זו הייתה הריצה המהירה בחיים שלי. לעולם לא אשכח את זה

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 23 באוגוסט 2012
ולדימיר נבוישצ'יקוב 2012

ולדימיר נבוישצ'יקוב 2012


במלחמת לבנון השנייה רס"ל (מיל') ולדימיר נבויישצ'יקוב וצוות הטנק שלו חילצו פצועים, סייעו ללוחמים והמשיכו לפעול למרות פגיעות רבות # על גילוי תעוזה ואומץ, זכה נבויישצ'יקוב לצל"ש מאו"ג



מלחמת לבנון השנייה פרצה כאשר לרס"ל (מיל') ולדימיר נבויישצ'יקוב נותרו רק ארבעה חודשים לשחרור. "כבר הרגשתי את הסוף", הוא מחייך. "ממש לא ציפיתי לזה, וכל מי שהיה בסביבה שלי פשוט הכחיש את העובדה שאירוע החטיפה עלול להפוך למלחמה ממושכת".

ב־8 באוגוסט התנדב הטנק של סרן חנוך דאובה לפנות כוח צנחנים שנתקל במארב. כשהם פועלים ללא קשר, תחת אש כבדה ובתנאים קשים ביותר, הצליח צוות הטנק, שכלל את נבויישצ'יקוב כתותחן, להוביל את שני חיילי צה"ל שנהרגו - סמ"ר אורן ליפשיץ וסמ"ר מורן כהן ז"ל - ולהשיב אש יעילה במקרים רבים לעבר מחבלי חיזבאללה.

"זה יישמע קלישאתי, אבל ברגע שבו נפצעתי קיבלתי את התובנה הכי חשובה להמשך חיי", אומר היום נבויישצ'יקוב. "התחלתי לחשוב על מילים שלא אמרתי, על מעשים שלא עשיתי והייתי עצוב מאוד. נותרתי בחיים והחלטתי שמאותו יום אני אנהל שיחות שתמיד רציתי - עם המשפחה שלי, עם החברה שלי, ואפסיק להסתיר ולדחות דברים. זה לקח חשוב לחיים באופן כללי, ולאו דווקא קשור למלחמה".

על גילוי רוח לחימה, תעוזה ואומץ לב, הוענק לו צל"ש מטעם מפקד אוגדת געש אז, תא"ל אלי רייטר.

הגיע הזמן שלנו

ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, תפסה פלוגתו של נבויישצ'יקוב קו במכבים. "שמענו את כל חילופי הדברים בקשר וידענו שעשויים לקרוא לנו", הוא מספר היום. "ובאמת, הגיע הזמן שלנו. עלינו לרמת הגולן והתחלנו להכין את הציוד במשך מספר ימים. לילה לפני הכניסה ערכנו מסיבה. המטרה הייתה לפרוק את כל המתחים שמצטברים לקראת הכניסה.

"בהתחלה עוד לא היינו בשטחי כינוס, כי טרם הגיעה הפקודה. לבסוף קראו לארבעה טנקים בלבד מהפלוגה להיכנס. אני נסעתי בטנק של המ"פ, סרן חנוך דאובה, והובלנו בראש הכוח, כשנגמ"ש של הנדסה קרבית מפנה את הצירים עבורנו בחוד.

"היינו צריכים להגיע למגנן שיועד לנו. כשנכנסנו אחרי זרעית, התברר לנו שבכפר שבו הוקם המגנן, התמקמה קודם לכן חוליית חיזבאללה. הם ירו על כל כלי שלנו כמה טילי נ"ט. ירינו בחזרה כמה פגזים וחיסלנו את החוליה. אחרי שחלפנו על פניהם, התברר לנו שהייתה בעיה בהכנות, והטנק שלנו נותר חצי חשוף.

"את הלילה עברנו כאשר אף אחד לא יודע מה הולך לקרות, וזו סיטואציה מלחיצה. במצבים כאלה מריצים המון הומור שחור. אני זוכר שהתבדחנו לגבי איזה טיל יפגע בנו - אם זה יהיה הראשון או השלישי. די מהר התחלנו לספוג עוד טילים, והבנו שאנחנו חייבים להחליף מיקום במהירות. הסתבר שבקרבת מקום חי"רניקים נתקלו במארב כבד. הם ביקשו את העזרה שלנו, ואנחנו כמובן סייענו להם להפגיז את מקורות הירי. הסתערנו לעבר המחבלים בירי פגזים ומקלעים. פעלנו כמו בתרגילים ולא התרגשנו יותר מדי.

"יומיים למחרת כבר היו אמורים להוציא אותנו החוצה, עברנו את גבול היכולת. בדיוק כשהיינו אמורים לצאת להתרענן, קיבלנו הודעה ששתי מחלקות של גדס"ר צנחנים נתקלו במארב, ושיש להם פצועים באורח קשה. עוד לא ידענו שאחד החיילים נהרג במקום.

"חלפנו על פני בניין ענק שכונה 'המפלצת'. כל הטנקים שלנו ירו עליו פגזים בלי הפסקה, והוא עמד. זה היה פשוט הזוי - לרוב כמה פגזים מורידים בניין, וזה אפילו לא רעד.

"באזור ההוא מפקד הטנק דאובה דיבר עם המג"ד. הוחלט שניכנס פנימה ונסייע לצנחנים. הדרך הכי חכמה הייתה לפנות את הפצועים בטנק, כי לפנות באלונקה זה מאוד מסוכן. ארבעה חי"רניקים עם אלונקה משולים למטרות נעות.

"הוחלט שאנחנו ניכנס לבד, כדי לא לסכן יותר מדי חיילים. מאחורי התוכנית הייתה גם טקטיקה. רצינו לנצל את אפקט ההפתעה - להיכנס ולצאת מהר. לנצל את מרווח הזמן - אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד".

זו הייתה הריצה המהירה בחיים שלי. לעולם לא אשכח את זה
טנק בגבול לבנון, צילום: שי סקיף

כמו טלפון שבור

מזל"ט נשלח מעל פני השטח בו התרחש הקרב כדי לכוון את הטנק הבודד בדרכו לזירת ההתרחשות. "תחילה ירו עלינו מנק"ל ובהמשך גם טילי נ"ט", אומר נבויישצ'יקוב. "האנטנות של הטנק שלנו נפגעו ונוטרלו. סידרנו מעין אנטנה מדומה והצלחנו ליצור קשר, אבל רק עם המג"ד. זאת אומרת שהוא הפך למתווך בינינו לבין מפעילי המזל"ט. זה היה טלפון שבור ובלגן שלם, אבל איכשהו הצלחנו להגיע קרוב מאוד למקום בו היו הצנחנים. נכנסנו לחצר של בית והסתרנו שם את הטנק כך שבקושי ראו אותו.

"חטפנו כמה פצצות מרגמה ואש מנשק קל, אבל זה לא ממש הפריע לנו. ניסינו לתקשר עם כוח הצנחנים אבל הקשר לא עבד. אחרי כ־40 דקות הצלחנו ליצור קשר ראשוני עם מפקדי הכוח. אנחנו התקדמנו טיפה והם הלכו לכיווננו, כך שנפגשנו באמצע הדרך. רק בשטח קיבלנו הודעה שיש הרוג אחד ופצוע קשה, ושצריך ליווי של רופא כדי שינשים אותו לאורך הנסיעה. מטנק שיכול להוריד בניין הפכנו למין אמבולנס. איבדנו כוח אש כמעט לגמרי.

"התחלנו בנסיעה למנחת של המסוק. הנסיעה הייתה קצרה ובלי יותר מדי דרמה. הגענו לשם ויצאנו החוצה. לקחנו אלונקות והעלינו את הפצוע ואת ההרוג למסוק. לדעתי זו הייתה הריצה הכי מהירה בחיים שלי. אני לעולם לא אשכח את זה. המסוק נחת בוואדי, ולמרות שהדרך הייתה רצופת אבנים והליכה שם היא קשה, רצנו כמו אצנים באולימפיאדה.

"הבאנו את הפצועים למסוק, והרופא עלה יחד איתם. בשנייה שהמסוק המריא, נורה לעברו טיל אר־פי־ג'י שפספס אותו רק במטרים ספורים. המכונאי המוטס נאלץ להחזיק את דלת המסוק עם היד כדי שאף אחד לא ייפול החוצה. החזרנו את כוח האש לטנק. הביטחון חזר אליי. התחלנו בנסיעה חזרה לכוחותינו.

"לקראת אמצע הדרך התחלנו לחטוף טילים חודרי שריון. ירו עלינו המון טילים. הרמתי את הראש למעלה וראיתי מלחמת כוכבים: רק ניצוצות ושחור בעיניים. זה פשוט הזוי. באותו רגע ידעתי שנחטוף טיל או שנצא בשלום בנס גדול. כמה דקות לאחר מכן חטפנו טיל והטנק עצר. הכול נהיה שחור. אחרי שווידאנו שכולם בסדר, המשכנו לנסוע. עברנו רק כמה מטרים עד שחטפנו פגיעה ישירה.

"הקשר בתוך הטנק נהרס יחד עם כל הציוד שלי. הייתה לי הרגשה שאני צריך להוריד את התותח. זו החלטה שהתבררה כגורלית. החלק הפנימי, הסדן, עלה. מיד אחרי זה, חטפנו שני טילים שאחד מהם חדר מצד שמאל שלי. כשהוא עבר, הרסיסים שלו פגעו בטען. הוא התרסק על הסדן, ממש בגובה הראש שלי. הרסיסים שחלפו מלמעלה ומלמטה פגעו בי בפנים, בידיים וברגליים.

"בהתחלה לא הרגשתי כלום. הצלחתי להזיז את הידיים והרגליים וחשבתי שמדובר בפציעות קלות, למרות שדיממתי. הטען והמט"ק שכבו עם פציעות לא פשוטות, והנהג לא ענה. כשהתעוררתי, הנהג כבר התחיל לנסוע ודהר קדימה. הגענו למקום מסתור, פרקנו החוצה ולמזלנו כולם נשארו בחיים. חבשנו את הטען, כי הוא היה במצב לא טוב וכמעט איבד את ההכרה. ביקשנו פינוי, וכמה דקות לאחר מכן הגיעו לחלץ אותנו.

"הובילו אותנו לבית שבו היה רופא. הוא בדק אותנו, ומשם פינו אותנו במסוק חילוץ. עברתי טיפולים שונים במשך חצי שנה. היום לא רואים עליי שנפצעתי, אבל בעונות מעבר אני סובל מכאבים מהרסיסים שחדרו לגוף שלי. התחלתי לשחות ולרוץ, הרופאים היו המומים מהשיקום המהיר שלי. מדהים לחשוב שהיום אני פשוט חי את החיים שלי, וכשנפצעתי ראיתי את כל החיים חולפים על פניי".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה