זה היה כמו לשחות בתוך קוטג', יותר צמיגי מזפת חמה

ארבעה טילים מצריים פגעו במשחתת אח"י אילת ב־21 באוקטובר 1967. לוחמים רבים נפצעו, אחרים נהרגו, ולא נותרה ברירה אלא לנטוש את כלי השיט.

בין הלוחמים על הסיפון בלט רס"ן (מיל') שמעון (בנדה) בן־דוד, אז רב־סמל תותחנות, שחילץ חיילים והדריך אותם כיצד להשתמש בחגורות ההצלה. לאחר נטישת האונייה, בהיותו במים עייף ותשוש, המשיך בנדה לדאוג לחבריו. כשהוא מצא את אחד מקציני האונייה פצוע וחסר הכרה, הוא החזיק אותו במשך למעלה משעתיים מעל למים, חרף הרוח והגלים.

השהייה במים הקפיאה את גופו של בנדה, אך הוא המשיך לאחוז בפצוע עד שמצא סירת הצלה עבורו. בנדה הוסיף לשחות ולאסוף ניצולים לסירה ורק בבוקר חולץ בעצמו.  

כל אותו הזמן גם דאג לארגן שירה בלב הים במטרה להעלות את מצב רוחם של הפצועים.

"אי־אפשר להתאושש מהמקרה לחלוטין", מודה היום בנדה. "לא מדובר בטראומה של חמש דקות, אלא של שעות על גבי שעות, וכשאני מספר את הסיפור היום, הגוף שלי רועד כמו אז. אנשים במצבי טראומה מחכים למישהו שיגיד משהו, לא משנה מה. מחפשים את המנהיג במקום. אני פעלתי כדי לעודד אותם, למנוע מהם מחשבות מבהילות, כי הרי אין פתרון קסם לצאת מהמצב הזה".

במעשיו הציל בנדה את חייו של הקצין ושל פצועים אחרים, ועל כך קיבל בשנת 1973 את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל רא"ל דוד (דדו) אלעזר ז"ל.

רפסודות מקלקר

ארבע שנים אחרי שעלה לארץ ממרוקו, בטרם מלאו לו 17, הצטרף בנדה לגדנ"ע־ים. כשנה מאוחר יותר נראה היה לו אך טבעי להמשיך בזירה הימית והוא התגייס לחיל הלבן. "מיד לאחר שעליתי על מדים, נהייתי לוחם במשחתת אח"י אילת, תחילה בתור תותחן", נזכר היום בנדה. "התקדמתי בשרשרת התפקידים ולאחר כשבע שנים, בשנת 1967, הגעתי לתפקיד רב־סמל תותחנות. זו הייתה התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, והיא הייתה מתוחה ועמוסה בפעילויות מבצעיות ממושכות. הכניסה החלקה של חיל האוויר במלחמה יצאה לפועל הודות לפעילויות המודיעין שביצענו חודשים לפני כן. עם זאת, במלחמה עצמה חיל הים כמעט לא בא לידי ביטוי.

"ביולי 1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, ניהלנו את קרב רומני - קרב ימי בין חיל הים שלנו לחיל הים המצרי. המצרים נחלו תבוסה מרה, ואילו לנו לא נרשמו נזקים. כל אותו זמן גם יצאנו לסיורים רבים, בעיקר בדרום באזור אשדוד ולאורך פורט סעיד.

"בערב ה־21 באוקטובר היינו בעיצומו של סיור לאורך חופי סיני, כשעל גבי המשחתת היו 199 אנשי צוות. לאורך כל הזמן פעלנו בטווח הטילים שהיו ברשות המצרים. לנו לא היו כל אמצעי התגוננות יעילים לכך. הביטחון שלאחר המלחמה עדיין שרר ועיוור אותנו. לא הייתה לנו מטרה אמיתית, פרט לסיור שם, וההחלטה שנתקרב עד למרחק כה קטן מעיר הנמל המצרית פורט סעיד הייתה שגויה לחלוטין.

"הסתובבתי בירכתיים במוצאי שבת, זמן קצר לפני שהסיור היה אמור להסתיים. היו שם חבר'ה צעירים, ומשום שאני כבר הייתי ותיק אחד מהם פנה אליי ואמר: 'בנדה, אנחנו רואים מפה את המנופים של פורט סעיד. וואלק, מה קורה אם יורים עלינו עכשיו טילים?' מה יכולתי להגיד לו? הרגעתי אותו בכך שיהיה בסדר. ידעתי היטב שהתוצאות שהיינו אמורים לקטוף היו יכולות להתבצע גם אם היינו רחוקים מטווח הטילים של המצרים, אבל לא אנחנו היינו הפיקוד.

"שעתיים אחרי המשפט ההוא, בשעה 17:30, נורה לעברנו הטיל הראשון, שהיה מדגם 'סטיקס' - טיל ים־ים איום תוצרת ברית המועצות. אזעקת הטילים החלה לפעול ואחד התצפיתנים זיהה שובל עשן מכיוון הנמל.

