שמעתי את הירי הסורי והבנתי שהנה הלכה לי השבת

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 8 במארס 2012
אברהם עזר 2012

אברהם עזר 2012


סמל (מיל') אברהם עזר חילץ פצועים וטיפל בהם במהלך תקרית אש מול הסורים, עד שנפגע באורח קשה # על גילוי יוזמה ואומץ לב אישי הוענק לו צל"ש מפקד פצ"ן



עד היום נזרקים הגינויים "פרזיט", "תעזור לה, אפס", "מפסידן" לעברו של אברהם עזר. המשמיצים אותו עושים זאת כשלנגד עיניהם נראית אשתו סוחבת שקיות רבות, בעוד הוא מחזיק שקיות בודדות רק ביד אחת. הפרוטזה שלו, המשווה לו מראה של אדם בריא לחלוטין, סמויה מעיניהם.

תחושת העלבון מאותם אנשים קלי דעת נספגת אצל עזר, לוחם מהולל שהציל בשירותו הצבאי את חייהם של חבריו, אבל הוא שומר על קור רוח.

"כל החיים אני מתנהל כמו בן־אדם רגיל, ומעולם לא נתתי לפציעה לשתק אותי בשום היבט", אומר היום סמל (מיל') עזר. "אני גם לא נוטר כעסים על השירות ורואה בצבא גוף קדוש שאסור לפגוע בו".

בתקרית אש שארעה ב־13 בנובמבר 1964, ירו הסורים מטחי אש ופגזים על מוצב ישראלי בתל דן. מרבית החיילים במקום נפצעו, ועזר התנדב לטפל בהם ולחלצם למקום בטוח. בהפגזה נוספת נפצע גם הוא באורח קשה, ומצא עצמו נאבק על חייו. גם מהקרב הזה יצא עזר כשידו על העליונה.

על גילוי יוזמה ואומץ לב אישי בפינוי נפגעים נוכח פני אויב, הוענק לו צל"ש מטעם מפקד פיקוד הצפון דאז ולימים הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר ז"ל.

חובש ובוכה

בחודש פברואר הקר בשנת 1962 גויס אברהם עזר לחטיבה מספר אחת, הלא היא גולני. אחרי טירונות קרבית ומסלול, הוא נשלח עם יתר הלוחמים לקיבוצים וליישובים בגבול הצפון. "שמרנו על הגבול בעמדות השונות, ובנוסף לכך היינו מבצעים מארבים יזומים בלילות", מספר עזר. "התקופה הזו הייתה סוערת. הסורים היו מתגרים בנו לעתים תכופות, וגם לא בחלו בהטמנת מטענים שכוונו לפגוע באזרחים.

"באמצע חודש נובמבר בשנת 1964 הייתי אמור לצאת לחופשת סוף שבוע. תמיד היו מודיעים לנו על יציאה ימים ספורים מראש, ועד לאותו רגע לא ידענו מתי נצא בדיוק. אני זוכר שהתקשרתי שמח מאוד לאתי, אז חברתי הטרייה והיום אשתי מזה 47 שנים, וסיפרתי לה שבקרוב אצא ושנלך לבלות.

"ב־13 בנובמבר בצהרי יום שישי, יצאנו מספר חבר'ה מהגדוד לאכול בקיבוץ תל דן. כשחזרנו הוצאנו סיור אחרון, שמיד אחריו היינו אמורים לנסוע הביתה. אני שימשתי קשר ונותרתי עם שאר הלוחמים בעמדה, כשפתאום שמעתי את הירי הסורי שנורה לעבר הסיור. הבנתי שהנה הלכה לי השבת, אבל כבר הייתי רגיל לביטול תוכניות אז לא התרגשתי.

"היינו במרחק של כמה עמדות ודיווחתי על הפגיעה בכוח לקצינים. בשטח היו כבר פצועים שזעקו לעזרה. הסורים ירו מטחי אש ושיגרו פגזים בעוצמה רבה לעבר המוצב, שהיה חשוף כולו לאש שלהם. מרבית חיילי העמדה נפצעו ונזקקו לפינוי מידי. אל"ם (מיל') שמואל (שקד) ניסנבוים, אז קצין בדרגת סגן בצנחנים, היה במקום וביקש שמישהו יעזור לו לבצע את הטיפולים והחילוצים. אני מיד התנדבתי למשימה.

"היינו אמורים לזחול למוצב דרך תעלה, וזה היה סיפור ארוך. לא הייתי מיומן כמו ניסנבוים וזחלתי במשך כרבע שעה. גם בקושי הצלחתי לצאת מהתעלה כי טנקים ישראליים שנכנסו למקום כדי להשיב אש החלו לחסום את הפתח שלה. לבסוף הגעתי לפצועים, וכיוון שעברתי קורס עזרה ראשונה היה לי את הידע הבסיסי כדי לטפל בהם.

"חבשתי את הפצועים כשברקע ממשיכים לירות עלינו בלי הפסקה. חבשתי ובכיתי. לעולם לא אשכח את המצב הנורא וההזוי הזה בו אני עובד קשה לעזור לחברים שלי ומזיל דמעות. הייתי ילד בסך הכול.

