האויב כרז לנו מהמסגדים: "חיילים , תיכנעו. פה יהיה הגיהינום שלכם"

כשרס"ן (מיל') יצחק זיני, היום מפקד פלס"ר בעוצבת ברעם, נשאל על הצל"ש שקיבל, הוא לא צריך לחזור שנים רבות לאחור - רק אל תחילת שנות האלפיים, זמן מבצע "חומת מגן".

באותם ימים פיקד זיני (אז סגן) על המחלקה המסייעת של גדוד 51 בחטיבת גולני, ונאלץ להתמודד עם המבחן הקשה ביותר של מפקד בשדה הקרב - מוות של פקודים.

"לאחר הנסיגה מלבנון ודיבורים על חוזי שלום עתידיים, הייתה תחושה במדינה כי הגענו אל הנחלה", הוא אומר היום. "הלך הרוח הזה הרדים את הצבא, ו'חומת מגן' היה מבצע שעורר אותו בחזרה".

במסגרת המבצע לחמה מחלקתו של זיני בג'נין, ובאחד הקרבות נהרג הלוחם סמ"ר גד עזרא ז"ל. זיני הוביל את פינוי הפצועים תחת אש צלפים בנחישות תוך מתן דוגמה אישית ונטילת סיכון אישי. באירוע נוסף, בו נהרגו עוד שניים מלוחמיו, רס"ל מתניה ראבינסאן ז"ל וסמל שמואל וייס ז"ל, נשאר זיני לחפות על חילוץ הפצועים תחת אש אויב עזה. פעולתו זו מנעה פגיעה נוספת.

חרף העובדה שנכנס לתפקידו תקופה קצרה בלבד לפני תחילת המבצע ולמרות ריבוי הנפגעים, הוא הצליח להוביל את מחלקתו להשגת משימתה.

בהתנהגותו בקרב גילה תושייה, מנהיגות ודבקות במשימה ראויים לציון, ועל כך הוחלט להעניק לו צל"ש אלוף מידי מפקד פיקוד הצפון דאז והרמטכ"ל היום, רא"ל בני גנץ.

בזמן בו נחגגה המימונה

לפני שקיבל את הפיקוד על המחלקה המסייעת של גדוד 51, תכנן זיני לצאת לתקופת התרעננות קלה, אך אז אירע הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה. וכך, בסוף חודש מארס 2002, הוקפצו כל לוחמי חטיבת גולני, והוא ביניהם, והחל מבצע "חומת מגן".

"המבצע יצא לדרך עם כניסתנו למוקטעה ברמאללה בה שהה ערפאת", משחזר היום זיני. "בהתחלה פעלנו בקרבה למבנה, ובהמשך קיבלנו פקודה לכבוש חלק ממנו, באזור הסמוך ללשכתו של ערפאת.

"המשרדים הראשונים שסרקנו היו ריקים אך אז נפתחה לכיווננו אש. מהירי נהרג נגביסט המחלקה ונפצע סמל המחלקה שפעלו בחוד.

"היה זה יום שישי בצהריים והיינו במרכז רמאללה, מוקפים מכל הכיוונים. בשלב הזה כבר הבנו שגם המחבלים מודעים למיקום שלנו.

"השבת שהעברנו הייתה מאוד טעונה מבחינה רגשית. הלוחמים היו צריכים להסתגל למציאות חדשה ומורכבת מאוד, מציאות שבה יש לנו נפגעים. המצב עורר תגובות שונות. אצל חלק התגלה הרצון לנקום - אחד השתולל, ניפץ טלוויזיה וריסס כתובות 'נקמה', אחרים שמרו על איפוק והתכנסו בתוך עצמם.

"לקראת בוקר יום שלישי המ"פ כינס אותנו המ"מים. בשיחה הזו עודכנו לראשונה בכך שאנחנו נכנסים לג'נין. התחושה שלי הייתה שהעסק לא יהיה פשוט, אבל שנוכל להתמודד איתו. למחרת בבוקר קיבלתי שיחה מחבר ילדות שלי, סגן ניסים בן דוד ז"ל, שבאותו זמן הדריך בבא"פ לכיש. הוא ביקש ממני לבדוק אם נוכל לשלבו בלחימה, וקיבלתי אישור לצרף אותו אלינו. משם נסענו ישירות למחסום סאלם, בדרכנו לג'נין.

"בצהרי יום שלישי, ערב שביעי של פסח, הגענו לשטח הכינוס ולראשונה הבנו שמדובר בלחימה בסדר גודל עצום. ה'אכזריות' שתמיד בלטו בשטח נבלעו בים כלי הרק"ם, הנגמ"שים והטנקים השונים.

"מי שהיה המג"ד, והיום משמש כמפקד חטיבת גולני, אל"ם אופק בוכריס, כינס את כולנו והסביר שאנחנו במלחמה, שיהיו לנו הרוגים, אבל שנמשיך וננצח. המילים שהוא אמר עוד חרותות אצלי בזיכרון.

"התקבלו פיסות מידע לפיהן מטענים רבים הוצמדו בצמתים, בפינות ולמעשה בכל מקום אפשרי בג'נין. המטרה העיקרית שלנו הייתה לטהר את מחנה הפליטים ממחבלים.

"כדי לסרוק את השטח באופן היעיל והמהיר ביותר, פרסנו קווי אורך ורוחב ופעלנו, כל מחלקה, בהתאם לשטח מוגדר. בבתים רבים התגלו אמצעי חבלה, בהם מטעני צינור.

"בשעה 04:00 לפנות בוקר ביום חמישי, בדיוק בזמן בו נחגגה המימונה, התבקשנו לאתר מקורות ירי ולנוע לבית במיקום אחר.

"בבית הזה היינו חשופים לירי מצד שמאל. מצד ימין היו אמורים להיות לוחמים ממחלקה מקבילה שלנו, אך גם משם נורתה אש שמנעה את התקדמותנו. הסקתי שייתכן שמחבל חדר באחד המרווחים שבינינו.

"יצאתי מהבית וניסיתי להפיל חומה שהייתה בחוץ כדי לפרוץ מעבר, אבל אמצעי החבלה שהיו ברשותנו לא היו מיועדים לכך, ולא נוצרה פרצה ראויה. בגלל הירי שלא חדל ולו לרגע, הצלחתי רק בקושי רב להיכנס חזרה לתוך הבית".

הפכנו ממחלקה לצוות

מפקד הפלוגה באותה עת היה רס"ן אלירז פרץ ז"ל, שנהרג בהתקלות מחבלים בגבול עזה ב־2010. אלירז החליט כי עליו לחבור בעצמו אל המחלקה המסייעת. הוא קיווה כי באמצעות בחינת המצב בשטח, יוכל הכוח לצאת מהבניין החשוף לאש ולהמשיך לנוע.

"במהלך ההתקדמות של אלירז שמעתי צעקה והבנתי שיש פצוע", מספר זיני. "ידעתי שחברי ניסים, שביקש להצטרף, צמוד אל אלירז, ומיד הייתה לי תחושה שהוא זה שנפגע. ארגנתי מספר חיילים ורצנו אליהם - כפי שחשבתי, זה היה ניסים. הוא נהרג במקום, ואנחנו נשאנו אותו על אלונקה.

"נתנו מכת אש כדי לחפות על הפינוי, אבל התוצאה שהתקבלה הייתה לרעתנו. איך שהרמנו את האלונקה, נורו עלינו צרורות והחל ירי אינטנסיבי לעברנו. האלונקה נפלה, ואחד הלוחמים שנשא אותה, סמ"ר גד עזרא ז"ל, התחיל להכחיל. אלירז סיפר שהוא שמע את גד ממלמל "שמע ישראל", רגעים לפני שמת.

"האש לעברנו לא הפסיקה, וכל אותו הזמן האויב כרז לנו מהמסגדים בעברית קריאות שנועדו להתל בנו פסיכולוגית: 'חיילים, תיכנעו. פה יהיה הגיהינום שלכם'. זו בעיה חמורה, כי אין לדעת על אילו אוזניים ייפלו הדברים ובאמת היה חשש שמורל הלוחמים ייפגע.

"במקביל התחילה המולה בקשר, ממש בלגן שלם. לא הבנו מה קורה ולא היינו מסוגלים להרים את הראש - הכדורים פגעו ממש סנטימטרים מאיתנו. הסברתי שצריך להפעיל מסוקים, שהתגובה היא לא ברמתנו.

"רק לקראת 12:30 בצהריים הסתיים האירוע והושלם פינוי הפצועים. אני זוכר שהרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') שאול מופז, עלה בקשר מול המג"ד לקבל עדכון מצב, והמג"ד אמר לו שאנחנו מצליחים להביס את המחבלים ושהכול כשורה.

"ביום שני במהלך כניסה לאחד הפתחים נזרק עלינו מטען ובהמשך ירו עלינו, אבל לא הצלחנו לזהות את מקור הירי. רס"ל מתניה ראבינסאן ז"ל התמקם כדי להחליף חייל שהיה לו מעצור בנשק, ואז חטף כדור בראש ונפל.

"צעקתי לחבר'ה מאחורה שמישהו יבוא לפנות אותו. החובש סמל מתן וייס ז"ל הגיע אליו. לא רציתי שהוא, בתור חובש, יפנה את הפצוע וקראתי לו לעצור, אבל הוא המשיך להתקדם הלאה. כשוייס הגיע למתניה הוא קיבל צרור מדויק, וכדורים פילחו את הקסדה שחבש. הצלחתי למשוך אותו פנימה אבל הירי התקרב אלינו יותר ויותר והנתזים פגעו בנו במהלך החילוץ.

"שני חיילים שלי נהרגו ושניים נוספים סבלו מתגובת קרב ונעשו אפאתיים. אני בעצמי נפצעתי, כמו חיילים נוספים, מרסיסים - ספגתי נתזים בפנים וקליע חדר לברך רגלי הימנית. 

"אזלה לנו מרבית התחמושת, היינו מותשים ופצועים, והפכנו ממחלקה לצוות של שמונה אנשים. אלירז חבר אליי ושאל אותי לכמה זמן אני זקוק כדי לארגן את כולם ללחימה מחודשת. הוא ידע שלא היינו כשירים להמשך לחימה, אבל הוא לא רצה שהלוחמים ייכנסו לשאננות או לתגובת קרב. לבסוף הגיעה מחלקת עתודה להחליף אותנו.

"אחרי האירוע המשכתי לפקד על המחלקה, ומאוחר יותר התקדמתי לתפקיד סמ"פ. כשקיבלתי דרגת סרן מוניתי להיות קמב"ץ גולני, ואז עברתי לחטיבת גבעתי לתפקידים נוספים. מהצבא השתחררתי ב-2009, כחצי שנה לאחר מבצע "עופרת יצוקה", והיום אני מ"פ במילואים.

"אירועי 'חומת מגן' היו קשים. חיילים נהרגו, ואחרים נפצעו פיזית או נפשית. עד היום אני מקפיד להרים טלפון אל משפחות השכולות, ולבקר אותן מדי פעם. אני בקשר גם עם החברים שלחמו איתי, אך לא עם כולם. יש כאלה שהעדיפו להמשיך הלאה, ואני יכול להבין אותם - במדינת ישראל מלחמה לא לומדים באיזה קולג', אלא חווים על הבשר".