ידענו שאנחנו במלחמה, ואי אפשר היה לחזור אחורה, לסגת

סמ"ר (מיל') יעקב בן עטיה, כשהיה מ"כ בגדוד 890, חשב כמו רבים אחרים כי מלחמת לבנון השנייה היא רק אירוע נקודתי. מעין מבצע קטן שיירשם לזכותו בסוף שירותו הצבאי. הוא לא ידע כי המבצע הקטן ישנה את חייו לנצח.

באחד באוגוסט 2006, חבר בן עטיה עם כוח מצומצם של לוחמים לכוח שנפגע בכפר עייתא א־שעב, קילומטר בודד מהגבול עם ישראל באזור זרעית. הוא ארגן את ההגנה ההיקפית בהשתלטות על בית, ופיקד על המשך הלחימה. בן עטיה יצא עם חוליה בפיקודו אל מחוץ למבנה, לשטח שהיה חשוף לאש צולבת מכמה מוקדים, לצורך אבטחה וניסיון לפגוע במחבלים. במהלך הקרב, עבר סמ"ר בן עטיה בין הלוחמים והפצועים והפיח בהם רוח לחימה.

"למחרת כבר קיבל הכוח שהובלתי משימה להתקדם, ולכבוש מבנה סמוך לזה שהיינו בו", הוא מעיד היום. "שהו במקום מחבלים רבים. כבר בפריצה הראשונה אל המקום ירו עלינו באופן מסיבי. נפגעתי מרסיסים בפנים, בידיים וברגליים. המ"פ שלי, שפיקד על הפעולה, החליט להסיג את הכוח שלנו, והמקום נהרס על ידי די־9 של ההנדסה הקרבית, שהביא שם כמה מכות טובות".

בן עטיה חילץ את חייליו במקצועיות רבה תוך שהוא מסרב להתפנות, והמשיך לפקד על המחלקה עד לסיום הקרב ויציאת כלל הכוחות מהכפר. במעשיו הוא הפגין רוח לחימה, מנהיגות למופת, נחישות ואומץ לב. על כך הוחלט להעניק לו בתום המלחמה צל"ש מידי הרמטכ"ל אז, רא"ל (מיל') גבי אשכנזי.

צנחנים במלחמת לבנון השנייה, צילום: חגי הרישפלד

רק להמשיך קדימה

לוחמי הפלוגה המסייעת של גדוד 890 תפסו קו בחברון, כאשר המלחמה מול לבנון החלה לקרום עור וגידים. הם הוזנקו לצפון, ערכו אימון אינטנסיבי בן יומיים, ונכנסו מיד בסיומו אל ארץ הארזים. "האימון הזריז נועד להכין אותנו למתאר הצפוני, למה שאנחנו עשויים להיתקל בו", אומר היום בן עטיה. "אני נכנסתי למלחמה בתפקיד מ"כ במחלקת הסיור של הפלוגה המסייעת.

"בהתחלה נכנסנו לדרום לבנון, לעיר בינת ג'בל. ערכנו סריקות ראשוניות. שם היה יחסית רגוע, לא ראינו אנשים הולכים ברחוב. מדי פעם מחבלים היו יוצאים, והיו קרבות קצרים שכללו יריות ושיגורי טילים, אבל האירוע המרכזי מבחינתנו קרה לאחר שיצאנו משם ונכנסו לכפר עייתא א־שעב.

"קיבלנו דיווח על כוח של המחלקה המבצעית שנתקל באש תופת ויש לו נפגעים. הייתה באירוע היתקלות רצינית עם חמושים, ונקראנו לסייע להם. החבירה שלנו אליהם התחילה באור יום, בשעות הצהריים. נתקלנו ממש עם ההגעה למקום, מיד ברגעים הראשונים. זרקו עלינו רימונים וירו עלינו, בעיקר עם נק"ל. אבל לא רק – המחבלים היו מצוידים גם בטילים.

"מפקד המחלקה שלי נפצע בקרבות הראשונים. החלטתי לקחת פיקוד על הכוח המצומצם שלנו. באותו זמן היינו מחוץ לבית. אמרתי להם שאנחנו צריכים להמשיך את המשימה בדיוק כפי שהוטל עלינו לעשות. ירו עלינו מתוך הבית וזיהינו את מקורות הירי בוודאות. בדקתי שכולם בסדר וארגנתי את המשך הקרב.

"במשך שלוש שעות בערך התנהלו חילופי אש בינינו לבין המחבלים, ששהו בחדרים פנימיים וירו מדי פעם לעברנו. היינו בשטח מאוד לא סטרילי, והקרבות האלו היו מתישים מאוד. אז כבר ידענו שאנחנו בתוך מלחמה. ההכרה הזו נחתה עלינו, ואי־אפשר היה לחזור אחורה, לסגת. רק להמשיך קדימה, כבר היינו בפנים.

