לא יכולתי להרשות לעצמי שייפגע עוד חייל

הרגע ההוא בקיץ 2005, בו החזיק את גופת חברו ופקודו ונשא אותה ברחבי המוצב המופגז בהר דב, יינצר לעד בזיכרונו של רס"ל (מיל') אלעד זגורי. בהיותו מפקד מחלקה של טירונים, הוא לא האמין כי יחווה קרב אימתני מול חיזבאללה. במשך כל שעות הקרב הארוך תפקד זגורי באופן מעולה: הוא חילץ את גופת פקודו, עודד את הלוחמים הצעירים שחוו קרב ראשון בחייהם, ואף סירב לפנות את עצמו, חרף פציעתו,  כדי להישאר איתם.

"העמדה הייתה מגואלת בדם וספוגה בריח של בשר חרוך. זה היה לא סימפתי בעליל, גם עבור לוחמים גולנצ'יקים 'חוראנים'", מודה זגורי. "חזרתי לחפ"ק והקפצתי כוח שריון שהיה בגזרה, כדי לקבל תצפית מדויקת יותר. לא יכולתי להרשות לעצמי שייפגע עוד חייל. התחלתי לרוץ בין העמדות כמו מטומטם, ובדרך חטפתי כמה רסיסים של מרגמות  בעצמי. במצב כמו שהייתי, אתה כבר לא חושב על נהלים ופשוט מתרוצץ ממקום למקום".

במעשהו גילה זגורי אומץ לב ורעות. על כך הוחלט להעניק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד הצפון והיום מנהל הקריה למחקר גרעיני, האלוף (מיל') אודי אדם.

אמבטיית אש

במהלך חודש יוני בשנת 2005 תפסה הפלוגה הוותיקה של גדוד 51 את מוצב "דליה" בהר דב. כדי שהחיילים ששהו במקום יוכלו להתרענן, נקראו הלוחמים הצעירים מפלוגת ההכשרה לתגבר אותם. "הייתי אז בתפקיד סמל מחלקה של טירונים", מספר היום רס"ל זגורי. "החיילים שלי לא היו יכולים להישאר לבד במקום, כי הם טרם סיימו מסלול. כמה ימים לאחר מכן הצטרף אלינו כוח של סיירת מובחרת, מכיוון שהגיעו ידיעות מודיעיניות על ניסיון חדירה של חיזבאללה שעתיד להתרחש בקרוב.

“בתאריך ה־26 ביוני, בשעות הבוקר המוקדמות, חיילי הסיירת התפצלו לשני כוחות. הם ירדו לוואדי מתחת למוצב, כחצי קילומטר מאיתנו. חוליית החיזבאללה אכן הגיעה למקום, והתפתח קרב יריות. כנראה שאחד מחברי החוליה הצליח לברוח ללבנון, והעביר דיווח על התקלה, כי לפתע החלו לירות עלינו באינטנסיביות רבה מתוך הכפרים שמקיפים את ההר. ספגנו הרעשה רצינית. על המוצב שלנו בלבד נורו כ־130 פצמ"רים.

“רב"ט עוזי פרץ ז"ל, לוחם בפלוגת המסלול שהיה חייל שלי, היה בעמדה שפונה ללבנון ביחד עם חייל נוסף. קיים נוהל שמלמדים חיילים איך לזהות טיל נ"ט שנורה לכיוונך, אך הם כנראה לא הצליחו להבחין בו. הם לא היו מיומנים, וזו הפעם הראשונה שהם חוו ‘אמבטיית אש'. אלו ילדים בני 19 שעוד לא יצאו מהבא"ח, שעוד לא השתתפו בקרבות לפני כן. היו להם, בדומה לכל הלוחמים בסיטואציית הקרב הראשונה, פחד והתלהבות משולבים זה בזה.

“הטיל שנורה לכיוונם היה, למרבה הטרגדיה, בעל ראש כפול. בגלל מבנה הטיל, למרות שראש נפץ אחד התפוצץ, הוא המשיך במעופו לכיוון העמדה. גילי ברוק, שהיה רק לוחם בהכשרה, הספיק להתכופף, אבל עוזי נשאר לעמוד. כנראה שעוזי הגן עליו בגופו באופן לא מודע. הוא חטף פגיעה ישירה וספג את הרסס. באופן בלתי ייאמן, גילי יצא ללא שריטה, כשכל העמדה הייתה חרוכה לחלוטין.

“באותו זמן הייתי בחפ"ק של המוצב, כדי לקבל דוח מצב מכל העמדות ומכוחות מבחוץ. כמובן ששמעתי את הפיצוץ החזק כי העמדה היא קטנה מאוד. גילי, בחור אתיופי, נכנס אליי לחפ"ק כשהוא לבן, פשוט לבן. אין דרך אחרת לתאר את זה. הוא רק חזר על שמו של חברו, ‘עוזי, עוזי', כשהוא רועד ולא מצליח להשלים את המשפט. באותו רגע הבנתי שמשהו לא סימפתי קרה שם.

“משם, כל מה שקורה לי הוא באמצעות האינסטינקטים. פעלתי על אוטומט. במשך שנים ניסיתי לשחזר מה בדיוק קרה שם, שלב אחרי שלב. לא חשבתי על מה שאני עושה באותו זמן. אני זוכר שבזמן שרצתי לשם, צעקתי לחובש שיכין את הציוד, כי כנראה שעוזי נפצע. כשאני מגיע לעמדה, חושכות עיניי, המראה היה זוועתי ברמות אחרות. לא ניתן היה להציל את עוזי, הוא נהרג במקום". 

לא להישבר

לזגורי הייתה היכרות אישית עם עוזי ז"ל. הוא היה פקוד של זגורי במשך שמונה חודשים לפני התקרית שבה מצא את מותו. “אני יכול להגיד עליו שהוא היה אדם עם לב זהב, תמיד דאג לכולם", הוא אומר. “היה חשוב לו שלכל החבר'ה יהיה טוב. גם אני בתור מפקד שלו, למרות הדיסטנס שקיים בשלב ההוא ביחידות קרביות, כשהוא היה רואה אותי קצת שבוז, הוא היה מעודד אותי ומתחיל לשיר לי שירים, ומרומם את רוחי. במקרה שלו, חוץ מזה שההוא למעלה לוקח אליו את הכי טובים, אין לי הרבה מה להוסיף.

“הרמתי את הגופה והורדתי אותה למטה. בכל אותו זמן הירי נמשך לעברנו, לא הייתה שום הפסקה. לפני שהגעתי למטה, צעקתי לחיילים שיסתובבו ויביטו לקירות, לא רציתי שאף אחד יסתכל עליי עם הגופה. לא רציתי שהם יראו את מה שקרה ויספגו טראומה. הנחתי את הגופה על אלונקה, והחובש שהיה איתי התחיל לרעוד ולבכות. הרגעתי אותו, לקחנו שק"ש וכיסינו את הגופה של עוזי.

“כל ההתנהלות הזו לא אורכת יותר מדקה וחצי, הכול קרה ממש מהר. זו לא פונקציה אפילו להפסיק את הפעולה, הרי בשביל מה אנחנו שם? כינסתי שנייה וחצי את החיילים, כשאני בעצמי שבור ומרוסק ממה שקרה שם. זרקתי להם כמה מילים כדי לנסות להעלות להם את המורל. משהו בנוסח ‘עוזי נהרג, אבל הבני זונות עדיין שם למטה, וכדי שהם לא ידפקו את כולנו, צריך להמשיך להילחם ולא להישבר'. הוצאתי אותם מהאפתיות.

“אחרי אחד הפיצוצים, היה הדף וחשתי שריפה בגב התחתון, אלו היו רסיסים שחדרו לגופי. קמתי והמשכתי לרוץ. הבנתי שקרה לי משהו, אבל לא עניין אותי יותר מדי מה זה היה. ההרעשה כולה נמשכה כ־40 דקות. אחרי הסיפור ההוא נראיתי לא משהו: היו לי אין־ספור שריטות בפנים, ואחת האצבעות שלי כמעט נתלשה.

“מסוקי קרב של חיל האוויר הגיעו והחלו לירות לתוך הוואדי. לאחר מכן הקרב נגמר, הפסיקה האש. חמש שעות מאוחר יותר, עלה אלינו טנק כדי לחלץ לאחור את גופתו של עוזי. כשאני מכניס את הגופה לתוך המסדרון האחורי, חוויתי את אחד הרגעים היותר קשים מנטאלית בחיי. הרגל של עוזי התחילה לרעוד. שלחתי את היד שלי וזיהיתי את הנייד שלו בכיס. אני מוציא אותו ורואה שכתוב ‘אמא'.

“כמובן שלא עניתי והחזרתי את הטלפון למקום. באותו רגע נתתי הוראה שכולם מנתקים את המכשירים הסלולריים שלהם ואספתי אותם. הדבר האחרון שהיה חסר לי זה שכך הבשורה תגיע לאמא של עוזי, באופן לא רשמי. נשארנו במצב לחימה 24 שעות לאחר מכן. לא ישנים, בכוננות מלאה. אחר כך הוחלט שאפשר לעלות אלינו למוצב. הגיע אלינו המג"ד, יניב עשור, בקרוב מח"ט גולני. ברגע שהוא ראה אותי, הוא היה די מזועזע מאיך שנראיתי וביקש שאתפנה משם לטיפול רפואי.

“רצו לפנות אותי לבית־חולים, ואני סירבתי בטענה שאני לא עוזב את החיילים שלי לפני שמגיע המ"מ שלהם. נהיה דין ודברים ובסוף סירבתי פקודה, כמובן שלא הועמדתי על כך למשפט. אחרי יומיים העלו את מפקד המחלקה, שמעון, אחיו של רס"ן בנג'י הילמן ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. דיברנו קצת ומשם הורידו אותי לבית־החולים זיו, בו נותחתי במשך שלוש שעות. כשהתעוררתי ראיתי את ההורים שלי לידי. אבי הפעיל את הקשרים שלו בתור אל"ם במילואים, והבין שהייתי בכוח שמעורב בתקרית.

“הבנתי שהחיילים שלי מתכננים להגיע לשבעה, ולכן חתמתי על ויתור להשגחה שדרשו ממני הרופאים. דידיתי על קביים לבאר שבע, לבית משפחת פרץ. אי־אפשר לתאר מה זה לעמוד לפני אם שכולה. אף אחד מאיתנו לא פעל שם בשביל לקבל צל"ש. חצי שנה אחרי התקרית הודיעו לי על קבלת ההערכה הזו. היום אני עושה מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. הלקח שלמדתי מהאירוע הוא שבשעת חירום, כשיש סכנת חיים, גם לוחמים צעירים מתפקדים כמו ותיקים. כמו אריות".