עליתי לקו הרכס, למרות הירי, וגררתי את הטנקים החוצה

במלחמה, אירוע גורר אירוע, ולא תמיד ניתן לצפות את שעת סיומה של פעולה או את תוצאותיה. לפני שש שנים, במלחמת לבנון השנייה, חווה זאת על בשרו רס"ל (מיל') אושרי סיבוני, מש"ק צמ"ה בגדוד ההנדסה הקרבית של עוצבת "מרכבות הפלדה". במהלך הלחימה נתקלו שני טנקים במארב אש נ"ט באזור בינת ג'בל, בעת ניסיון חבירה לצנחנים שפעלו במקום. סיבוני דהר קדימה בראש הכוחות המחלצים, וסייע בחילוצם.

"בתחילת המבצע, אף אחד לא חשב שהוא יימשך כל כך הרבה זמן", אומר היום סיבוני, "אבל גם לא הייתי מופתע במיוחד כשקיבלתי את ההודעה. זו לא הייתה הפעם הראשונה בשירות שנאלצתי לפעול תחת אש. התקדמתי למקום בידיעה ברורה שאני חייב להצליח במשימה. אתה לא חושב יותר מדי באותם רגעים. עליתי לקו הרכס, למרות הירי שנמשך כל אותה עת, וגררתי את הטנקים החוצה. הארטילריה שהכוונתי במקביל סייעה מאוד בהצלחת המשימה".

במעשהו הוכיח סיבוני דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית ומקצועיות. על כך הוענק לו צל"ש מח"ט מידי מפקד עוצבת "מרכבות הפלדה", אל"ם (מיל') ד"ר מאיר פינקל.

דוהרים בראש

"במלחמת לבנון השנייה הייתי בן 24, וזומנתי למילואים למלא תפקיד של מש"ק ציוד מכני הנדסי בגדוד ההנדסה הקרבית של עוצבת 'מרכבות הפלדה'. במסגרת ההכשרה שלי, למדתי לתפעל את כל כלי ההנדסה, ובמלחמה שימשתי מפקד בדי־9. בימיה הראשונים של המלחמה ישבנו באביבים, ומשם יצאנו לפעולות ברחבי לבנון. ב־6 ביולי 2006 התחלנו לפתוח את הציר הלוגיסטי העיקרי מאביבים לבינת ג'בל שבדרום לבנון, כשהמטרה שלנו הייתה לפלס נתיב להעברת דלק ומזון ללוחמים.

"לצורך כך הפעלנו ארבעה די־9 והגיעו גם כוחות שריון וחי"ר, ואנחנו דהרנו בראש הכוח. התזוזה החלה לפנות בוקר, בסביבות השעה שלוש, ובשעות הערב עצרנו כדי לטפל בפתיחות צירים משניות. למחרת לפנות בוקר התחלנו שוב תנועה לכיוון בינת ג'בל, למרות שאת פתיחת הציר כבר סיימנו. הסבירו לנו שצריך לבצע חילוץ דחוף: פלוגת טנקים שניסתה לחבור לחטיבת הצנחנים, נתקלה במארב ונורו עליהם טילי נ"ט רבים.

"הייתי בראש הכוח והתחלנו להתקדם במהירות לעבר העיר הדרום לבנונית. פתאום עף לנו מעל הראש טיל נ"ט. התחיל מטח כבד לעברנו. ראינו מולנו חייל שמתרוצץ ממקום למקום, ונראה מאוד מבוהל. הסתבר לנו שהוא שריונר שהצליח למלט את עצמו מטנק המ"פ שנפגע. המ"פ וחייל נוסף נהרגו במקום כתוצאה מפגיעה ישירה של טיל. זיהיתי מיד שהחייל בהלם. הוא לא הצליח לדבר ולא הבין מה מתרחש סביבו, אבל הוא לא נפגע פיזית.

"לקחתי את היד שלו והתחלתי להרגיע אותו. החבר'ה שהיו איתי במקום השיבו באותו זמן אש לעבר מקור הירי. הובלתי אותו בחזרה לחברים שלו שהיו בטנקים במרחק של כ־200 מטרים מאיתנו. עליתי בחזרה על הדי־9, למרות שהיה מסוכן לשהות בו כי הוא גבוה ולכן חשוף לאש. הייתי חייב לפלס את השטח לטנק בו היו לכודים גופות שני השריונרים, ולגרור אותו בחזרה אלינו. הטנקים שהיו במקום הפעילו מיסוך עשן במטרה להקל עליי, אך למרות זאת המשיכו לירות עלינו ללא הפסקה.