"הדיווחים בקשר נעשו גרועים יותר ויותר: חבר נוסף מהמחלקה שלי נפצע. חייל מהמבצעית, סמ"ר מייקל לוין ז"ל, שעלה מארצות הברית רק כדי להתגייס, נהרג. לאחר מכן חייל נוסף נפצע ברגלו. הפציעות האלו משנות את ה'מוד' שבו אתה נמצא. הפצועים זכו לקבל טיפול ראשוני מחובש שהיה במקום.

"ניסיתי מאוד להפיח תקווה בלוחמים בזמנים הקשים. זה כלל שיחות קצרות עם אנשים, מילות עידוד שזרקתי להם. המטרה שלי הייתה לשנות את האווירה, לצחוק קצת. במקביל גם וידאתי שלכולם יש מים ושהציוד שלהם תקין. פחדתי מאוד שחבר'ה ייכנסו לשאננות או להלם, ולכן עשינו הכול כדי לשנות את מצב הרוח. אני זוכר שחיפשתי ממתקים ומאכלים עם קצת סוכר כדי לתת לחיילים, זה מעלה את רמת הסוכר בגוף ומעורר.

"זה לא שינה את הקושי. אבל אני באמת מאמין עד היום שמחשבות חיוביות תמיד עוזרות לשפר את התפקוד, בוודאי באירוע קיצוני מהסוג הזה, שבו נדרשת ערנות שיא. חילצנו את כל הפצועים, שהיו במרחק כמאה מטרים מאיתנו, אל הבית שלנו, לפינה מוגנת. קיבלנו טפטופי אש וטילים במשך כל השעות האלו. זו הייתה מעין שגרת מלחמה.

"כבר לא היינו במצב של היתקלויות, אבל מדי פעם המשיכו לירות לעברנו טילים. הירי הזה המשיך אחת לכמה דקות. שמענו את המחבלים רצים על הגגות מטרים בודדים מאיתנו וצועקים בערבית. ידענו היטב שעוד לא יצרנו שקט באזור".

יש מי שמסתכל

יום לאחר האירוע הקשה, סמ"ר (מיל') עטיה קיבל משימה – להשתלט על בית קרוב בו שהו מחבלים, ושהיווה באותה שעה נקודה אסטרטגית חשובה. "בשלב הראשון הצלחנו להשתלט על הכניסה של אותו מבנה", הוא מתאר. "נכנסתי בחוד הכוח ומיד נזרקו לעברנו רימונים. אחד הרימונים נחת ליד הרגליים שלי ועפתי מיד לאחור. נכנסתי להלם, והחובש של הכוח הגיע למקום כדי לטפל בי.

"סבלתי מרסיסים בחלקים רבים בגוף. אחרי שנפצעתי, התקבלה ההחלטה שלא כדאי לסכן חיילים נוספים ולהישאר בבית שהיו בו לא מעט מחבלים. יצאנו משם ונשארנו בקרבת מקום עד שהגיע די־9 (דובי) שנתן למבנה כמה מכות חזקות ויפות. הוא נהרס לחלוטין והאירוע הזה הסתיים מבחינתנו.

"סירבתי שיפנו אותי לבית־חולים מיד לאחר מכן כי עדיין היו לי חיילים בשטח, וגם כי הרגשתי שאני מסוגל לשרוד שם עוד יום־יומיים. יום וחצי למחרת, החלה יציאה של כל הכוחות להתארגנות והיו דיבורים רבים – אם חוזרים או לא. פינו את הפצועים - ואני ביניהם - לבתי־חולים. תחילה אושפזתי בנהריה, ובהמשך עברתי לאשקלון.

"במהלך יותר מחצי שנה עברתי ניתוחים וטיפולים רפואיים. השיקום היה ארוך וכלל טיפולים פיזיים ונפשיים. בישרו לי בבית־החולים שאני מועמד לקבל צל"ש. בהמשך הגיע אליי הביתה מפקד הגדוד בזמנו, קובי כץ. ישבנו לשיחה ארוכה ודיברנו על הלחימה. אירוע קבלת הצל"ש היה משמח מאוד. זה כיף לדעת שיש מי שמסתכל ומעריך את המאמץ שלך. כמובן שאף אחד לא פועל רק בשביל זה. אתה פשוט עושה את מה שאימנו אותך לעשות.

"הקשר עם חברים שלי מתקופת הצבא התחזק בעקבות טיסה משותפת של חברים מהמחלקה שלי לקנדה. כל אחד חלק את הסיפורים האישיים שלו וזה תרם לגיבוש בינינו. מהמלחמה למדתי שבן־אדם צריך להיות עם סף סבל גבוה, להיות מאוד רגוע וזהיר. חשוב להבין שהתחושות במלחמה, הריחות והקולות – שונים לחלוטין מכל פעילות מבצעית אחרת.

"גיליתי על עצמי שאני מתפקד היטב במהלך אירועים קשים. אני חושב שמי שמתגייס לקרבי צריך לקחת הכול בחשבון. לוחמים מגינים גם על החברים שלהם וגם על כל תושבי המדינה, וההבנה הזו היא מה שדוחף אותך, גם בקרבות הקשים ביותר, להתקדם ולהילחם בשיא הכוח".