"ככה, כשאני מקפץ על רגל אחת , הענקתי לפצועים טיפול רפואי"

ב–1970 התקפות מצד מחבלים ירדנים על יישובי הערבה היו עניין כמעט שגרתי, וגדוד חרב היה בין כוחות צה"ל שנשלחו להילחם בטרור בגזרה זו.

באחת הפעמים בה יצאו לוחמי הגדוד לסיור באזור מושב חצבה שבערבה, עלה זחל"ם הסיור בו נסעו על מוקש רב עוצמה. מההתפוצצות נפצעו כל שבעת הלוחמים שהיו על הזחל"ם, בהם סמ"ר (מיל') סעיד מרזוק, ששימש חובש קרבי יחיד בכוח.

רגלו השמאלית של מרזוק נשברה והוא ספג רסיס בצוואר. עם זאת, הוא דידה מפצוע לפצוע, והעניק להם טיפול רפואי חיוני שהציל את חייהם. כאשר נחת מסוק הפינוי, סייע מרזוק בהעברת חבריו הפצועים למסוק. רק כשהסתיים פינויים, הודיע שגם הוא פצוע, ואז איבד את הכרתו כתוצאה מאובדן דם.

"אין מעשה חשוב יותר מאשר הצלת חיי אדם", קובע מרזוק. "כילד חינכו אותי לעזור לאנשים בכל דרך אפשרית, וכך גם חינכתי את ילדיי. האירוע עצמו השפיע עליי באופן חיובי מאוד, והעניק לי אומץ להמשך חיי ובעקבותיו גם החלטתי לאחר השחרור להמשיך בכיוון הרפואה".

על גילוי תושייה, קור רוח ורעות, הוענק למרזוק עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר ז"ל.

הבן שלך גיבור

במהלך מלחמת ההתשה ביצעו לוחמי גדוד חרב מארבים רבים בשטחי ירדן במטרה לסכל הפגזות של יישובים ישראליים. "המחבלים הפציצו כמעט מדי לילה, והיישוב עין יהב היווה עבורם יעד מרכזי", מספר מרזוק. "פעמים רבות חיסלנו טרוריסטים בקרבות פנים אל פנים, אחרים עצרנו בחיים להמשך חקירה.

"ב–2 במארס 1970 נכנסנו, צוות של שבעה לוחמים, למחנה מחבלים ירדני כדי לטהר אותו. נסענו לשם על גבי זחל"ם בודד וביצענו עיקוף באחד הוואדיות בדרך בין חצבה מזרחה, אל תוך השטח הירדני. כל המהלכים שלנו נועדו לגרום לאפקט של הפתעה בקרב המחבלים.

"בירידה מהוואדי עלינו, למרבה הצער, על מוקש סובייטי, המכונה גם מוקש סנדוויץ'. מדובר במוקש עוצמתי, העשוי משתי שכבות על מנת ליצור נזק משמעותי יותר למי שעולה עליו.

"כשנסענו מעליו הוא התפוצץ, ואנחנו עפנו מהזחל"ם ונחבטנו בחוזקה בקרקע. כולנו נפצענו באורח קשה. אני שברתי את רגלי השמאלית ולא הייתי מסוגל לדרוך עליה, ורסיס חדר לצווארי וגרם לי לאבד דם.

"בתפקידי הייתי חובש קרבי אז מיד לקחתי את ערכת החובשים. ככה, כשאני מקפץ על רגל אחת, הענקתי לפצועים טיפול רפואי.

"חבשתי אותם אחד אחרי השני ונתתי להם עזרה ראשונית וחיונית. המצב היה מורכב מאוד - הם סבלו משטפי דם קשים וחלקם גם מרסיסים בראש ובאיברים נוספים, וידעתי שאם הם לא יטופלו במהרה, האירוע יסתיים באסון.

"גם אני התייסרתי מכאבים כל אותו זמן, אבל לא חשבתי על זה בכלל, רק הצלת חייהם של חבריי עברה לי בראש.

"אלוהים העניק לי את היכולת לעזור לכולם. אחרי שסיימתי לחבוש את הפצוע האחרון ולוודא שהוא מועלה על המסוק, איבדתי את ההכרה כי הייתי פצוע בעצמי ואיבדתי דם רב עם כל דקה שנקפה.

"כשאני מחוסר הכרה, פוניתי גם אני לבית–החולים סורוקה בבאר שבע.

