בלי דוידי זה לא היה עובד

אביתר אורן אתר הגבורה, במחנה 16 בפברואר 2012
דוידי ב 2012

דוידי ב 2012


ותיקי הצנחנים נפרדו השבוע מתא"ל אהרון דוידי, מגדולי המפקדים בשנותיו הראשונות של צה"ל, שהלך לעולמו בגיל 84 # "הוא עשה הכול בשקט, בקור רוח, בתבונה ובדוגמה אישית – וכולם הלכו אחריו"



ביום שבת האחרון נפטר תא"ל אהרון דוידי, מראשוני הצנחנים ומהחשובים בקציני החטיבה לדורותיה, והוא בן 84. דוידי, שהשתתף במלחמת תש"ח כלוחם בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, היה קשור במשך רוב שנות שירותו בצנחנים. הוא היה מ"פ בגדוד הצנחנים 890 בטרם אוחד עם יחידה 101, ולאחר מכן שירת כסגנו של מפקד הגדוד, אריק שרון, בתקופה שבה היה הגדוד לכוח המבצע החשוב והפורה ביותר בצה"ל. הוא לחם בפעולות התגמול באמצע שנות ה־50, פיקד על גדוד במבצע "קדש", הקים את חטיבת הצנחנים במילואים הראשונה והיה קצין הצנחנים הראשי. לאחר שחרורו מהצבא פנה לתחום האקדמי: הוא השלים תואר דוקטור בתרבות דרום מזרח אסיה והרצה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן עסק בחינוך ועמד בראש עמותת המתנדבים "שר־אל".

השבוע ספדו לו חבריו והעלו זיכרונות על האדם המיוחד שזכו להכיר. "דוידי אמנם היה הסמג"ד, אבל הוא היה המנהיג האמיתי בשטח", אומר תא"ל (מיל') צורי שגיא, שהיה מ"פ בגדוד של דוידי. "בלי דוידי, זה לא היה עובד באותה רמה. היה לו שכל אינטליגנטי יוצא מהכלל. בין פעולות התגמול הוא היה שוכב במיטה וקורא עיתון, או שכל הקצינים היו יושבים סביב שולחן ומשחקים נגדו שח, והוא היה מנצח אותם בקלי קלות. בכל מיני מצבים שיצאו משליטה הוא תמיד ידע לבוא, לסדר את העניין בקלי קלות ולהמשיך הלאה".

הדוגמה הבולטת ביותר למנהיגותו של דוידי הייתה בפעולת עזה (מבצע "חץ שחור"), פעולת תגמול גדולה שבוצעה ברצועת עזה בשנת 55', ושבה נהרגו שמונה לוחמים. "בפעולת עזה, כשסופפו (סרן סעדיה אלקיים ז"ל - א"א) נהרג ואיתו עוד כמה חיילים, דוידי בא, שינה את כיוון ההתקפה, זרק רימון ונתן פקודה להסתער. ההסתערות נמשכה והם גמרו את המשימה כאילו לא קרה דבר", מספר שגיא.

עם ג'יפ לאל־עריש

תא"ל (מיל') עוזי עילם, שעמד בראש הכוח המסתער בפעולה זו, מציין את קור הרוח של דוידי. "הייתה היתקלות באחד המוצבים המצריים שישבו על אם הדרך. נחשפנו, הם ירו עלינו והסתערנו עליהם. כשהגענו למחנה לאחר מכן, לא תקפנו את המחנה שהיינו צריכים, אלא מחנה אחר בטעות. דוידי הגיע לשם די מהר אחרי שגמרנו שם את היריות הראשונות ואמר לסופפו בקול רם: 'סופפו, זה לא כאן'. סופפו תפס את עצמו וידע להוביל למחנה של מפקדת הכוחות המצריים בעזה, שהיה המטרה שלנו. גם אחרי זה, כשסופפו נהרג, כשמשכנו את הפצועים לעבר התעלה וירו עלינו, גם שם היה דוידי. הוא עמד על יד עץ אקליפטוס, ולי לא היה נעים אז עמדתי לידו. הוא שואל אותי 'מה קורה?' כאילו שאנחנו עומדים בחדר, כאילו שלא יורים אש תופת מהגדרות. ואז הוא זרק רימון לכיוון אחת העמדות, ואני ראיתי חובה גם לזרוק את הרימון שלי. הוא שאל 'אז מה אתה עושה?' אמרתי לו שאני אקח את מי שבריא מהכוח שלי ואכנס למחנה, וזה מה שעשיתי", אומר עילם. "הדרך השקטה, הרגועה והתכליתית שבה הוא נהג תחת אש הייתה מופת לכולנו, וזה עבר אחר כך מדור לדור".

