"איזהו הגיבור?": סיפור הגבורה של יקי חץ ממלחמת ששת הימים
|
צילום: אתר הגבורה
לרגל חג החנוכה אתר צה"ל מפרסם את סיפורי הגבורה הנדירים ביותר משלל מערכות ישראל. נר שישי לגבורה: יקי חץ, שתפס פיקוד על הלוחמים בגבעת התחמושת כשהוא חשוף מול הירדנים
"איש אי אנה לא שאל מי שהלך ראשון נפל צריך היה הרבה מזל על גבעת התחמושת"
(מתוך "גבעת התחמושת", יורם טהרלב)
מזל. שמונה פעמים השתמש יקי חץ במילה זו בעת שסיפר על הלילה המפורסם ההוא שבין ה-5 ל-6 ביוני 1967. בעוד יקי מספר את הסיפור, קשה שלא לתהות האם באמת יצא מהבונקר הירדני בזכות מה שהוא מכנה 'מזל', או שמא הייתה זו תוצאה של כשרון, כוונה ואומץ לב בכולם ניחן.
יקי חץ היה טוראי במיל' בגדוד הצנחנים 55 כשקיבל את עיטור העוז על דרך פעולתו במלחמת ששת הימים- בקרב על גבעת התחמושת. אם שומעים רק את החלק האחרון בסיפורו, החלק בגינו קיבל את הצל"ש, ניתן לחשוב שהיה זה צפוי ומן ההכרח שטיפוס כמותו יזכה לאות הערכה. אך בניגוד לרושם הנוצר בדיעבד, חץ לא אמור היה להיות הגיבור בסיפור, וכדי להגיע למקום אליו הגיע, היה צריך לפעול בנחישות, מתוך מניעים אידיאולוגיים כנים.
"יום-יומיים לפני היציאה למלחמה, כשהיינו בשטח הכינוס, מפקד המחלקה אמר שהוא צריך אותי למשימה מיוחדת. המשמעות הייתה שאני לא אלחם. רציתי לתרום למאמץ המלחמתי, אז הלכתי למ"מ וניסיתי לשכנע אותו. ההופעה שלי הייתה מרושלת וגם הייתי חולה. ראיתי שהוא מסתכל עליי בזלזול ואמרתי לו- אתה לא מכיר אותי, אני חייל טוב. הוא היה קשוח ולא ויתר, ואני בכיתי", נזכר יקי. אך המעצור הזה בדרך להשתתפותו של יקי במלחמה לא עצר בעדו. "למזלי, למחרת התקיים אימון הסוואה. היינו צריכים להגיע למפקד, שעמד על גבעה, מבלי שיראה אותנו. אני קפצתי משיח לשיח בלי שהוא שם לב, ובסוף נתתי לו מכה ברגל. הוא היה המום. בערב אמרו לי שאני נשאר שם".
גם היום, כשמספר יקי את הסיפור, שורה על פניו הבעת גאווה על שהצליח להוכיח את יכולותיו לעצמו ולמפקד המחלקה שלו, סגן יורם אלישיב ז"ל. "המוטיבציה הכי גדולה שלי הייתה הרצון להיות בסדר כלפי המ"מ שלי, שלצערי הרב נהרג", מספר חץ על שהניע אותו.
אך בכל זאת מקומו של יקי לא היה מובטח. לילה לאחר מכן, הודיעו ליחידה שאין מספיק מקום במטוסים, ושיבצו את חץ בגל המטוסים השני. "לא אהבתי את זה. ידעתי שנגלה שנייה אף פעם לא מגיעה", הוא אומר. ושוב, היה צריך יקי להוכיח את עצמו. בעוד שלחבריו לגדוד חפירת השוחות לשינה לקחה שעות רבות, יקי סיים לחפור תוך שעה. בבוקר המפקד כבר ביקש מאחד החיילים של גל המטוסים הראשון להחליף עם חץ מקום. "הייתי מאושר", הוא מתאר.
גבורתו של חץ חרגה מההישגים של מלחמת ששת הימים. על חילוץ פצועים שביצע במלחמת יום הכיפורים הוא קיבל תעודת הערכה מיוחדת מאלוף פד"ם לפני מספר חודשים.
"לקראת 10 וחצי בבוקר אמרו לנו שהירדנים מפציצים ושאנחנו עולים לירושלים. כשהגענו התחילה לקנן בי הרגשה שאני לא שייך לעניין. מהפחד ומהמחשבה שצריך להרוג אנשים נהייתי רובוט, התנתקתי- אני לא הייתי בנוי לזה. בראש היו לי טיולים, פרפרים, פרחים", מספר יקי. "הרגשתי שאני לא שייך לשם. פיזית הייתי נוכח אבל נפשית לא. כנראה שזה עזר לי, כי הפכתי פשוט למכונת הישרדות", סיפר חץ כשעיניו מביטות לרגע בחלל החדר, כמו בוהות במשהו שרק הוא יכול לראות.
