סיפורו של מקסים כהן בעל עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים

חבר שלי בן שש עשרה וחצי שהיה גדול ממני, מספר מקסים, התגייס לצבא ואני גם רציתי להתגייס. אבי היה שוטר כארבעים שנה, לא בישראל. הייתי מפותח גופנית. אבי ואמי חתמו ונכנסתי לצבא, הייתי כמעט בן שבע עשרה, ובגיל שבע-עשרה וחצי קיבלתי רישיון נהיגה. מספר אישי 483305. בתמונת הגיוס נראיתי כילד. עברתי טירונות בבה"ד 6 ושם עשיתי רישיון נהיגה. לא הייתה לי נגיעה כלשהי לקרבי. בעקבות רישיון הנהיגה שובצתי לחיל הספקה ושלחו אותי לג'וליס. שם הייתי נהג הספקה על משאית וגם הובלתי מנועים על קומנדקר לטנקים בשטח שנזקקו להם. הייתי שובב, ואחד הקצינים לא סבל אותי כי הייתי עושה הכול. הוא היה רוצה שאעשה רק דבר אחד. המחסור שלי בבית ספר דרבן אותי לעשות ולהגיע להישגים. תמיד היו לי תקלות עם המפקד שלי, סמל ראשון. יום אחד רבנו ונתתי לא ראסייה (נגיחה בראש...) הגעתי לכלא 6 ומשם לפסיכיאטר כי הרמתי יד על מפקד. שוחררתי מהצבא אחרי כשבעה חודשים. הרופאים אמרו שאני עצבני.

התגייסתי בשנת 1961 או 1962. אחרי מספר שנים פרצה מלחמת ששת הימים. רציתי לחזור לצבא, הייתי ציוני בדם. הלכתי לגיוס אמרתי שאני נהג ואני יכול לעזור אך לא רצו אותי.הלכתי לקיבוץ ליד כפר אתא (כיום קריית אתא, אך לא זוכר את שמו), שם החלפתי את אחד החברים שהתגייס ושימשתי נהג משאית עד שחזר מהצבא.

חמישה חודשים לאחר המלחמה הוריי חזרו לצרפת ולקחו אותי עם אחת האחיות שלי איתם. לאבי היה כאן קשה ולא הייתה עבודה. שתי אחיות שלי נשארו בארץ, וגם אחי הקטן אהרון שנולד כאן ועמד לפני גיוס. הוא הישראלי (הצבר) היחידי במשפחה. האחות שהייתה קטנה בזמן שעלינו לארץ נפטרה. התחלתי לעבוד אצל דודי.

הישראלים זכו אז להערצה של הצרפתים בעקבות מלחמת ששת הימים. כשאמרת שאתה ישראלי, אתה לא יכול לתאר את הכבוד והגדולה שהייתה. התחתנתי בשנת 1969, עם יהודייה צרפתייה ובשנת 1970 נולד לנו בן שקראנו לו דוד ובשנת 1972 נולדה בת וקראנו לה סטפני. אחרי לידת הבת התחלתי לעסוק בחנויות בגדים ובתחילת 1973 פתחתי גם פיצרייה, אחת הראשונות בעיר שבה גרתי בשם שַכְטָה, כשישים קילומטרים מפריז.

