הבנתי שאם אני מקבל אישור להתקדם, אז מדובר בפיקוח נפש

כשהרב יעקב טויב מהלך בכובע השחור, התואם לחליפה, איש לא שם דעתו לכובעו השני. כובע רחב פחות, מטאפורי יותר, אותו הוא חובש כסא"ל במילואים, כגיבור מצול"ש.

"לפני כמה שנים נסעתי ברכבת עם אשתי ונתקלתי בבחור צעיר שמיד צעק עליי 'משתמט'", מספר טויב. "במשך כמה דקות הוא לא הפסיק לעלוב בי, ואליו הצטרפו נוסעים נוספים, וממש נוצרה מקהלה. שתקתי בתחילה אולם לבסוף קמתי ואמרתי לבחור: 'איך אתה לא מתבייש להגיד שאני משתמט? הלא אתה היית ביחידה בה שירתתי. למעשה, היית הנהג שלי ואני זוכר שהשתחררת אחרי פחות משנה בצבא'. אני חזרתי לשבת בשקט ליד אשתי, אך הבחור החל לגמגם. 'אתה טויב?' הוא שאל. הוא לא ביקש סליחה, אבל הרכין את ראשו ובתחנה הבאה כבר ירד".

טויב, לא רק שלא השתמט, אלא שירת בצה"ל קרוב לארבעה עשורים. הוא שימש כרב צבאי, תפקיד במסגרתו קידם אירועים משמחים כמו הכנסת ספרי תורה, אך גם עסק במלאכות כואבות של זיהוי חללים והכרעה בסוגיות הלנת המת.

במלחמת לבנון הראשונה הוא פעל בעיקר בגזרת העיר הלבנונית מרג' עיון, ובמספר תקריות שאירעו הצליח להביא חללים לקבורה ראויה, ומנע את חטיפתם או ביזויים. באחת התקריות אף נכנס לשטח זרוע מוקשים ומטענים, תוך סיכון ממשי לחייו.

על מעשה זה, בו הפגין הקרבה אישית, קור רוח ורעות, הוענק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד הצפון דאז, האלוף אמיר דרורי ז"ל.

התפללתי לה' בלחישה

בגיל 20, משסיים יעקב טויב את לימודיו ב"כולל", גמלה בו ההחלטה לתרום המדינה. מיוזמתו פנה ללשכת הגיוס בחיפה והצהיר כי הוא רוצה לשרת במערך הלוחם והחל בהליכי הגיוס. "בשנת 1971 עליתי על מדים", הוא מספר. "למרות הרצון הראשון להיות לוחם, גויסתי לחיל הכללי ולאחר תקופה קצרה סופחתי לרבנות הצבאית, שם מילאתי תפקיד של רב צבאי.

"לאחר שחרורי המשכתי בשירות מילואים, במסגרתו עברתי בין גדודים שונים, חטיבות  ואוגדות. את התפקיד האחרון שלי במסגרת הזו, כרב הגיס הצפוני, ביצעתי עד לפני שנתיים.

"בחודש יוני בשנת 1982, לפני שפרצה המלחמה, גויסתי למילואים כרב של גדוד הרפואה הכפוף לאוגדה 90. הייתי אז נשוי, אב לחמישה ילדים, ואשתי הייתה בהיריון מתקדם.

"בתחילת המלחמה נסענו לגזרת זרעית שבצפון הארץ, וכשהתחילו הקרבות פנינו מזרחה. היינו תמיד בקו הראשון של האש, במטרה לתת מענה מידי בכל הנוגע לסוגיית החללים.

"לאורך כל ימי המלחמה נתקלנו באירועים קשים מאוד שהתחוללו בזה אחר זה. עד היום זכורות לי היטב שתי תקריות מצערות שגבו קורבנות רבים. באחת נלכדה מחלקת לוחמים שכללה גם בני ישיבות במארב של האויב הסורי, ובשנייה מטוס ישראלי הפגיז בשגגה את אחד מהגדודים שפעלו בגזרה.

"כשהסתובבנו בשטח היו מצוותים אליי תמיד מש"ק דת וחייל נוסף שהיה העוזר שלי, ולפעמים גם חובש. במקרים בהם הגופות היו מונחות בשדות מוקשים, או כשהייתה סכנה שהגופות ממולכדות, היה נלווה אליי חייל שהתמחה בחבלה.

"ב–11 בדצמבר, ליל שישי, לוחמים מכוחותינו עברו את קו הגבול ללבנון. התברר שהשטח מולכד במטענים רבים, בעיקר באזור הצפון–מזרחי, ורבים נהרגו מהתפוצצות בדרכים זוועתיות.

