"פגזי תותחים ומרגמות כיסו את קיבוץ מנרה כולו באש כבדה"

במארס 1978 הוחלט לשים קץ למתקפת הטרור שפקדה את צפון הארץ. מבצע ליטני, או בשמו הצבאי "אבי החכמה", יצא לדרך, כשהמטרה הייתה ברורה - לפגוע באופן ניכר בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטיני בדרום לבנון.

במסגרת מילואים בפיקוד העורף, שימש סרן (מיל') יאיר הכסטר מפקד אזור המלחמה בקיבוץ מנרה בו התגורר, קיבוץ השוכן באצבע הגליל, מערבית לקריית שמונה.

"בהגדרת התפקיד שלי הייתי אמור להיות הכתובת של התושבים בכל הנוגע לסוגיות ביטחוניות, והחוט המקשר בינם לבין רשויות הצבא והביטחון", מסביר סרן (מיל') הכסטר. "לזכותם של התושבים ייאמר כי הם היו חדורי מוטיבציה בצורה שלא תיאמן. הנכונות שלהם להישאר במקום ולהפגין חסינות הייתה חיובית, וסייעה לצה"ל רבות במהלך המבצע ובמבצעים הנוספים שנערכו בלבנון בשנים האלו".

בימי המבצע הכסטר הכווין כוחות לפינוי פצועים והרוגים בעת שקיבוץ מנרה טווח בירי ארטילרי רב. כמו כן, הוא העביר דיווחים חשובים לחטיבה המרחבית באזור ופעל לעידוד התושבים, שהיו נתונים תחת לחץ רב.

בעקבות גילוי קור רוח ותושייה הוענק לו בתום מבצע ליטני צל"ש מטעם מפקד פיקוד הצפון, האלוף (מיל') אביגדור (יאנוש) בן–גל.

למשימה הבאה

ההכנות הצבאיות לקראת היציאה למבצע ליטני היו רבות.

היה ברור כי יישובי אצבע הגליל מהווים יעד מרכזי עבור ארגוני הטרור הפלסטיניים, שמצאו בהם כר פורה לפעילותם בגבול ישראל–לבנון. "עוד בטרם החל המבצע, רמת הדריכות והמוכנות שלנו הייתה גבוהה מאוד", נזכר היום סרן (מיל') הכסטר. "היינו אמורים לעזור לתושבים בהתגוננות פסיבית, וקיווינו שבאמצעות הכנה ראויה הנזק שייגרם להם יתבטל או יהיה נמוך מאוד.

"במסגרת ההכנות, הכשרנו את המקלטים לקראת שהייה ארוכה והפצנו את הוראות הביטחון שהשתנו מעת לעת בין בתי התושבים. אנשי הקיבוץ ידעו כי עליהם לגונן על עצמם, כי היה ברור שארגוני הטרור הפלסטיניים יגיבו למבצע הצה"לי בתקיפה של יישובים ישראליים הסמוכים לגבול ישראל–לבנון.

"ובאמת, כפי שחשבנו, פגזי תותחים ומרגמות כיסו את קיבוץ מנרה כולו באש כבדה. הארטילריה נורתה בעוצמה רבה מהצד שטרם נכבש, הצד הצפוני של נהר הליטני.

"תדרכתי את התושבים כיצד לפעול על סמך הוראות שקיבלתי מהחטיבה המרחבית שאליה הייתי כפוף, עוצבת חירם, שהיא האמונה על הביטחון השוטף בגזרה המזרחית של הגבול בין ישראל ללבנון.

"ביצענו תרגולות לא מעטות לפני האירוע, ובכל זאת, רבים נפגעו מההפגזות המסיביות. עיקר הפצועים וההרוגים היו אנשים שנקלעו למתקפות בדרכם הביתה מהעבודה, כשהם נטולי יכולת התגוננות.

"ב–15 במארס 1978, בשעות אחר הצהריים, התחוללה מתקפה נוראית, שהייתה ארוכה באופן מהותי מקודמותיה, ונמשכה יותר משלוש שעות. התמונה שנגלתה לעיניי באותם רגעים הייתה לא פשוטה בכלל. הפצועים וההרוגים היו פזורים בשטח, וכל אותו הזמן הירי הארטילרי לעבר מנרה נמשך.

"הייתי צריך להזעיק כוחות פינוי ולתדרך אותם על מנת שיוכלו להגיע מבלי להיפגע בעצמם. במקביל, העברתי לחטיבה דיווחים על האירועים השונים שהתחוללו בזה אחר זה, ובהם מסרתי פרטים חיוניים.

"זו הייתה הפעם הראשונה בה הייתי שותף לאירוע רב נפגעים. לא היה ברשותי יותר מדי זמן לעכל את מה שקורה, וידעתי שעליי להיות קר רוח ולפעול בתושייה. לא נתתי למחשבות שלי להתפזר לכיוונים שונים, רק מיקדתי את תשומת הלב שלי על ההכנה שעברתי לפני המבצע.

"לאחר בירור מהיר התברר שכתוצאה מהמתקפה הקשה יש חמישה תושבים פצועים ושני הרוגים. הזעקתי מסוק והכוונתי אותו אל הנקודות המדויקות בהן היו הפצועים, אבל עד שהוא הגיע כבר לא היה בו צורך. הפצועים טופלו על ידי כוחות ניידים שהגיעו למקום במהירות רבה, וגם את ההרוגים הוא לא הוביל - אלה פונו מאוחר יותר על ידי כוחות הצבא.

"לאחר שווידאתי כי הפינוי בוצע בהצלחה, המשכתי למשימה הבאה.

"ערכתי סריקה קפדנית בקיבוץ על מנת לוודא שאין נפגעים נוספים. עברתי במקלטים השונים והסברתי לאנשים מה מתרחש ודרשתי מהם להיזהר יותר כיוון שאנו מטווחים. הם כמובן נשמעו להוראות והראו נכונות לעזור האחד לשני לאורך כל הדרך".

הקרדיט להם

באותה תקופה הכסטר היה בעצמו תושב קיבוץ מנרה, ועל כן היכרותו עם תושבי המקום הייתה אישית. "הייתי ממש קשור אליהם", הוא אומר היום. "כולם שם ידעו מי אני ומה התפקיד שאני ממלא, ואני הייתי ער לבהלה ולחוסר הרוגע שהם חשים. כפועל יוצא מטיב ההיכרות, הדיווחים על נפגעים היו קשים במיוחד עבורי.

"תחת הפיקוד שלי היו נתונים כחמישים חיילים, אותם פרסתי ברחבי היישוב ודרכם העברתי הנחיות שונות. המטרה של כולנו הייתה משותפת, והיא לנסות ולמזער ככל הניתן את הנזק שנגרם לתושבי מנרה ולתת לצבא את היכולת לפעול ביעילות במשימותיו למיגור קני הטרור.

"קשה לי להעריך בדיוק כיצד אירועי מבצע ליטני שינו את האופי שלי, את זה אחרים יכולים לשפוט. אני סבור שהתחדדו בי תכונות אופי חיוביות: נעשיתי יותר אחראי, יותר ערני, האינסטינקטים שלי התייעלו.

"בתום המבצע התברר לי שזכיתי להמלצות לקבלת צל"ש על תפקודי בעת האירוע. נקראתי לשיחה עם המפקדים שלי ואמרתי להם שאני מסרב לקבל את הצל"ש מכיוון שהוא מגיע לתושבי מנרה ולא לי באופן אישי. הסברתי שהם אלו שנשאו בעול, חוו את הקשיים והתמודדו איתם בגבורה האופיינית להם.

"באותה התקופה, המוטו שליווה את תושבי מנרה, שהיה בלבם ושכולם היו שותפים לו, הוא שבית לא מפקירים - לא משנה עד כמה קשה להיות נוכח במציאות הזויה שכזו.

"חשבתי, ועודני חושב כך, שהתושבים שעמדו על המשמר הם אלו שראויים לקבל את ההערכה מצד המדינה. מפקד כזה או אחר, שרק מבצע את המוטל עליו מתוקף תפקידו, הוא לא האדם שצריך לגזור את הקרדיט.

"עד היום כתב הצל"ש לא נמצא אצלי פיזית - סירבתי לקחת אותו. פעלתי בדיוק כפי שהייתי צריך לפעול, ואני לא רואה דבר מיוחד בכך. פרט לבני משפחה קרובים ששמעו על כך ושמחו מאוד, אנשים לא יודעים שהוענק לי צל"ש, זה לא דבר שאני מנופף בו".