גם כשכבר הגיע לשדה הקרב, לגבעה, נאבק יקי בכדי לתרום כמירב יכולתו לקרב. כשהמ"מ שלו, סגן יורם אלישיב, קרא "בזוקאי אליי!", לקח יקי את הבזוקה בעצמו מהחשש שאם לא יעשה כך, לא יספיק להילחם. "אני צריך לתרום למאמץ המלחמתי" הייתה המחשבה ששלטה בתודעתו.
אם הצחנים לא יעשו את זה, מי יעשה?
חושך מוחלט, השמיים ירוקים וצהובים מהבזקי הנותבים שיורים הירדנים. פלוגה ג' מתקדמת בשורה עורפית בתעלה. סגן אלישיב בראש, חץ אחריו. הדוגמה שנתן לו אלישיב היא שתציל את חייו בהמשך. "יורם הלך ראשון- זה לא היה לפי ההוראות של צה"ל, אבל הוא היה מפקד כזה, שהולך ראשון. כשהוא נפגע הייתי המום. התחושה הייתה שחומת מגן נפלה. החלטתי לקחת את ההובלה. יש שאומרים שאפילו אמרתי 'אחרי'", מספר יקי תוך כדי צחקוק קל.
"התקדמתי בתעלה ופתאום הבחנתי בחייל ירדני ששוכב מולי. היה לי מזל גדול שחיקיתי את יורם- הצצתי בזהירות ולא רצתי, וכך הבחנתי בירדני, שראה אותי וירה לכיווני שלושה כדורים. אחד מהם פגע ממש קרוב לפרצוף שלי", הוא מתאר ומדגים עם היד כיצד עבר הכדור כסנטימטר מראשו. "התמלאתי רסיסים, אבל לא משהו רציני", הוא פוטר. "הספקתי לירות בו. זה בגלל שחיקיתי את יורם. אם הייתי רץ ויורה במקביל לקרקע כמו שהיינו עושים באימונים - לא הייתי רואה אותו והוא היה פוגע בי. זה היה מזל גדול".
"אז לא ידעתי, אבל מה שהרגשתי שם, בתעלות, זה היה מה שנקרא 'פחד מוות'. זה מרגיש כאילו יש נקודת יובש נוראית באמצע הגרון", מתאר יקי את התחושות שצפו בו בעת המערכה. "כל השעות של הקרב- שלוש וחצי שעות הרגשתי יובש נוראי בגרון. אני יודע שזה 'פחד מוות' כי שש שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור, כשכבר הייתי מפקד מחלקה, קיבלתי משימה ללכת מול המצרים. טראח! חזרה לי נקודת היובש הזו. אחר כך קראתי על זה שאנשים הנידונים למוות יש להם יובש חזק בגרון. זה לא פחד סתם. אני התגברתי עליו, הרוב התגברו. אבל היו כאלה שגם נתנו לזה להקפיא אותם. אני לא. אני רק חשבתי כל הזמן איך לשרוד", הוא נזכר.
כשהגיע חץ לבונקר שעל חיסולו קיבל את עיטור העוז, הוא נותר לבד. "עלתה בי מחשבה שאני החייל האחרון שנשאר בגבעה. התלבטתי אם להמשיך קדימה או שמא לחזור אחורה. החלטתי שאם אחזור אחורה יכולים להרוג אותי גם כוחותינו וגם הירדנים. ומלבד זאת, גם חשבתי לעצמי- אם אנחנו, הצנחנים, לא נעשה את זה, אז מי יעשה?"
הירדנים ירו לעברי ואני ממש הלכתי מולם
עד שהגיעו חבריו לגדוד עם הרימונים וחומר הנפץ שיועדו לפוצץ את הבונקר, היווה יקי מטרה ליריות ולרימונים של הירדנים. "הם כל הזמן ירו עליי, לא הפסיקו. הקטע מול הבונקר היה מאוד ישר, בניגוד לרוב המקומות בגבעה. רק במזל הם לא הצליחו לפגוע בי".
לאחר שהגיעה אל חץ התגבורת עם הרימונים, הם פוצצו את קיר הבונקר. "נכנסתי לתוכו כדי להביא מתוכו עוד רימונים. בזווית העין ראיתי דמות. יריתי בו ומאחוריו ראיתי עוד הרבה דמויות, אז קפצתי חזרה אחורה, וקודם כל לקחתי נשימה כדי להתאושש", הוא מספר וקצב דיבורו מתגבר. לאחר שהביאו את שקי הנפץ התחיל יקי לזרוק אותם לעבר הבונקר. "בגלל שהייתי ימני, כדי לזרוק את השק הייתי צריך כולי לצאת מהמחבוא. זה היה מסוכן- הם ירו לעברי ואני ממש הלכתי מולם. אני לא יודע מאיפה היה לי האומץ. כמו שאמרתי, הייתי רובוט".
לפתע מוציא יקי מחברת ישנה ובלויה. זה היומן בו כתב את שקרה בגבעת התחמושת, 4 חודשים לאחר הקרב והוא בתחילת שנות העשרים של חייו. כשהוא מקריא מן היומן נדמה שהוא חוזר 45 שנים אחורה, ותמונות המלחמה מרצדות בראשו. הקול נחלש מעט וככל שהוא מקריא את התפתחות הקרב ניתן לדמיין את נעימת השיר "גבעת התחמושת". מנגינה מהירה, קצובה, מלחמה. המילים יוצאות יותר ויותר מהר מפיו וסוף הקרב מתקרב.
יקי חץ, כיום
"מהרימונים לא פחדתי, חישבתי שאם יזרקו רימון אספיק לקפוץ. הצרה התחילה כשהם התחילו לפגוע בפינה של הבונקר ואז קו הירי שלהם התקרב אלי עם כל חתיכת אבן שהורידו. זרקתי את שק הנפץ ישר לדוד וחזרתי לעמדה. אמרתי לו שהוא יכול להתקרב עד הפתח כיוון שהם לא יכולים לירות לכיוונו. כך דירבנתיו להתקרב צעד אחר צעד. הסברתי לו בדיוק ולאט איך לשים את זה ליד הקיר ובסוף הוא הבין. כל הזמן הוא פחד מאוד וזה היה מוצדק כיוון שמאחוריו היו ירדנים. חששתי שמהזריקה הנפץ יתפוצץ כי זה מאוד רגיש. לקחנו סיכון, לדוד ולי פשוט לא הייתה ברירה. השק לא התפוצץ, למזלנו הטוב. כך זרקתי שלושה שקים ושתי לבנות חבלה.
נכנסתי לעמדה וחיכיתי הרבה זמן. פתאום מלבד היריות היה פיצוץ קרוב . עופר, שהיה מאחורי צעק לי "פוצץ!", ואמר לי לצאת. אני היססתי שניה. הפיצוץ נשמע לי חלש מדי ובסוף החלטתי שכנראה שמעתי חלש כי מהירי היו לי צלצולים באוזניים. החלטתי לצאת ואז היה הפיצוץ האמיתי. היה לי מזל גדול שלא הספקתי לצאת. עפתי עם עופר שניים וחצי מטרים עד לקיר. הרגשתי שכוח עצום מושך כל נקודה בגופי, כאילו ניסו למתוח אותי לכל הכיוונים. הכל נהיה שחור, אבק, עשן, ריח של אבק שריפה. פרצתי החוצה בריצה כי חשבתי שהפיצוץ יעשה רק חור קטן בבטון של הבונקר ורציתי לנצל את הפתעתם כדי לירות בהם דרך החור. רצתי בחושך והאבק מספר צעדים ואז הכל התבהר בבת אחת; ראיתי שהגג שכיסה את התעלה איננו ושכל הקירות התרסקו מלבד חתיכת בטון אחת. מהצד השני של הבונקר ראיתי כוחות שלנו שהגיעו מהצד השני. שאלתי אם יש להם רימונים. זרקנו לכיוון הבונקר ההרוס רימון ואז התחילו הירדנים בבונקר לצעוק ולירות. אינני מבין איך הם נשארו בחיים. הבחור ממול זרק עוד רימון- אחריו הם רק צעקו ואז עוד רימון- ונהיה שקט. הסתכלתי על הבונקר ואמרתי כמה פעמים לעצמי "לא יאומן". באמת לא האמנתי למה שקרה שם.
ניגשתי להרוג שלנו ובדקתיו. הוא היה קר לגמרי. על חגורו היה כתוב 'צ. מגן'. לא קלטתי. רק לאחר דקות מספר הבנתי שזהו החבר שלי, צביקה מגן. איזה יאוש".
"זו הייתה בשבילנו מלחמה מאוד קשה, נוראית", אומר יקי בהרהור. "עם ישראל חגג אבל אנחנו הרגשנו נורא. אני באופן אישי לא יכולתי לשמוע רדיו. בכל פעם שהיו שמים "ירושלים של זהב" ברדיו הייתי סוגר אותו, לא הייתי מסוגל. במשך שנה שלמה לא חייכתי. רק מהמחלקה שלי נהרגו 6 לוחמים ועוד כ- 15 נפצעו. היינו מיואשים, יש חבר'ה שעד היום לא חזרו לגבעה".
45 שנים אחרי, יוצא לך לפעמים לחשוב על הלילה ההוא?
לפעמים, כשקורים לי דברים קשים. נגיד בעבודה וכל מיני קשיים שאני נתקל בהם. אז אני אומר לעצמי- 'אוקיי, בוא נשווה שנייה'. הכל שטויות ביחס לקרב הזה. בזמנו בכלל לא חשבתי שמגיע לי צל"ש. חשבתי שעבדתי נכון ושעשיתי מה שצריך. לא היו לי כוונות להיות פייטר, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום. היום אני חושב שבכל זאת הם צדקו- הקרב על הבונקר היה מטורף".
בהכנת הכתבה סייע אתר הגבורה: http://www.gvura.org