הנשיא קרא לי גיבור מארץ הגיבורים. עשיתי במכנסיים מצחוק

במשך שנים רבות שמר אל"ם (מיל') שמואל שקד על שתיקה, אבל היום הוא כבר מוכן לדבר. שקד שירת כלוחם בחטיבת הנח"ל ובתום שלוש שנות שירות סדיר השתחרר. הוא החל לבסס את חייו בעולם האזרחי ובמקביל נקרא לשירות מילואים – שם שכנעו אותו לצאת לקורס קצינים ולחזור לשירות קבע. ההיענות של שקד הובילה בהמשך לכך שקיבל צל"ש ועיטור.

הפעם הראשונה אירעה ב־1964. הסורים הפגיזו את מוצב תל דן ושקד נרתם לחלץ פצועים תוך סיכון חייו. על כך הוענק לו צל"ש מטעם מפקד פיקוד הצפון דאז ולימים הרמטכ"ל, רא"ל דוד אלעזר ז"ל.

הפעם השנייה הייתה במלחמת יום הכיפורים, עת שימש שקד סגן מפקד "החצר", שטח בראש הגשר אל תעלת סואץ. באזור התופת ההוא נערמו גופות ושכבו מאות פצועים שזעקו לעזרה. גם כאן עמל שקד במשך ימים ארוכים על חילוץ הפצועים ואף טיפל ברבים מהם. על כך הוענק לו בתום המלחמה עיטור המופת מידי הרמטכ"ל רא"ל מרדכי (מוטה) גור ז"ל.

"לא אחת היו לי סכסוכים עם אנשים שחשבתי שהם פועלים לא נכון – גם אם הם היו בכירים ממני", מספר היום שקד. "דרגות לא עניינו אותי מעולם, אני לא אדם שהולך בתלם".

בלבלו את המוח, וחתמתי

באוגוסט 1957 התגייס שקד לגדוד 50 של הנח"ל. בהמשך שירותו הוא עבר לחטיבת הצנחנים והשתתף במארבים ובמרדפים נגד כוחות הפדאיון. "אבי נהרג במלחמת השחרור, ואמי גרה לבד בבית. כשאחי התחתן, בתום שירות החובה שלי, ידעתי שאני צריך לחזור ולסייע בפרנסה, ולכן סירבתי להישאר בשירות קבע. היו לי ידיים טובות ומאוד אהבתי מכונאות, והתחלתי לעבוד בחברת 'סולל בונה'.

"במסגרת מילואים בחטיבת הצנחנים, שהיום נקראת 'חוד החנית', קראו לי די הרבה פעמים לעשות חידושי צניחה ותרגולים. תא"ל אהרן דוידי ז"ל, שהיה אז מח"ט המילואים, הפציר בי לצאת לקורס קצינים, ולבסוף נשברתי. עברתי קורס קציני אג"ם כי מילואימניקים לא צורפו אז לקורס קציני חי"ר.

"כשהתכוונתי להחזיר את המדים בתל נוף, זימנו אותי לפגישה עם האלוף אלי זעירא, שהיה אז מח"ט הצנחנים בסדיר ועם דוידי. אחרי שהם בלבלו לי את המוח חתמתי לשנה. כך המשכתי להתקדם, כשאני חותם בכל פעם לתקופה קצרה בלבד.

"בשנת 1964 הייתי קמב"ץ בגוש תל חי. ביום שישי ה־13 בנובמבר, בשעה 13:20, ניתן אור ירוק לבחור מהשריון לעשות סיור בגזרה. בחלוף שתי דקות התחילה אש תופת מצד האויב. הסורים פתחו עלינו בהתקפה מסיבית. הם ירו עלינו מתל עזזיאת בלי הרף. פקח אוויר ביטחוני היה צריך להגיע באותו בוקר. הוא הגיע מוקדם מהמתוכנן, ראה שלא חיכו לו, וחזר לתל אביב. התחילה תקרית האש ונותרנו ללא פקח אוויר. למרות התקלה, הגיעו אלינו דיווחים מדויקים על ירי הסורים, ובדיעבד אני יודע שהם הגיעו מאלי כהן ז"ל.

"בפעם הראשונה מטוסים נכנסו לפעולה בגבול הסורי ובתגובה השתמשנו בתותחי נ"מ. מפקד כוחות הנ"מ במקום, רס"ן לואי ברנשטיין ז"ל, חטף עם חייליו פגיעה ישירה. לואי ביקש לטפל קודם בחיילים האחרים. הלכו לו הרגליים ובקושי הצלחנו להזיז אותו, ובהמשך הוא מת מפצעיו.

"רצתי לעזור להציל אותם ואליי הצטרף סמל (מיל') אברהם עזר. בריצה חטפנו פגיעה של מרגמות, הרמתי פצוע והוא התרסק לי בידיים. רסיס קטן פגע לי בדיסקית וצרב לי את הבטן, זה באמת היה נס שנותרתי בחיים. בזמן שהתארגן צוות עם זחל"ם לפנות נפגעים, חבשתי את עזר ואת האחרים וסחבתי את לואי משם. באותו רגע לא ידעתי מה אני עושה, פעלתי באופן אוטומטי, כמו מכונה, אין זמן לחשוב כשכולם מרוסקים מסביבך.

"העמסתי שני פצועים נוספים על ג'יפ שנסע לנקודת הפינוי בחורשת טל ווידאתי שיישארו ערניים כל הנסיעה. אחד מהם היה עם חורים גדולים בחזה, קשרתי לו עם תחבושת את הידיים כך שיאטמו את הנקבים. כשהבאתי אותו לנקודת הפינוי, הטיסו אותו מהר כדי להציל את חייו. כששאלתי למה לא העמיסו את כל הפצועים, הסבירו לי שהם חשבו שאבדו הסיכויים להציל את כולם.

"סמל המודיעין שלי וחייל נוסף חטפו פגיעה ישירה בתצפית במקום. ראשו של הסמל נערף, והרגשתי שאני לא יכול להשאיר אותו כך - הייתה לנו היכרות מעמיקה, הוא ישב איתי בחדר. לקחתי את הגופייה שלי, הכנסתי את הראש שלו ודאגתי שייקחו אותו ביחד, שיקברו אותו שלם. זה היה פשוט נורא.

"נגמרה המלחמה, ורצתי ישר לחברה שלי, שהיום היא אשתי, אז היא ראתה אותי לראשונה מכוסה בדם. משם המשכתי לבית־החולים רמב"ם לבקר את הפצועים, וכשהרופאים שמעו מי אני, הם הלכו להביא בקבוק יין להרים כוסית. ליד המיטה של אחד הפצועים בהם טיפלתי ראיתי כוס מלאה ברסיסים שהוציאו ממנו. הוא הרים את הסדין להראות לי את הפציעה, ומה אני עשיתי? התעלפתי. מצאו אותי מתחת למיטה שרוע על הרצפה". 

אבל צריך להמשיך

אט־אט התקדם שקד וקיבל תחת פיקודו פלוגה בגדוד 50. בתאריך 26 ביוני 1966 הוא נפצע בתאונת צניחה, אך חרף הכאבים העזים המשיך במסלול הלחימה. "סבלתי מכאבי תופת אך המשכתי בשירות כאילו לא קרה כלום", הוא אומר היום. "שיקרתי לגוף שלי, ואני משלם על כך עד היום. במלחמת ששת הימים נלחמנו בקרבות קשים, והיו פעמים בהן פעלנו כוח מצומצם נגד כוח אויב משמעותי. מה שסייע בידנו היה האומץ והנחישות לחתור תמיד למגע.

"לפני מלחמת יום הכיפורים הגעתי אל אל"ם (לימים אלוף) דני מט, שהיה מפקד חטיבת הצנחים במילואים, וביקשתי להיות רץ שלו. דני היה קורא לי באופן קבוע לקבוצת הפקודות, כי בזמנו היינו עורכים תוכניות לחציית התעלה. הייתי רס"ן אבל השתתפתי בכל הדיונים ללא דרגות, כי לא רציתי שיחשבו שאני מנסה לגזול למישהו את התפקיד. ירדנו לסיני ומשם טסנו לרפידים. התחלנו לטפל בפצועים שהיו במקום ופינינו אותם צפונה.

"בהמשך, הגיעה התרעה שאנחנו צריכים לרדת למיתלה. לקחתי כמה חבר'ה על קומנדקרים. במחנה טסה ריכזנו את הכוחות לקראת הצליחה. הייתי סגן מפקד 'החצר', שטח שהיה נחוץ כדי לשמור על ראש הגשר במסגרת חציית תעלת סואץ. נסענו בצפיפות רבה בקומנדקר אל המקום. מה שנגלה לנו שם היה זוועה. טנקים שלנו התפוצצו וחיילים רצו שרופים ממקום למקום. ההרוג הראשון בכניסה לחצר היה  סמל ראובן גל ז"ל, אחיו של עוזי גל, ממציא תת־המקלע 'עוזי', שנהרג מאש כוחותינו. היינו אמונים על אבטחת הציר בתנאים לא תנאים - לא אכלנו במשך חמישה ימים והיה לנו מחסור ניכר במים.

"גשר הגלילים והתמסחים היו בדרך אלינו, ובדיוק ביום ההולדת שלי, ב־16 באוקטובר, החלו הפגזות קשות לעברנו. התחילו להגיע נפגעים מהצד השני, ורצנו כמו משוגעים כדי לחלץ אותם ולטפל בהם. הכרתי את כולם וזה היה קשה. אתה מרים את האלונקה וכל הדם ניגר עליך, אבל צריך להמשיך.

"תפסתי איזה שופל ועל הכף הנחתי פצועים וארגנתי את פינוי הנפגעים. היו שם למעלה מ־300 פצועים ושכבו במקום המון הרוגים. הפעולה ארכה בלי סוף, עד שהאש הפסיקה ב־22 באוקטובר. זה היה מחזה מחריד, ואפילו אחד הרופאים נכנס לפאניקה. ההרגשה הכללית הייתה נוראית. הייתי בחצר הזאת, שגודלה כ־400 על 150 מטרים, מהפגז הראשון ועד הפגז האחרון.

"החוזק שלי נבע מילדותי, הואיל וכשהייתי בן שמונה וחצי נפער חור במשפחה שלי. אבי, שפיקד על שכונת התקווה בעת מלחמת העצמאות, נפצע קשה במהלך התפרעות מצד ערבים. עוד הספקתי לראות אותו שוכב בבית־החולים, לפני שנפטר. מאז התחילו לי התקפי התעלפויות שנמשכו שנים רבות.

"נאלצתי לגדול בקיבוץ רמת הכובש. הייתי מוגדר ילד חוץ, ולא היה לי טוב שם. הילדים של המשק היו חוזרים אחר הצהריים להוריהם, ואילו אנחנו היינו נשארים לבד. בראי הזמן, זה רק חישל אותי יותר.

"איני מחזיק אפילו בתעודת הצל"ש שהוענקה לי, זה מעיד על היחס שלי אליו. לאירוע שנערך אז עם כל מקבלי הצל"שים הגיע הנשיא באותם ימים, זלמן שזר. כשהוא שמע מה עשיתי הוא אמר לי: 'אתה גיבור מארץ הגיבורים'. כמעט עשיתי במכנסיים מצחוק, אני מתקשה לקבל פרגונים".