"בבית–החולים שכבתי כארבעה חודשים, ולאחר מכן הועברתי לבית–הבראה לחיילים בנהריה. כשנה לאחר האירוע מצבי השתפר וביקשתי לחזור לשירות צבאי. בשנת 1971 הוצבתי בחזרה על מדים ושימשתי אחראי המרפאה בעוצבת ברעם.

"אחרי שחזרתי לצבא, נשלח מכתב למפקדה שלנו, ובו התבשרתי כי עליי להגיע לפיקוד הדרום בבאר שבע על מנת לקבל עיטור. שמחתי והתרגשתי מאוד.

"כל בני המשפחה שלי, ובני העדה הדרוזית בכלל, שמעו על הסיפור שלי. הם היו גאים בי מאוד ולא הסתירו את ההערכה שלהם, וזה חימם לי את הלב.

"אבא שלי צהל כשהוא שמע את כולם אומרים שיש לו בן גיבור".

ממשיכים להודות

בעקבות האירוע החליט מרזוק להמשיך בתחום הרפואה, ובמשך 30 שנים עבד כאח בבתי–חולים. מעבר לבחירת התפקיד, מגלה מרזוק, המקרה השפיע על דברים נוספים בחייו. "למדתי להבדיל בהמשך חיי בין הדברים הרעים לדברים הטובים, והפסקתי להתעסק בטפל", הוא מספר. "גיליתי שגם ברגעים קשים של אי–ודאות אני מסוגל לתפקד היטב.

"היה לי חשוב להעביר את המסר של עזרה לזולת בכל מחיר לצאצאיי, ואכן עשיתי זאת. יש לי שישה ילדים והם מקור גאוותי והוכחה לכך שהחינוך שהענקתי להם היה טוב. חמישה מתוכם בנים, ששירתו ומשרתים כלוחמים. שניים מהם אף ממשיכים את המסורת שהנחלתי ומשרתים כחובשים קרביים.

"בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, אחד מבניי כמעט נהרג כשטיל חלף מעל ראשו, ורק בנס פספס אותו. בבית שלנו, ביישוב אבו סנאן, תלויות על הקירות בגאווה תעודות הוקרה רבות שקיבלו הבנים שלי על שירותם הצבאי הקרבי והאיכותי.

"אני מקווה מאוד שגם החברה הישראלית תעריך את פועלם ואת מרצם של בניי, ושבעתיד יהיו יותר גילויי הערכה כלפי ההירתמות של הדרוזים למען ביטחון המולדת.

"אנחנו נותנים את דמנו עבור המדינה, אבל לא תמיד מרגישים שמדובר במערכת יחסים הדדית. במקום להעביר כספים לארגון טרור כמו חמאס, המדינה צריכה לגמול יותר לדרוזים, המשרתים את המדינה בגזרותיה השונות. 

"אירוע המוקש לימד אותי שהחיים הם מתנה, ותזכורת לכך קיבלתי גם לפני כתשע שנים, כשעברתי אירוע מוחי פתאומי. חזרתי אז ממשמרת בוקר בבית–החולים בו הועסקתי ונשכבתי לנוח על הספה. כשאשתי העירה אותי ניסיתי לקום אך נפלתי על הרצפה, בלי יכולת לזוז. פינו אותי באמבולנס לבית–החולים בנהריה, שם בישרו לי שלקיתי באירוע מוחי.

"מאז החיים שלי השתנו ללא הכר ואני עוד ממשיך להגיע לבדיקות תכופות. שוב הבנתי שצריך להעריך את החיים, ליהנות מהם ולשמח אחרים בכל רגע שמתאפשר.

"עד היום אני שומר על קשר הדוק עם האנשים שהכרתי בתקופת הצבא. חברים לנשק הם חברי אמת לכל החיים. אנחנו עדיין משתדלים להגיע לאירועים האחד של השני, בעיקר לחתונות של דור ההמשך שהקמנו.

"גם עם החיילים בהם טיפלתי אני עדיין בקשר. לפני מספר שנים, אחד מהפצועים שבהם טיפלתי באירוע אירח אותי בביתו. כשילדיו שאלו אותו מי אני, הוא אמר להם את אחד המשפטים שהכי ריגשו אותי בחיי: 'זה האדם שבזכותו אתם חיים היום'.

"אני לא אשכח את הרגע המיוחד הזה לעולם. מדי פעם ילדיו באים לבקר אותי וזו הוקרת תודה אחת מני רבות שמשמחת אותי מאוד".