החלטנו להמריא בלי אישור. זה היה הדבר הנכון לעשות

בסביבות שתיים בצהריים, בשישה באוקטובר של שנת 73', פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוד לפני שהדיווחים החלו לזרום מהשטח, לפני שההלם הראשוני חלף, רס"ן (מיל') דוד רגב ואל"ם (מיל') דני שקי כבר היו באוויר. בתוך שש דקות בלבד, הצליחו שני מטוסי הפאנטום הצה"ליים להפיל שני מטוסי מיג 17 ומיג 21 אחד, ולנחות עם טיפת הדלק האחרונה על המסלול המופצץ. היום, אחרי כמעט ארבעים שנה, נזכרו השניים בחוסר הוודאות שהביא אותם להחלטה להמריא ללא אישור. על קור רוחם, תושייתם ויכולת הביצוע שלהם, הוענק לכל אחד מהם עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

נכנסים לכוננות

רגב מסביר שהסיבה היחידה שהבסיס בשארם, בו הוצבו השניים, לא היה נטוש, הייתה שכמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, בפברואר 1973, הפיל חיל האוויר מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לסיני. בחיל האוויר חששו מפעולת תגמול נגד מטוסי אל־על שטסו באזור לכיוון דרום אפריקה, והציבו באותו בסיס שני צוותים של מטוסי קרב לכוננות לילה. אל"ם (מיל') דני שקי הטייס ורס"ן (מיל') דוד רגב הנווט הרכיבו את הצוות הראשון. "הגענו לבסיס ביום חמישי, יום לפני ערב יום כיפור, וכל חופי סיני היו מפוצצים אוהלים של ישראלים שברחו לשם לחג", נזכר רגב. "כשירדנו לשם לא הייתה שום תחושה שנידרש לפעילות כלשהי חוץ מהכוננות. בעיקר באנו כדי לא לעשות כלום.

"בשארם היה טלפון אחד ולא היה לנו מושג מה קורה בארץ. היינו מנותקים לגמרי. מבחינת צה"ל, אזור שארם לא היה אזור חשוב, זה היה קצה העולם".

"הגענו כבר די עייפים לשישי בלילה", מתאר שקי, "אבל לא טרחנו בכלל לישון בגלל יום כיפור. חשבנו שנישן במהלך היום. רק במהלך הלילה התחלנו לקבל כל מיני רמזים שמשהו לא כשורה. לאט־לאט התחילו להגיע טלפונים, והצלחנו להבין שמפנים את שיכון המשפחות בחצרים, שיש מטוסים חמושים בצפון מוכנים לתקיפה, שיש כוננות ושכולם בטייסת כבר בתדריך. ואז, בסביבות שלוש־ארבע בבוקר, הגיע טלפון בו נאמר שמורידים אלינו לשארם את אל"ם יעקב (יאק) נבו, מפקד הבסיס, שיתדרך אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו זה שאנחנו חייבים לנקות את העמדה, שנראתה כמו דיר חזירים. הדבר השני הוא שכדאי שניכנס לכוננות יום. יאק הגיע ואמר שההערכות הן שבשעה שש בערב תפרוץ מלחמה. בשנייה שהוא סיים את המשפט, התחילה סירנה".

בוא ננסה

הסירנה פועלת ברקע, ועדיין רגב ושקי לא מקבלים הנחיות. מעמדת חוסר אונים, הם מחליטים לקחת את העניינים לידיים: "עוברת דקה שמרגישה כמו נצח ואנחנו לא מקבלים שום אינפורמציה", מספר שקי. "אנחנו מבינים שמעלינו כנראה קורה משהו, וחייבים להמריא. בקשר אנחנו שומעים 'לא, בשום פנים ואופן אין לכם אישור להמריא', אבל אנחנו מחליטים להמריא בלי אישור, פשוט להמריא. לא היה לנו ספק שזה הדבר הנכון לעשות באותו רגע. פתאום, אני מסתכל על המסלול ורואה עשן. רק ניתקנו את הגלגלים, הם עוד לא הספיקו להתקפל ואני שומע בקשר: 'פיצוץ על המסלול מתחתיך'. יש פגיעות על המסלול".

"אנחנו פונים שמאלה ורואים את העשן, פצצה נחתה על המסלול שממנו המראנו", מתאר רגב. "אם היינו מתווכחים אם להמריא או לא עוד חמש שניות, לא היינו עכשיו מדברים כאן. זה היה ממש פוקס, פשוט מזל. אנחנו רואים פצצות ועשן בבסיס. זה היה מוזר, אף בסיס של חיל האוויר לא הותקף אף פעם.