לדוידי, כמו גם לעילם עצמו, הוענק עיטור העוז על תפקודו בפעולה זו. יכולת המנהיגות של דוידי הועמדה למבחן בפעולות תגמול רבות, שבהן פיקד למופת על חייליו ועיצב במו ידיו את תהילתם של הצנחנים. "פעולת הסבחה, לדוגמה, הייתה פעולה מורכבת, שבה תקפנו בלילה באיגוף גדוד מצרי שהיה באזור ניצנה, ובדיוק כשביקשנו סיוע ארטילרי, כל הארטילריה ירתה עלינו", נזכר תא"ל (מיל') שגיא. "דוידי עמד עם הידיים למעלה כמו משה רבנו ואמר 'כולם לאחור! כולם לאחור!' – במזל אף אחד לא נפגע. הלכנו 150 מטר לאחור, וכשהירי נגמר הוא אמר 'קדימה, הסתערו!' והמערך נכבש בקלות".

במבצע "קדש" דוידי פיקד על גדוד צנחנים מאולתר, וניהל את קרב החילוץ במיתלה. שגיא היה אז מ"פ בגדוד של דוידי. "הגדוד כבש את מתחם תמד, וכשהייתה ההסתבכות במיתלה, דוידי הגיע עם הטור. באופן הכי טבעי כולם הסתכלו עליו, הוא ניהל את הקרב והשמיד את המצרים". במלחמת ששת הימים, כקצין הצנחנים הראשי, החליף דוידי את מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, רפאל איתן, כשזה נפצע בראשו, ופיקד עליה בכיבוש צפון סיני. "תשמע, קיבלתי הוראה שאתה כעת לוקח ג'יפ, נוסע לאל־עריש, שם מחכה לך מטוס נורד, ואתה טס לעיראק לחלץ שני טייסים שלנו שנפלו", אמר אז דוידי לשגיא. "בעצם", שינה דוידי את דעתו, "מה פתאום שאני אשלח אותך לבד? פה המלחמה נגמרה – אני יכול להספיק את המלחמה בצפון". "שנינו לקחנו ג'יפ ונסענו לאל־עריש מול כל הצבא המצרי", מספר שגיא, "ההרפתקאות שהיו לנו זה דבר לא ייאמן".

דיבר בגובה העיניים

תא"ל (מיל') שגיא היה מחבריו האחרונים של דוידי שפגשו בו לפני מותו השבוע. "זה המפקד הכי טוב שפגשתי בצה"ל, וזו החמצה גדולה מאוד שלא היה אלוף", הוא ספד לו השבוע. בשל מצבו הבריאותי החמיץ דוידי בשבוע שעבר טקס לכבוד מקבלי העיטורים בפעולת עזה, וימים ספורים לאחר מכן נפטר בביתו שבקריית אונו.

"אהרון דוידי זה לא רק מפקד, זה לא רק לוחם, זה לא רק מורה וזה לא רק אב; זה כולם ביחד", אומר תא"ל (מיל') עילם, "ואנחנו כולנו היינו תלמידיו־ילדיו. האיש היה תערובת של תכונות מופלאות: הוא היה חכם, הוא היה רגיש, הוא דיבר לאנשים בגובה העיניים, הוא היה מורה, הוא היה לוחם אמיץ ללא חת וידע להיות במקומות הנכונים, איפה שהיה צריך אותו – הרבה מאוד מפעולות התגמול עברו בהצלחה ועם הרבה פחות נפגעים בזכותו. הוא לימד אותנו את תורת המלחמה, וכשהסורים אימצו את שיטת ההגנה הסובייטית, דוידי היה זה שעמד על כך והנחיל לכולנו את הדרך שבה נכון היה להילחם בזה. לימים, חוברות ההדרכה בין הבודדות שיצאו בצה"ל בתחום לחימת הצנחנים ולחימת הרגלים, הן חוברות שהוא הוציא.

"הוא היה איש פשוט הליכות ומאוד ישיר וצנוע בהתנהגות שלו", ממשיך עילם, "ואי־אפשר היה שלא להרגיש כלפיו תערובת של כבוד, הערכה, הערצה וחברות. כשאנחנו היינו זוטרים, זה לא הפריע לו לקרוא לאנשים בשמות חיבה ולשחק שח בין הפעולות. לא תמצא מישהו מהוותיקים שלא מרגיש את מה שאני אומר. את כל הדברים הוא עשה בשקט, בקור רוח, בתבונה עילאית ובדוגמה אישית, של 'כך אני עושה' – וכולם הלכו אחריו".


attachment לזכרו של דוידי-s.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה