הר הבית גם בידינו

אביתר אורן אתר הגבורה, במחנה 17 במאי 2012
כוחות שריון בדרך לירושלים

כוחות שריון בדרך לירושלים


45 שנה אחרי שמילותיו המפורסמות של מוטה גור הדהדו ברשת הקשר, מנסים מילואימניקים ותיקים וכמה היסטוריונים להזכיר שלא רק הצנחנים לחמו בקרב על ירושלים # מאחורי הסיפור הזה רוחשים יחד מאבקי אגו, גרסאות סותרות - וגם אמת היסטורית # מיוחד ליום ירושלים: העיר שחוברה לה - יחדיו



זמן קצר אחרי תום מלחמת ששת הימים, זימן אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, את שלושת מפקדי החטיבות שלחמו בקרבות ירושלים לתחקיר פיקודי. כל אחד מהשלושה קם בתורו וסיפר על חלקו במערכה: הראשון, מפקד החטיבה הירושלמית, אל"ם אליעזר אמיתי, קם ממקומו, אמר את עיקר הדברים והתיישב בתום דקות מעטות. אחריו סיפר בתמציתיות מפקד חטיבת הראל, אל"ם אורי בן ארי, את קורות חטיבתו בקרבות. לבסוף הגיע תורו של מפקד חטיבת הצנחנים במילואים 55, אל"ם מרדכי (מוטה) גור, לימים הרמטכ"ל העשירי, שגולל את אירועי החטיבה בירושלים. מקץ שעה וחצי סיים את דבריו, מותיר את חבריו לשולחן פעורי פה. "לייזר", אמר בן ארי למפקד החטיבה הירושלמית, "את המלחמה הזאת אנחנו כבר הפסדנו".

שנים רבות אחרי, ביום ירושלים ה־45 - יום השנה העברי לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים - הדברים ברורים: קרבות הצנחנים בעיר הם מהמונצחים ביותר בכל מערכות ישראל. תמונת הצנחנים הבוכים בכותל, "הר הבית בידינו", גבעת התחמושת – הצנחנים בירושלים הם מותג אלמותי שאי־אפשר לנתץ. בראי ההיסטוריה, מזלן של היחידות האחרות שלחמו בעיר לא שפר עליהן. קשה להשוות את האנדרטאות הלא רבות שמפוזרות לכבודן בעיר ובסביבתה למשקלם של הצנחנים בתודעה הציבורית.

"מי שכתב את הספרים לאחר מלחמת ששת הימים אלה הצנחנים ורק הצנחנים", אומר אל"ם (מיל') יוסי לנגוצקי, שערך בשנים האחרונות מחקר מקיף אודות ירושלים במלחמת ששת הימים. "כתבו גם כמה ספרים אחרים, אבל כולם היו מוטים כתוצאה מספרות הצנחנים. הם קוראים לעצמם 'הצנחנים משחררי ירושלים', ובכל פעם שאני רואה את זה נצבט לבי. מחצית מהנופלים במערכה על ירושלים הם לא מהצנחנים – כלומר, כל מי שאומר שהצנחנים הם משחררי ירושלים אומר שהאחרים לא שחררו את ירושלים, וזה דבר בלתי מתקבל על הדעת".

לא חשבנו על העיר העתיקה

את מחקרו על המערכה החל לנגוצקי לערוך ב־2007, כאשר הכין עבור אתר גבעת התחמושת מודל תלת־מימדי של מהלכי המלחמה, אשר מוצג שם היום לקהל הרחב. לנגוצקי, דוקטור לגאולוגיה בהכשרתו וירושלמי מילדותו, מילא בעצמו תפקיד משמעותי בקרבות ירושלים, כמפקד הסיירת הירושלמית, והיה ממובילי הלחימה באגף הדרומי של העיר, שם כבש כוח של החטיבה הירושלמית, בין השאר, את מתחם ארמון הנציב.

העבודה על המחקר גילתה בפניו עובדות חדשות. כאדם דעתן וחם מזג, הוא לא יכול היה להישאר אדיש. "נחשפתי למאות מסמכים ופתאום הסתבר לי שהתמונה היא לא כמו שחשבתי ולא כמו שמספרים אותה", הוא מגלה. "המערכה על ירושלים לא תוכננה על ידינו והיא גם לא התנהלה כמערכה שבה המטכ"ל או הממשלה מורידים משימות מוגדרות שצריך לבצע אותן – הכול נשא יותר אופי של קרב היתקלות".

מרגע שנחתמו הסכמי שביתת הנשק ב־1949, וקווי הדיו הישראלי והירדני יבשו על מפת ירושלים, הכינה מדינת ישראל תוכניות מגירה לרגע שבו תיאלץ להילחם על העיר. בחזית התוכניות ניצב הר הצופים – מובלעת ישראלית בתוך מזרח העיר, אליה הגיעה, לפי ההסכמים, שיירה דו־שבועית הנושאת אספקה. במשך 19 שנה הייתה השיירה נושא נפיץ, שבעקבותיו, חששו במטכ"ל, תפרוץ מלחמה. "המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים הייתה בנויה ביסודה על האלמנטים של אותו מהלך של פריצה להר הצופים. אני תמיד אומר בהומור שיש 'חוק לנגוצקי', שאומר שמרפי היה אופטימיסט – אם אנחנו תמיד חשבנו שהמערכה על ירושלים או על יהודה ושומרון תתבסס על זה שאנחנו נעשה את המהלך, אנחנו נקבע את שעת השי"ן וכדומה, הרי שפה זה קרה במהופך", הוא מסביר.

ההבדל השני בין התכנון על הנייר למציאות, מסביר לנגוצקי, היה קשור בהפעלת הכוח. התכנונים לאורך השנים היו שהקרב יבוצע על ידי שלוש חטיבות סדירות – גולני, הצנחנים וחטיבה 7. "והנה פה זה קרה על ידי שלוש חטיבות מילואים, שמתוכן רק החטיבה הירושלמית הכירה את הזירה ואת התכנונים, ואילו לשתי החטיבות האחרות היו משימות שונות לגמרי עוד בבוקר המלחמה: חטיבת הצנחנים 55 הייתה מיועדת לצנוח ולנחות באזור אל עריש, וחטיבת הראל הייתה מיועדת ללטרון", הוא מספר.

ואכן, שינוי התוכנית היכה את החטיבות האחרות בהפתעה מוחלטת. במשך תקופת ההמתנה שלפני המלחמה, התארגנה חטיבת הראל לצורך הלחימה הצפויה. "היינו בהתארגנות ביער בן שמן", מספר אל"ם (מיל') איתן אריאלי, אז סמג"ד בחטיבה, "ומשם עשינו את כל ההכנות, את התצפיות, את בניין הכוח".

גם חטיבה 55 הופתעה לגלות שמשימתה שונתה מהקצה אל הקצה. "היינו כבר ארוזים לצניחה באל עריש, ובשעה שמונה בבוקר, מיד אחרי שהתברר שחיל האוויר דפק את המצרים, ביטלו לנו את המשימה", אומר אל"ם (מיל') אריק אכמון, אז קצין המודיעין החטיבתי. "בערך באחת בצהריים הודיעו מהמטכ"ל לשלוח גדוד אחד לירושלים. היינו ארוזים לצניחה, שזה הדבר הכי רחוק מקרב בשטח עירוני מבוצר בו נלחמנו בירושלים".

בשתיים ורבע נקרא מח"ט 55 למפקדת פיקוד המרכז על מנת לקבל פקודה מהאלוף. איתו היו כמה מקציני המטה של החטיבה, ביניהם אכמון, שמעיד על קרבתו אליו בזמן הלחימה. "מוטה לא זז מטר בלעדיי. רק להשתין הוא הלך לבד". פקודת האלוף הייתה תמציתית, ובמרכזה – הצלת הר הצופים מהירדנים. "להציל את מדינת ישראל ואת הר הצופים מכיבוש על ידי חטיבה ירדנית – זה הדבר היחיד שהיה לנו בראש, הדבר היחיד שהיה למוטה בראש. לא ידענו בכלל על העיר העתיקה", אומר אכמון. "בסוף הפקודה של עוזי (נרקיס, אלוף הפיקוד – א"א) היה רמז: 'אני מקווה שתגולו את החרפה של 48'". על האלוף נרקיס רבצה האשמה על אובדן הרובע היהודי במלחמת תש"ח, כקצין צעיר בפלמ"ח. ייתכן שגם גור, הירושלמי, ראה את ההזדמנות ההיסטורית הזו בדמיונו.

20 ס"מ מהתהילה

הכוח היחיד שהיה בתוך העיר כאשר הופצצה על ידי הירדנים בבוקר יום שני ה־5 ביוני, הוא החטיבה הירושלמית והכוחות שהיו כפופים אליה. כפי שרומז שמה, כל חייליה היו בני העיר, ואפשר היה לגייס אותם במהירות. תחת פיקוד החטיבה, שגודלה היה למעשה כמעט כשל אוגדה, הייתה בין השאר פלוגת שריון מורחבת שהוקמה כעשור לפני המלחמה. 

"זו הייתה פלוגה סודית", מספר רס"ן (מיל') אהרון קמארה, מקימה ומפקדה במלחמת ששת הימים. "אי אפשר היה לחשוף את קיומה. אמרנו לחיילים שלא ידברו על זה - והם באמת שמרו על הסוד". כיוון שהסכמי שביתת הנשק קבעו שהצבת טנקים בתוך העיר אסורה, דבר קיומה של הפלוגה היה חייב להישמר בסוד. "הייתה המתנה קשה", משחזר סגנו של קמארה, רס"ן (מיל') רפי ישעיה. "לא הבנו למה מחכים ומחכים ומחכים, אבל ממש יומיים לפני שהתחיל העסק באו לבקר אותנו הרמטכ"ל יצחק רבין וראש אג"ם עזר וייצמן".

"מגיעה שיירת רמטכ"ל, זה נראה כמו מערבון - חמישה וליאנטים, עשרה מטר מעליהם מסוק ושני ג'יפים עם מקלעים מקדימה", נזכר רס"ל (מיל') זוהר ברעם, שהיה אז מפקד טנק. "הטנקים מסודרים בשורות ובמקרה הטנק שלי בשורה הראשונה. רבין מסנן לי ככה, בין השיניים: 'תגיד, הטנק הזה יכול לנסוע בכלל?'" אחרי שבדק את סגל הפלוגה וראה כי טוב, הסכים הרמטכ"ל לספר להם מה הולך לקרות. "הוא אמר לנו: 'תשמעו חבר'ה, ביום שני בשעה שמונה אני תוקף את המצרים עם אלף טנקים' וחייך את החיוך העקום שלו", מצטט ברעם. "אם לא הייתי יושב על הרצפה, הייתי נופל".

כשהצבא הירדני החל להפגיז את מערב העיר, נשלח כוח המונה שמונה טנקים בפיקודו של קמארה לחבור אל גדוד ירושלמי ואל הסיירת בפיקוד רס"ן (מיל') לנגוצקי. תפקידו היה לנוע אל האגף הדרומי של העיר ולכבוש יחד עם החטיבה הירושלמית את מתחם ארמון הנציב. בזכות שיתוף פעולה של חי"ר ושריון, ביצעו הכוחות הירושלמים בהצלחה מרובה את משימתם. "המהלך באגף הדרומי של ירושלים היה של צוות קרב משולב של שריון ולוחמי חי"ר", אומר לנגוצקי. "העובדה היא שאנחנו כבשנו שני מוצבים פלוגתיים – ה'נקניק' וה'פעמון' – כשהטנקים עמדו לידנו צמודים. כשאני נלחמתי בתעלות של הפעמון, מאחוריי, במרחק של 30-40 מטר, עמד טנק. עצם הנוכחות שלו הייתה מהממת ומשתקת, וגרמה לזה שמספר ההרוגים שלנו היה יותר קטן".

לא רחוק מזירת הקרב המשולב בארמון הנציב, בלילה של אותו יום, עתיד להתרחש האירוע הטראומטי ביותר במערכה. קרב גבעת התחמושת, שארך קרוב לארבע שעות, פרץ את הקו העירוני בצפון העיר ובתוך כך גבה את חייהם של 37 לוחמי צנחנים. הקרב הזה, בעיניו של לנגוצקי, הוא הנושא הקריטי ביותר במחקרו. "בנקודה הזאת מצוי המשגה החמור ביותר במלחמה על ירושלים", הוא טוען. "התכנונים לאורך כל השנים היו בנויים על זה ששעת השי"ן תהיה באופן הזה: חיל האוויר תוקף במשך שעתיים ולאחר מכן כוחות היבשה נכנסים". אלא שכשהתפתחה המערכה על ירושלים, נעשתה התקיפה של חטיבת הצנחנים בשעת לילה, ללא ריכוך של מטוסים.

לדברי אכמון, הסיוע הארטילרי לא היה יעיל, וכמוהו גם כוחות האוויר והשריון, בהם לא נעזרו. "הארטילריה שרטה את העמדות של גבעת התחמושת. הטנקים היו 'שרמנים' מהסוג הכי ישן בצה"ל, וכל מה שיכלו לעשות זה רעש של טנקים", הוא אומר, אך בכל זאת מודה שלרעש הטנקים הייתה השפעה על המורל של המפקדים הירדנים.

"הטנקים בגבעת התחמושת לא יכלו לעשות כלום לירדנים", מסכים איתו לנגוצקי. "הם עלו בשיפוע כזה, שיכלו לירות בתותחים רק בכינון ישיר לירח, ועם המקלעים שלהם במקרה הכי טוב למאדים. אבל עצם הנוכחות שלהם גרמה למה שגרמה. כשנשאל המפקד הירדני של גבעת התחמושת, במפגש שנעשה עם לוחמים ירדנים כמה שנים אחרי המלחמה, מתי ירד לו האסימון שהפסיד את הקרב", מספר לנגוצקי, "הוא אמר 'כשראיתי את הדבאבאת'. יעני טנקים".

אולם בקרב אחר, לא רחוק מקרב גבעת התחמושת, חברו שריונרים לכוחות הצנחנים. יתרת פלוגת השריון הירושלמית בפיקודו של סגנו של קמארה, ישעיה, נשארה במחנה סטף וחיכתה לפקודה. לבסוף הוטלה הפקודה על הטנקים לחבור אל כוח של חטיבה 55. מהרגע שהתחילה הלחימה ולמעשה עד היום, מסרב קמארה לדבר עם ישעיה, על כך שגנב את ה"תהילה" מהחטיבה הירושלמית והצטרף לחטיבה 55. כבר באותם רגעים, חדלו השניים לדבר ברשת הקשר. ישעיה נלחם באופן רצוף בצמוד לצנחנים עד למחרת בערב, דבר שזיכה אותו מאוחר יותר בעיטור המופת. טעות בניווט, כתוצאה מהדרך המפותלת והחושך, העלתה אותו על גשר בו נקלע למארב ירדני, ממנו הצליח להיחלץ.

הטנקים שנותרו אחרי קרב החילוץ חברו אל כוח טנקים של חטיבת הראל שנכנס לעיר, בפיקודו של אריאלי הסמג"ד, שתפקד אז כמ"פ בפועל. "מה שנשאר מהם הצטרף אלינו ת"פ, והתחלנו לעלות לרכס של כנסיית אוגוסטה ויקטוריה", אומר אריאלי. "לקראת בוקר הגענו להר הזיתים, ושם זו נקודת התצפית הכי טובה שיש על הר הבית, על מסגד אל אקצא ועל כיפת הסלע. אנחנו מדברים על יוני, השמש עולה, הכיפה מבריקה – היה תענוג לעמוד ולהסתכל על המקום".

אחרי שגמרו להתפעל מהשתקפות הזריחה על כיפת הסלע, התקדמו לעיר העתיקה והיו לחיילי צה"ל הראשונים שנגעו בשעריה. "אני לא זוכר אם אני הייתי טנק ראשון או שני, יש על זה ויכוחים בלי הפסקה. לפי דעתי זה לא הייתי אני", הוא מפטיר. "אחרי שהטנק נתקע בשער, ירדתי מהטנק שלי, ניגשתי לראות מה אפשר לעשות וההחלטה שלי הייתה שאי־אפשר להיכנס לתוך העיר העתיקה בלי פעילות חבלנית, וגם אז נשאלת השאלה מה הטנק יעשה שם, אז החלטנו לא להיכנס". אחדים רואים את האירוע הזה בצורה יותר כבדת משקל מאריאלי. "תראה איך לפעמים זה קורה בחיים", משתאה לנגוצקי. "אם שער האריות היה רחב בעוד 20־30 סנטימטר, הטנק היה עובר והם היו מגיעים לרחבת הר הבית, כל העולם היה יודע שטנקיסטים השתתפו במלחמה על ירושלים. אבל בפוטו פיניש הם נשארו קצת מאחור, אז הם לא היו במלחמה על ירושלים".

עוד 30 שנה תתפוצצו מגאווה

בקלישאה "והשאר היסטוריה" קשה שלא להשתמש במקרה הזה. אחרי שהוחלט להשאיר את הטנקים מחוץ לשער האריות, הגיעו הצנחנים. נדמה שמאותו רגע הוציא מפיו אל"ם גור רק משפטים שיהפכו לציטטות. תמונת ה"רגע לפני" מציגה את האירוע באור מעט יותר מציאותי. "בשעה שבע ורבע בבוקר נכנסנו לעיר העתיקה", אומר אל"ם (מיל') אכמון. "מאחר שכבר לא היה אויב, זה היה אותו חזון היסטורי שהריץ את מוטה איתנו. כבר ידענו שזו לא מלחמה, אבל לא רצינו להרוס".

כדי לפרוץ לתוך העיר העתיקה, היה על גור להשתמש בזחל"ם מסורבל, שהנהג שלו לא היה מסוגל להפעיל. "שלחו לו זחל"ם מהפיקוד עם נהג מהפיקוד, שאחרי דקה ויתר כי לא הצליח להפעיל אותו. נזכרתי שהנהג שלי, בן צור, הוא נהג זחל"ם מקצועי, שגם היו לו ידיים גדולות. אמרתי לו 'בן צור, יש זחל"ם', הוא בא והתיישב על יד הזחל"ם הזה ונכנס להיסטוריה כ'סע, בן צור, סע'".

זה אולי הרגע בו התחילו לזוז גלגלי השיניים במכונת התהילה של הצנחנים. התצלומים, המשפטים והסיפורים החלו לטפטף ולהצטבר, ומיתוס הצנחנים בירושלים החל להתהוות. עד מהרה הכירה המדינה כולה את לחימתם של חיילי הצנחנים בעיר, ופועלן של היחידות האחרות במערכה, בייחוד של כוחות השריון, נדחק אל מחוץ לתמונה. "כשאני שואל אנשים כמה טנקים השתתפו במערכה על ירושלים, אומרים לי חמישה, 15, 20", משתף לנגוצקי. "במערכה על ירושלים השתתפו 91 טנקים! האם שמעתם עד לסיפור שלי שהשריון שיחק תפקיד מכריע? לא! יכולה להיות אסימטריה יותר גדולה?!"

דווקא במילותיו של מוטה גור נחשפת אותה אסימטריה. "אין לנו כל ספק (...) שהלחימה בתוך השטח הבנוי בלי טנקים הייתה חמורה מאוד, ושהטנקים ברגע שהם נכנסו, בכל מקום שהם נכנסו שינו לחלוטין את התמונה. לחבר'ה שלנו אין מילים להערכת הטנקיסטים ומפקדי הטנקים שישבו בשלב זה כל הזמן, לרבות הצליפות, עם הראש בחוץ, חצי גוף בחוץ ונתנו סיוע יוצא מן הכלל תוך כדי תצפית". מילים מטלטלות אלה נכתבו על ידי מח"ט 55 זמן קצר אחרי המלחמה, במסמך סודי ביותר שנחשף על ידי לנגוצקי. הימצאותו של המסמך מפתיעה במיוחד לאור התנהגותו של מוטה גור בענייני הנצחת המערכה, לא הרבה אחרי שכתב את דברי ההלל לשריונרים.

אכמון, אף ששיתף פעולה עם לנגוצקי בהכנת לוח זמנים מפורט של כל המשתתפים במערכה, מתנגד לכמה מטענותיו אשר מאלצות את הצנחנים לחלוק מעט מתהילתם עם יחידות אחרות, ומצדד בגישה של חברו מוטה. זמן לא רב אחרי המלחמה, במהלך נסיעה ארוכה לסיני, שוחחו על כך המח"ט והקמ"ן שלו. "מוטה, תשמע, אנחנו, קצינים במפקדת החטיבה, מג"דים, לא מרוצים מכל המהומה שאתה עושה מסביב לירושלים. זה לא מתאים לנו", אמר אכמון לגור. "אריק", פתח המח"ט, "רפול עשה בפתחת רפיח מבחינה צבאית קרב הרבה יותר רציני ממה שאתם עשיתם בירושלים. אם אני לא אעשה עכשיו ואדאג לזה שיבינו מה היה הקרב על ירושלים שאיבדנו בו 97 חברים, לא יזכרו אותו. עוד שלושים שנה, כשאתם תספרו לנכדים שלכם שאתם הייתם בשחרור ירושלים, אתם תתפוצצו מגאווה".

אבל ללנגוצקי יש דווקא הצעה אחרת, שתוכל להעניק את אותה הגאווה גם ליחידות האחרות. "מה, החטיבה הירושלמית לא שחררה את ירושלים? חיל אוויר לא עשה את זה? חטיבת הראל לא עשתה את זה? אבל כשמישהו מתאהב בכבוד שניתן לו, זה כנראה משבש את שיקול דעתו", הוא קובע. "אני אומר לאחיי הצנחנים: כל מה שאתם צריכים לעשות זה להוסיף את האות מ' ולומר במקום 'הצנחנים משחררי ירושלים', 'הצנחנים, מ־משחררי ירושלים'".