"מבחינת התחושה הייתה פה מין 'זאפטה', כי שנינו מהדור של אחרי מלחמת ששת הימים, ולא הייתה בתודעה אפשרות שיתקפו אותנו, שפצצה תיפול על בסיס ישראלי. פתאום אתה רואה את הפצצות בבסיס ואתה אומר 'וואלה הם תוקפים אותנו', ואז יש שינוי תודעתי מושלם. התחלנו להבין שהשעה שש כנראה הוקדמה לשתיים".

"המראנו ופנינו לכיוון מצרים, ואז ראינו את האווירונים, בהתחלה לא היינו בטוחים אבל אז זיהינו שאלו מיג 17 ואמרנו 'הם צריכים ליפול'", משחזר שקי. "היו לנו ארבעה טילים, אבל הבעיה היא שהם לא מיועדים לעבוד בגובה נמוך כמו שהיינו. תקפנו את המטוסים כפי שלמדנו באימונים. הטיל נותן צליל מסוים שמודיע לך שהוא מוכן לשיגור, ואנחנו משגרים את הטיל הראשון לעבר המיג 17. זו הייתה טיסת הקרב הראשונה שלנו. היינו טריים־טריים. לא שיגרנו טיל לפני כן ולא היינו בשום קרב. הטיל הראשון הסתחרר, סטה הצדה ולא פגע במטרה. הסתכלתי על רגב ואמרתי לו שכנראה נתנו לנו סדרה דפוקה של טילים. בדיעבד ראינו שהטיל עשה נזק למטוס שלנו, פגע בנו ביציאה שלו.


המרדף כפי שצולם מהבסיס

"שיגרנו את הטיל השני, והייתה פגיעה ישירה במיג והוא התרסק קצת לפני קו החוף", ממשיך שקי. "נשארו לנו רק עוד שני טילים, ופתאום אנחנו רואים מיג נוסף. הטיל השלישי פגע בו ישירות וגם הוא נפל כמה מאות מטרים מהחוף. לא ראינו מיגים נוספים, אז חזרנו לכיוון הבסיס, להגן עליו.

"פתאום ראינו עוד שני מיגים שטסים לכיוון הבסיס במטרה להפציץ אותו. הצלחנו להשתלט עליהם, אבל החלטנו לחכות קצת עד שיחצו את המסלול כדי שלא יתרסקו עליו. שיגרנו את הטיל האחרון והוא פגע באחד מהם פגיעה ישירה. המיג השני ראה את העניין, החליט לא להפציץ וברח. טסנו מהר אחריו אבל לא היו לנו עוד טילים, רק תותח, ואז אמרתי לרגב, 'בוא ננסה'.

"לא הצלחתי לעשות כוונון מדויק כי היינו עלולים להיכנס למים ולא בטוח שהיינו יוצאים מזה. פתאום המיג פגע במים ולא התרסק, העלה נד מים אבל יצא מזה בשלום והמשיך לטוס שמח וטוב לב. החלטנו שאין מה להפסיד וירינו בתותח לעבר המיג. זה כמעט פגע בו, אבל פספס. פתאום שמנו לב שאין לנו דלק וחייבים לעזוב את המיג. טסנו לעבר הבסיס שלנו כדי לבדוק אם יש אפשרות לנחות על המסלול שהופצץ. החלטנו שזה אפשרי אם נעשה את זה לאט, וכך היה. נחתנו על חצי מסלול, מעט אחרי הבור שעשתה הפצצה", מתאר שקי.

"כשנחתנו, לא באו לקבל אותנו, גם לא המכונאים שבדרך כלל מכוונים ומתחילים לטפל במטוס", נזכר רגב בחיוך קטן. "הסענו את המטוס עד לסככה וראינו שם פצצה שלא התפוצצה, ואז הבנו למה המכונאים לא כאן. אחרי זה קיבלו אותנו בקפיצות שמחה, כי חשבו שהתרסקנו. יש משהו בחינוך שלנו שלימד אותנו מה זו אחריות. אנחנו יודעים שהגנת שמי המדינה היא אחריותנו, וזה מה שעשינו. הפעלנו שיקול דעת: המראנו, פעלנו כמו שציפו מאיתנו. כשאתה חושב שצריך לעשות משהו - תעשה אותו. אתה אדון לעצמך".