחונצ'נו המשיך בשירותו הצבאי, וגם אחרי שהשתחרר עוד נקרא להתייצב לא מעט פעמים לשירות מילואים.
מאז ועד היום הוא לא יודע מה עלה בגורל הפצוע שלמענו סיכן את חייו.
"הפציעה שלו הייתה באורח לא קל, הוא ספג רסיסים בבטן, אבל מעבר לזה אני לא יודע כלום", אומר דורוחונצ'נו. "אני מקווה מאוד שיום אחד הוא ייצור איתי קשר, זה יהיה ממש משמח לדעת שהכול בסדר אצלו ושמסלול החיים שלו המשיך באופן תקין, למרות האירוע הקשה שחווה.
"בחיים שלי, באופן אישי, לא חלו שינויים דרמטיים מאז אותו מקרה, אני לא מתרגש בקלות. זמן קצר לאחר ההפגזה שלחו לי מכתב הביתה ובו נמסר שאני מוזמן לבנייני האומה בירושלים על מנת לקבל את עיטור המופת.
"שמחתי מאוד, וגם משפחתי, אבל החלטתי שלא לפרסם את זה בציבור, וגם לא תליתי את כתב הצל"ש שקיבלתי על הקיר. עד היום חברים רבים שלי לא שמעו על העיטור כי זה האופי שלי, אני לא בקטע של להתרברב.
"הרמטכ"ל בעצמו הוא שנתן לי את העיטור, אבל זה לא זיכה אותי בשום הנחות. אחרי שנתיים, שוטרים צבאיים תפסו אותי מסתובב בלי כומתה, ונשלחתי ליום בכלא 6. זה מצחיק איך שיום אחד אתה פה ויום אחד שם.
"היום, כשאני מספר לאנשים על שירותי הצבאי, אני אומר שהייתי בשייטת - אבל מיד נוהג להוסיף שהייתי מכונאי. לא מעט פעמים אני מקבל תגובות בסגנון 'אה, מה זה מכונאי?' ואלו באמת משפטים שמראים על חוסר הבנה משווע בצרכים של המערכת הצבאית. הרי בלי מכונאים כיצד יתוקנו בעיות חשובות? ובלי טבחים מה יאכלו הלוחמים? יש תפקידים נחוצים שהם לא בהכרח בזירות התופת, וחשוב לזכור שברגע האמת כל אחד יכול להפתיע ולתפקד באופן מדהים ומעורר הערצה. הרי המלחמה לא יודעת להבחין בין חייל כזה לאחר, וכולם נחוצים בסופו של דבר.
"בשנים שעברו מאז שירותי, הבחנתי בשינויים הרבים שקרמו עור וגידים בצה"ל כולו, ובחיל הים בפרט. גם דמות החייל השתנתה באופן ניכר מאוד ב–40 השנים האחרונות. לדעתי היום היצירתיות של החיילים גדולה יותר משהייתה בעבר. אנחנו אולי היינו מעט קשוחים יותר, אבל זה לא אומר שהחיילים היום פחות טובים. ערך הרעות הוא זה שהנחה אותנו אז, ואני מקווה שזה מה שקורה גם היום".