"קיבלנו דיווח שיש זעקות בשטח ושגופות חיילים פזורות בכל מקום. היינו מרוחקים כ–20 קילומטרים מזירת ההתרחשות, ובאותם רגעים הייתה התלבטות של גורמי הפיקוד בנוגע לתגובה שצריכה להינתן.

"השבת כבר נכנסה באותו שלב אבל הבנתי שאם אני מקבל אישור להתקדם, אז מדובר בפיקוח נפש. לכולם כבר היה ברור שמדובר באירוע חמור מאוד, והוחלט שניסע למקום. נענו על גבי ג'יפים, בכוח מצומצם שכלל גם את המג"ד. כל תא השטח היה ממולכד ונאלצנו להתקדם באטיות, כוחות שריון חיפו עלינו, וכך המבצע החל.

"במשך חמש שעות עברתי מגופה לגופה. דאגתי לא להשאיר אף אחד בשטח, להחזיר את כולם הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מסתובב בשטח זרוע מוקשים, מגשש בין חלקי גופות. ידעתי שמוטלת עליי משימה ממעלה ראשונה - למנוע החזרה של אויב תמורת גופות, אבל היה לי ברור שאני עלול להיהרג תוך ביצועה.

"רציתי להתקשר לבני משפחתי אבל לא יכולתי כי שיחת טלפון לא נכללת בהגדרה 'פיקוח נפש'. קראתי קריאת 'שמע ישראל' והתפללתי לה' בלחישה. אמרתי שאני עושה את מעשיי בטהרה, למען קידוש שם שמים ברבים. גם שיננתי לעצמי את המשפט לפיו שליחי מצווה אינם ניזוקים, והרי אני מקיים מצווה עם המתים ועם משפחותיהם. האמנתי, וגם היום אני מאמין, שזו שליחות שזומנה לי".

צל"ש בכספת

היה זה חודש דצמבר והחורף הצפוני כיסה את האדמה בשלג והקשה על מלאכת הזיהוי. עם זאת, עלה בידו של טויב למלא את המשימה, וגם לחזור ממנה בריא ושלם.

"המצב היה נפיץ מאוד ואת הפעולות הפיזיות של האיסוף בחרתי לבצע לבד", הוא מסביר היום. "לא רציתי שעוד אנשים ייכנסו איתי לשטח, לא רציתי לסכן חיים נוספים. כשנקפו השעות, הקור והשלג הוסיפו להקשות, אבל תודה לאל עברנו את זה בהצלחה. 

"אחרי שהגופות פונו, חזרתי ליחידה והמשכתי במסגרת מילואים עוד כשלושה שבועות. לאשתי ולילדים לא סיפרתי מה חוויתי כדי לא להכניס פחד ומורא בלבבותיהם. במהלך המלחמה אמרתי להם שאני נמצא במרחק רב מהאש והם סברו שאני שוהה בפיקוד, כשלמעשה תמיד הייתי בפנים, בקו הראשון.

 "עד היום הם לא יודעים בדיוק מה עשיתי במלחמת לבנון הראשונה, ועל התקרית הספציפית הזו הם לא שמעו מעולם. אם יסתובבו בביתי לא ימצאו זכר לכתב הצל"ש - שמרתי אותו בכספת מרוחקת, ושם מקומו.

"אני מעריך שבמהלך מלחמת לבנון טיפלתי בעשרות גופות של חיילים, ואני מודה לה' כל יום שיצאתי מזה בדעה צלולה. ועדיין, מדי שנה בחודש דצמבר, לקראת התקופה בה קרה האסון, המראות האלו חוזרים אליי במעין פלאשבקים.

"עם חלק מההרוגים הייתה לי היכרות אישית, וכשאתה מכיר מישהו, הכאב כפול. מייסרות אותי גם המחשבות על המשפחות השכולות שנאלצות להתמודד עם דברים כל כך קשים.

"אני ממשיך לשמור עם המשפחות על קשר עד היום, וכך גם עם חברים רבים מתקופת הצבא. הם מזמינים אותי לחתן ילדים ולעשות בריתות, והאירועים המשמחים האלו הם סגירת מעגל נפלאה בחיים שלנו.

"עד לפני שנתיים עוד שירתתי במילואים, אולם זה לא מונע מאנשים שרואים אותי בלבוש חרדי לשפוט אותי על פי המראה. זה מקומם אותי אבל לרוב אני מעדיף שלא להגיב.

"עמותות רבות שהוקמו במטרה לעזור למוכי גורל הם פרי יוזמתם של חרדים - כך ניתן לציין את עמותת 'יד שרה', בתי תמחוי רבים ואת ארגון זק"א. התקווה שלי היא שאנשים יישפטו לפי אופיים ולא על סמך חזותם, ושסטיגמות לא יודבקו לקהילות בגלל מספר עשבים שוטים. בעיניי זהו תנאי הכרחי לקיום חברה שהפרטים בה מכבדים זה את זה".