"בלוקים של בטון שנהדפו בהפגזה כיסו את הפצועים וניסנבוים ואני הורדנו אותם מהם. לימים הוא אמר לי: 'אתה מודע לכך שהעפת סלעים במשקל 100 קילוגרם כאילו היו חצץ?' האדרנלין שצף בגוף ברגעים כאלה, יכול לגרום לך לעשות פעולות בלתי אנושיות.

"באותו זמן הייתי מבולבל מאוד וניסיתי לעשות את המיטב. טיפלתי קודם במי שהיה הכי קרוב אליי וזעק הכי חזק. חיילים שם נתנו שאגות מכאבים – זה היה מפחיד מאוד, אבל הייתי מוכרח להתגבר על החששות. הסורים המשיכו להתקרב אלינו ותוך כדי הטיפול ניסיתי להשיב אש בעוזי שהיה ברשותי, לא שזה היה יעיל כל כך.

"כחצי שעה לאחר ההגעה שלנו למקום, ניסנבוים הודיע לי שנגמרו התחבושות ושאני אכנס איתו לעמדה. אמרתי לו שקודם אני אסיים לחבוש את הפצוע ורק אז אתפנה. במהלך הטיפול הזה נורה מטח כבד, ככל הנראה מתל עזזיאת, ועפתי באוויר עשרה מטרים. עברתי פציעה קשה מאוד, ומאותה עת כבר לא הייתי בהכרה מלאה".

שהיא לא תבוא

צוות חילוץ של חיל האוויר הגיע לתל דן ועל אחד המסוקים הועלה עזר, שנפגע באורח קשה מאוד. "זכור לי שקיבלתי זריקה בשטח ושהתעוררתי במסוק – שם הרגשתי שמשהו חם נוזל עליי", אומר היום עזר. "היה זה הדם של רס"ן לואי (חיים) בורנשטיין ז"ל, שהיה המפקד הבכיר בשטח. הוא נפצע קשה בהפגזה הראשונה, וכשהגעתי אליו הוא סירב שאטפל בו ואמר: 'תעזוב אותי, תטפל קודם בילדים שלי'. כך הוא כינה את החיילים שלו – ילדים, וביכר את חייהם על פני חייו שלו. הוא נהרג בהפגזה השנייה, בה נפגעתי גם אני.

"במסוק אמרו לי שאנחנו מיד מגיעים לבית־החולים רמב"ם. אני זוכר שהמילה 'רמב"ם' נשמעה לי בערבית ואיבדתי את ההכרה מיד לאחר מכן. אושפזתי שם במשך 18 יום. הוגדרתי פצוע קשה: יד ימין שלי נקטעה והפכתי לגידם, הבטן שלי נקרעה והמעיים יצאו החוצה, רסיסים כיסו אותי מהשפתיים ועד לכף הרגל. בנוסף היה צריך להוציא מהרגל שלי שלושה קליעים שספגתי במהלך הטיפול בפצועים.

"כששכבתי בבית־החולים, הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין ז"ל, ומפקד פיקוד הצפון, רא"ל דוד אלעזר ז"ל, באו לבקר את הפצועים, ואני הייתי מאושר מאוד מההתייחסות. באותה עת בישרו לי על קבלת הצל"ש, אותו קיבל גם ניסנבוים. הייתי גאה מאוד אבל העדפתי לא להפיץ זאת.

"אשתי אתי, אשת החיל הנפלאה מכולן, היא אחת הסיבות לכך שהחלמתי במהירות. היא תמיד הייתה צמודה אליי, ומבחינתה לא הייתה אפשרות כזו לעזוב אותי. בהתחלה זעפתי וביקשתי שהיא לא תבוא כי לא רציתי שהיא תסבול איתי כל החיים - אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר. עד היום היא דואגת לי - כלפי חוץ אני עצמאי, אבל בבית אני המפונק שלה.

"ההתמודדות עם הפציעה היא לא פשוטה בכלל. אבי ז"ל, שהייתי יקר לו מאוד, נפטר מצער לאחריה, ואני סובל עד היום מכאבים פיזיים מרסיסים שנותרו ומכאבי פנטום - תחושת כאב מרגיזה מאוד הנותרת לאחר גדיעת איברים. בשנים הראשונות גם תקפו אותי סיוטים בלילות, שתדירותם פחתה אמנם באופן ניכר, אבל לא פסקה.

"עם זאת, בראייה כוללת אני יכול להעיד בשמחה כי החיים והמשפחה המדהימה שהקמתי מנצחים את כל הקשיים הקיימים. כל הילדים שלנו שירתו בצבא ונתנו מעצמם – אוי ואבוי למי שלא. אני כועס מאוד כשאני שומע היום שמעליבים את המדינה ואת הצבא. המסר שהכי חשוב לי להעביר הלאה הוא שהילדים היום צריכים לדעת שהשירות הצבאי הוא לא בחזקת המלצה".


attachment 8.3.2012-s.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה