לא הספקתי לפתוח את המצנח, וכבר הייתי עם הרגליים באדמה

סמ"ר (מיל') ניסן סקלה, היום בן 75, לא מרבה לדבר על גבורתו בשנותיה הראשונות של המדינה, אותה הוא עדיין מכנה "המולדת האהובה". הוא מעדיף לשמור על צניעות.

עלילותיו הצבאיות של סקלה כוללות את "פעולת קלקיליה", אחת מפעולות התגמול הראשונות שביצעו לוחמי צה"ל, ואת הצניחה בא־טור, במהלכה נפצע בגבו.

את הצל"ש הוא קיבל על חלקו בקרבות הקשים שניטשו במעבר המיתלה בזמן מלחמת סיני. סקלה, שהיה אז לוחם בפלוגת הסיירים של חטיבת הצנחנים, קיבל פקודה להסתער על רכס במעבר המיתלה, שבכוכיו הסתתרו כוחות האויב המצרי. אף על פי שרבים מחבריו נפגעו, הוא דבק במשימתו והמשיך בהסתערות עד להשלמתה.

"מסביב נפצעו עוד ועוד חברים, אבל לא הפסקתי להילחם", הוא מספר, "פעלתי אוטומטית, כמו באימונים, ולא חשבתי על כלום".

על דבקות במטרה הוענק לסמ"ר (מיל') סקלה צל"ש מידי מפקד פיקוד הדרום דאז, ולימים הרמטכ"ל החמישי, רא"ל דוד לסקוב ז"ל.

וכך עשינו

בשעה 14:00 בצהרי ה־31 באוקטובר 1956, נשלחה סיירת הצנחנים של חטיבה 202, במסגרת המלחמה שהתחילה כ"מבצע קדש", לתקוף את הכוחות המצריים שחסמו את מיצרי המיתלה.

"עם פרוץ המלחמה התחלנו לנוע ברכבים משוריינים וברגל מאזור חצבה לכיוון הנגב המערבי וגבול מצרים כדי לחבור לגדוד הצנחנים שעד אז היה אמור להשלים את צניחתו במיתלה", משחזר היום סקלה. "בדרכנו כבשנו את כונתילה, נתקלנו במארב בתמד, והתקדמנו לא־נחל, שם הגיפו אותנו מטוסים מצריים. במסע הארוך הזה גמאנו כ־300 קילומטרים.

"הקרבות שהתחוללו במיתלה היו עזים, וגבו קורבנות רבים לאויב, ולצערי גם לנו. המצרים התחבאו בכוכים בגבעות הכורכר, ומשם ירו עלינו מכל הכיוונים. הקרבות התחוללו במהלך היום ובגלל האור כמעט לא ניתן היה לראות את הרשף, ולכן היה קושי לאתר את מקורות הירי ולתקוף בחזרה. מג"ד 890 דאז, תא"ל ד"ר אורי דוידי, החליט לשלוח מתנדב שינוע על ג'יפ במיצר וימשוך אליו אש, כדי שנוכל לזהות את עמדות האויב.

"היה ברור שהסיכויים לצאת בחיים ממשימה כזו הם קלושים מאוד, אך הנהג של המג"ד, יהודה קן־דרור ז"ל התנדב למשימה. הוא נפצע באורח קשה והצליח לחזור בזחילה אל כוחותינו. כעבור חודשיים הוא נפטר מפצעיו ושר הביטחון העניק למשפחתו את עיטור הגבורה, האות הגבוה ביותר שניתן בצה"ל. הודות לפעולתו של יהודה ידענו בדיוק מאיפה יורים.

"בינתיים הגיחו מעלינו מטוסים מצריים וריתקו אותנו. כל השיירה שהייתה למטה עלתה באש, ונהרגו לוחמים רבים מהפלוגה שלי. הירי במדרונות הגבעות היה מסיבי מאוד, ואנחנו שטפנו באש את כל שטח המיתלה.

"שלוש פעמים ניסינו לפרוץ את המעבר, ולמרות אבידות נוספות שספגנו, לא ויתרנו. המטרה שלנו הייתה לסיים כשידנו על העליונה, וכך עשינו.

"עם תום הקרב, חזרנו בטיסה לבסיס תל נוף, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפנו לכוחות צנחנים נוספים בצניחה המבצעית ליד העיירה א־טור, שממוקמת לחוף ים סוף. המטוס הנמיך גובה כדי לוודא שהגענו ליעד, ולפני שהספיק לעלות בחזרה לגובה הצניחה הרצוי - 1,200 רגל, כבר קיבלנו פקודה לצנוח.

"עוד לא הספקתי לפתוח את המצנח, וכבר הייתי עם הרגליים באדמה. עברתי פגיעה בגב, בקושי הצלחתי ללכת וסבלתי מכאבי תופת. למרות הכול, השתתפתי במארב עוד באותו ערב.

"רק מאוחר יותר שלחו אותי לצילומים ולטיפול רפואי בצריפין. הייתי אמור להישאר בבית החולים אך ביקשתי לצאת לבקר את הוריי שדאגו לי, ומיד אחר כך ברחתי וחזרתי ליחידה. עוד כאב לי מאוד, אך לא הייתי מסוגל שלא להילחם לצד חבריי".

טרטורים בטעם

סקלה התגייס לצה"ל בשנת 1955, בתקופה סוערת בה סבלו יישובי הדרום מחדירות כוחות פדאיון, ומפעולות טרור.

עם גיוסו, הוא אותר לסיירת חטיבת הצנחנים הכללית, שעוד הייתה בהקמה ויועדה לפעול במשימות מיוחדות בכל המרחבים.

"מרבית הסיירת הייתה מורכבת מקיבוצניקים וממושבניקים, ואני הייתי תל אביבי בכלל", מספר סקלה. "הרגשתי עוף מוזר, מעט אאוט־סיידר, אבל הייתי, ועודני, נחוש מאוד ופטריוט, כך שנטמעתי בתוך החבר'ה.

"ב־9 באוקטובר 1956, יצאה לדרך פעולת התגמול 'קלקיליה', הידועה גם בשם 'מבצע שומרון'. לאחר ששני פועלים נרצחו בפרדס ליד נווה הדסה, החליטה הממשלה לחסל את חיילי הלגיון הירדני ולפוצץ את בניין המשטרה בקלקיליה. המשימות הוטלו על חטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון.

"התפקיד שלנו, לוחמי הסיירת, היה לחסום את הדרך בין כפר עזון לקלקיליה, על מנת למנוע הגעת כוחות ירדניים נוספים לאזור. הגענו למוצב ירדני וחיילים של צבא ירדן זיהו אותנו והתקרבו. מפקד הכוח שלהם שאל מי אנחנו, ואחד מאיתנו השיב לו בערבית 'חיילים'. הירדנים התקרבו אלינו יותר, ואז ירינו בהם מטווח קרוב. מדובר היה במלחמת קיום, בלהיות או לחדול.

"מלבד הפעולה בקלקיליה, ביצענו באותם ימים מארבים רבים באזור הרצועה ובכל אזור הגבול הדרומי. גם התנסינו הרבה בירי - באימונים וגם במציאות, בקרבות פנים אל פנים.

"הרוח ששררה אז בחטיבת הצנחנים כולה, ובסיירת בפרט, הייתה מאוד חברית. לא הרגשנו טירונים: לא היו הצדעות, לא היה דיסטנס והיינו קוראים למפקדים בשמם הפרטי. המצב הוביל לנינוחות, לא הרגשנו מרירות כלפי דרג הפיקוד ורצינו לתת יותר מעצמנו. היום היחס לטירון הוא אחר, כל כך מנסים לשנות אצלו פאזה מאזרח לחייל ועל הדרך שוברים אותו. כמובן שגם אצלנו היו טרטורים, אבל הם לפחות היו בטעם.

"בתום השירות הסדיר בצנחנים גויסתי לשירות מילואים בהגנה אזרחית, שם עברתי קורס חובשים ממצה מאוד, ואף שימשתי חובש בחדר ניתוח שדה במלחמת ששת הימים. אחר כך הועברתי לחיל החימוש ותפקדתי כחשמלאי רכב, ובמסגרת זו ביצעתי חילוצים רבים באזור ירדן. השתחררתי משירות מילואים לאחר מלחמת המפרץ, וכך הסתיים לו, על הנייר, הפרק הצבאי בחיי.

"את הצל"ש קיבלתי יחד עם רבים מחבריי לסיירת שלחמו בקרב במיתלה, אבל באמת שלא ייחסנו לכך עניין כלשהו. היינו דור אחר, עם חינוך שונה לחלוטין ורצון אמיתי לתרום למולדת.

"זה התבטא גם בהתמודדות שלנו עם השכול. הלכנו להלוויות רבות, שמענו סיפורים על הנופלים, דיברנו עם משפחותיהם - אבל לא הזלנו דמעה. למה לא בכינו? זה לא היה נהוג.

"היום אני חושב שייתכן כי מרוב פעולות פיתחנו ציניות, אולי זו תכונה אנושית שאדם יוצר כדי לשמור על שפיות. יכול להיות שבחרנו להדחיק דברים מסוימים, אבל זה לא הפך אותנו לממורמרים או אפאתיים - ההפך הוא הנכון. כולנו טרפנו את החיים, השתדלנו להספיק כמה שיותר, נהנינו מהדרך הנפלאה והבנו את הערך של הדברים שקרו לנו. בהחלט הייתי מגדיר את התקופה ההיא הרואית".