"רצתי והספקתי להגיע מהירכתיים עד למכוון - עמדת הקרב שלי והמקום הכי גבוה באונייה שמאויש באנשים. הפיצוץ שיתק את האונייה לגמרי. הטיל הזה פעל כמו מיג־17 ללא כנפיים, וההרגשה הייתה כמו להיכנס בתוך קיר. כמה דקות אחרי זה הגיע הטיל השני, עפתי למטה לגשר. המון פריטים התרסקו והתעופפו, ולמרות שנהרגו ונפצעו חיילים ששהו בחדר המכונות ובסביבה הקרובה - בשלב הזה הבלגן טרם התחיל.

"הייתה הפוגה אחרי הפגיעה השנייה, והתחלנו לרכז אנשים באזור החרטום. זרקנו גם עוגנים כדי לעצור את היגררות האונייה. ציוד ההצלה שהיה לנו נחשב גרוע - היו לנו רפסודות מקלקר וחגורות הצלה מתנפחות. נתתי לאנשים שיעור על השימוש בחגורות ההצלה השונות שהיו שם, והם החלו ללבוש אותן. באותו זמן חיכינו להוראה לנטוש, כיוון שכבר לא נותרו כלים שניתן לשים עליהם אנשים. הצליחו להעביר את ההודעה שנפגענו, ובינתיים הרגעתי את האנשים ואף עודדתי אותם לשיר.

"כשהטיל השלישי פגע בנו האונייה קיבלה הטיה רצינית והחלה לשקוע עד שכמעט טובעה. בשלב הזה הגיעה פקודת הנטישה. הייתי בין האחרונים שקפצו, וכמעט התגלגלתי על הדופן".

עלטה ודלק מזוט

בזמן שמרבית החיילים נטשו את האונייה ושהו במים, שוגר הטיל הרביעי, שגרם לתוצאות ההרסניות ביותר. "ההדף במים הוא בערך פי שבעה מאשר בחוץ, ולכן כל מי שהיה במים כשפניו לכיוון הפיצוץ, נפגע באופן משמעותי", מסביר בנדה. "אנשים התבלבלו ואף אחד לא ידע מה לעשות. מה שהוסיף לטרגדיה, הייתה העובדה שהאונייה הפליגה על דלק מזוט והוא החל להתפשט במים. חלק גדול מהאנשים נפגעו כתוצאה מכך שנשמו או בלעו אותו. זה היה כמו לשחות בתוך קוטג', יותר צמיגי מזפת חמה.

"המים היו קפואים ולא ראינו כלום - עלטה ודלק מזוט כיסו את האזור. אחרי מספר שניות שמעתי צעקות 'הצילו', וגיליתי שאחד הקצינים שארגן למעלה את פעולות החילוץ החל לטבוע. בחור נוסף ואני ניפחנו את שתי הפיות של החגורה שלו, וכך הוא ניצל. קצין אחר איבד את ההכרה ובמשך שעתיים דאגתי שראשו יישאר מחוץ למים, עד שאיתרתי סירת הצלה והובלתי אותו אליה. אספתי מהאזור ניצולים נוספים והעליתי גם אותם לסירה. 

"בשלב הזה האימה השתוללה, והיא הייתה מובנת - פחדנו שהמצרים יוציאו כלים למים ויסיימו את המלאכה.

"כארבע שעות לאחר הירידה למים, מטוסי תובלה של חיל האוויר זרקו ארבע אסדות מתנפחות לעברנו - ציוד שהיה צריך להיות באונייה שלנו. למיטב זיכרוני הצלחנו לתפוס שתיים מהן. ידעתי שאנשים עלולים לקבל התכווצויות מהקור אז עזרתי לרבים שם למתוח את השרירים במטרה לשחררם, ובמקביל הובלתי חבר'ה לעבר האסדות.

"היו מקרים לא נעימים. הרבה אנשים נשמו את המזוט ומתו, אחרים נפצעו כל כך שגופם נקרע. רק בבוקר התחילו להגיע המסוקים, ועד אז טיפלתי לפחות בעשרה אנשים. אף אחד לא צפה את שרשרת האסונות של אח"י אילת. הטייסים שהגיעו סיפרו איזה פחד היה לראות ים צבוע שחור והמון גופות פזורות.

"הצלחתי לעזור לעצמי למרות שכבר הייתי מותש, ועם אור הבוקר הייתי כמעט באפיסת כוחות. מסוקים וספינות טורפדו שלנו אספו את הפצועים וההרוגים באזור במשך שעות. כשהייתי על אחד ממסוקי החילוץ, התיישבתי בפתח שלו, כמו בסרטים שרואים על מלחמת וייטנאם. אחד מאנשי הצוות ביקש ממני להיכנס פנימה אבל סירבתי. אמרתי לו שאם המסוק יתרסק ואפול לים, סיכויי להינצל יהיו גבוהים יותר.

"סך הכול הייתי במים שבע שעות, ומה שקורה בשהייה כזו הוא צרה מבחינה פיזית ומנטאלית. המזל שלי שבמים הרגשתי שאני בסביבה הטבעית שלי וזה מה שאפשר לי לפעול בלי להיכנס לפאניקה.

"אחרי שיקום בבית־החולים המשכתי בשירות קבע. השתחררתי בשנת 1984 בדרגת רס"ן, לאחר שמילאתי מספר תפקידים כשהאחרון בהם היה קצין התובלה של בסיס חיפה. במהלך השירות הוענקו לי תעודות הערכה והצטיינות רבות. התחושה שלי עם קבלת עיטור המופת הייתה קשה, כי כאב לי נורא על ההרוגים והפצועים".