"במקביל, התחלתי לדבר עם כוחות ארטילריה בארץ ועם טייס של מסוק קרב, כדי שיסייעו לי להפגיז מקומות מהם ירו לכיווננו. ניסיתי להעביר את המסרים בקשר ולהכווין אותם ביעילות למרות שהייתי לחוץ בזמן. אז, כבר התחלתי להתקרב לטנק הפגוע. באותו זמן, הרוח התחילה לפזר את המיסוך שהעניקו השריונרים, והם נאלצו לסגת אחורה. הגעתי לטנק הפגוע, תקעתי את הכף של הדי־9 מתחתיו וניסיתי להתחיל לגרור אותו.

"בשניות הראשונות הטנק נותר במקום. חשבתי שהפעולה לא תצליח כי הבלמים היו נעולים. המשכתי עוד קצת והוא התרומם באוויר, וכך הצלחתי לגרור אותו מעט. בהמשך, שני חיילים הגיעו למקום ושחררו את הבלמים, כך שהצלחתי לגרור אותו באופן יעיל יותר. שתי גופות חרוכות היו על הטנק. זו לא הפעם הראשונה שבה נתקלתי במראות כאלו, אבל זה אף פעם לא נעים. לצערי, בשירות הסדיר חוויתי הרבה מקרים כאלו בימים שפעלנו בעזה, כשתקרית רדפה תקרית.

עד הסוף

"התחלתי לנווט את הטנק אחורה. היה מדובר בפעולה ארוכה ודי מסובכת מבחינה לוגיסטית, מכיוון שהיו במקום סלעים רבים ושאר מכשולים, שהקשו על התנאים שהיו מורכבים גם ככה. בעת פעולת החילוץ הזו קרה עוד דבר נורא, שרק בנס נגמר טוב יחסית: אחד הטנקים שהיה קרוב אלי פרק זחל. הצוות שלו נמלט ממנו במהירות, וממש שניות ספורות לאחר מכן פגעו בו שני טילי נ"ט. זה הזכיר לי שלמרות שיצאנו מטווח הסכנה המיידית, לא פעלנו בשטח סטרילי. גם את הטנק ההוא חילצתי לאחור.

"התקרבנו בתנועה אחורה, לכיוון ישראל, עד שהגענו למושב אביבים הסמוך לגבול. כשהגענו, עצרנו את הטנק, פתחנו את הדלתות, ואפשרנו לאנשי הרבנות הצבאית שהיו במקום להגיע לגופות. משם הטיפול עבר לידיים שלהם. אבל הלחימה לא הסתיימה שם מבחינתי. חזרתי לפלוגה כדי להילחם עד הסוף - פה היה מבצע ושם מבצע אחר. אבל אין ספק שהאירוע המרכזי של הלחימה מבחינתי היה הפינוי ההוא.

"מה גורם לפעול תחת אש תופת? האמת שאין לשאלה הזו תשובה מדויקת. ברגעים האלו פועלים בלי לחשוב, פשוט עושים. חשוב לזכור גם שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו, היינו מורגלים במקרים מסוג זה. שירתי בתקופה קשה מאוד בשירות הסדיר באזור רפיח בעזה, והאווירה ששררה בלבנון הייתה מאוד דומה. אף פעם לא מתרגלים ללחימה, אבל הכשירות בהחלט מסייעת לתפקוד יעיל יותר.

"היום אני ממשיך לעשות מילואים בדיוק באותו התפקיד. בדיוק בוטלה לנו תעסוקה בימים האחרונים, בגלל קיצוצים שעורכים. התרומה של מערך המילואים היא חשובה מאוד, ואפילו מכרעת בעתות מלחמה, לכן אני חושב שזה לא נכון לקצץ, כי הכשירות המבצעית נפגעת במהירות. במלחמת לבנון השנייה נתקלתי בצוותים שלא היו כשירים ברמה מספיק טובה, שהכלים שהיו ברשותם לא היו מוכנים ליציאה. אלו דברים שחזרו על עצמם בכמה מקומות. זה נושא מאוד בעייתי. צריך לבצע אימונים רבים בכל המסגרות כי בסוף, הכול משפיע על מהלך המלחמה.

"לא ידעתי שאני אקבל צל"ש אחרי האירוע ההוא במלחמה. רק כשנה לאחר מכן, כשנקראתי לשירות מילואים נוסף, אמרו לי שזכיתי לקבל ציון לשבח על התפקוד שלי באירוע ההוא. יש פה סוג של גאווה, למרות שמשתדלים לא לעשות מזה סיפור גדול. בני המשפחה והחברים שלי מאוד שמחו. כמובן שיום אחרי המבצע הם כבר שמעו על מה שקרה, לאחר שהתראיינתי בתכנית הטלוויזיה של רפי רשף. הם מכירים את האופי שלי, אבל התפלאו בכל מקרה. זה בכל זאת לא דבר רגיל".