הגיע יום הכיפורים 1973, אני מסורתי חזק מאוד והלכתי לבית הכנסת, כמו כולם. כיוון שבעיר שכטה אין בית כנסת הייתי אצל חבר שלי ברובע בפריז שנקרא אֶפִּינֶה-סור-סֶן (Épinay-sur-Seine). בשעה שתיים וחצי בצהריים אשתי הגיעה לבית הכנסת עם רכב, דבר שלא האמנתי בחיים שלי, שאצלנו לא קיים דבר כזה. שואלים אותי, זאת אשתך, היא מחפשת אותך. אני יוצא ושואל מה קרה? והיא אומרת לי יש מלחמה בישראל. היא יודעת שההורים שלי והאחיות שלי פה (בצרפת), אבל הם כבר חזרו לארץ כי לא הסתדרו בצרפת. נכנסתי לבית הכנסת, הורדתי את הטלית ואמרתי לכולם אני מצטער, אני הולך, יש מלחמה בישראל. ערערתי את כל בית הכנסת ויש לי צמרמורות. כולם עזבו את בית הכנסת ורצו לבתים לראות מה קורה. חזרתי הביתה אמרתי לאשתי אני ישראלי. לא ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. אמרתי אני אלך לשגרירות ונראה אם יגידו לי מה לעשות. רציתי לעזור, אולי ללכת לאיזה קיבוץ כמו בששת הימים. הגעתי לשגרירות, היו שם אולי ארבע מאות אנשים. חשבתי איך להיכנס, מי ייתן לי להיכנס? היה שם בלגן גדול. היה נספח צבאי שהיה יוצא כל חצי שעה ושואל האם יש ישראלים ששייכים לצה"ל. היו כאלה שנכנסים, היו יוצאים, אחר כך יצא ושאל האם יש טנקיסטים. אמרתי לעצמי שאם לא אשקר לא אסע לישראל. הרמתי את היד ואמרתי אני מג'וליס (שם היו בעבר בית הספר לשריון והסדנה הגייסית). תיכנס, הוא אמר. כך נכנסתי. כאן מתחיל הסיפור שלי שלא להאמין (הבלתי ייאמן).

נכנסתי, מילאו ניירות ואמרו הערב אתה נוסע לישראל. זה היה המטוס הראשון שיצא מפריס בשבע ומשהו בערב (מוצאי יום הכיפורים) ואני זוכר שהגענו באחת בלילה. היו משאיות צבאיות ולקחו אותנו ישר לג'וליס. היה שמה תוהו ובוהו. היו אוהלים, אמרו לנו תמצאו מיטה ולכו לישון. בבוקר היו שמועות איומות, אמרו שהפסדנו את המדינה. כולם הקשיבו לטרנזיסטורים. היו שאמרו לי תישאר פה. אמרתי לא, אני רוצה לעזור. היה בצנטר (במרכז) איזה מבנה עם ארבעה חלונות, הלכתי לשם אמרתי לה (לפקידה) הגעתי מחוץ לארץ, אני רוצה לעזור. שאלה מה, אמרתי אני נהג ואני יכול לעזור. אמרה אין לנו רכבים, תחכו ותעשו מה שיגידו לכם ברמקולים. חזרתי למאהל. אף אחד בארץ לא ידע שאני פה, לא אימא שלי ולא האחיות שלי. אני מחכה ומחכה. אני בא אליה עוד פעם ואומר לה: תשמעי, זה לא בסדר, אני באתי מחוץ לארץ בשביל לעזור לישראל, תנו לי לעשות משהו, לא איכפת לי מה. היא אומרת לי עוד מעט יגיע איזה קורס מזורז, אני אגיד לך. שאלתי מה זה, אמרה אני לא יכולה להגיד לך. בחמש אחר הצהרים ברמקולים הודיעו שכל הנהגים שרוצים להתנדב לקורס מזורז של שמונה ימים לנהוג נגמ"שים לבוא לחלון מספר ארבע. אני מגיע בריצה, אמרתי לה מה זה, היא אומרת לי זה לא נהג אבל אתה יכול לנהוג נגמ"ש? שאלתי מה זה נגמ"ש? היא אמרה אתה תגיע אתה תראה את זה במקום. רוצה? אמרתי כן. רשמה. היינו ארבעה. כל השאר פחדו ללכת. היינו שלושה ישראלים ואני עם מבטא צרפתי. הגענו למקום וראיתי נגמ"ש. היה איזה סגן בלונדיני שיש לי את התמונה שלו. התחילו קודם כל ללמד אותנו איך מחליפים שמנים, דברים ממש מהירים. למחרת בבוקר (יום שני 8 באוקטובר) מסבירים לנו בפנים הנגמ"ש מה זה מה שם. תעבדו על הידיות כל הערב. אני כזה ממזר, נכנסתי להם לנגמ"ש ואמרתי: כמו שהם עושים - אני אלמד לבד. הסתכלתי וניסיתי כאילו לנהוג אך בלי להניע. אחרי שעה וחצי הוא (הסגן הבלונדיני, חיים) אומר לי, בוא הנה, אתה צוחק עליי? אני אומר לו, אני? חס וחלילה. חשבתי שאולי הוא לא מבין איך שאני מדבר. שאל אותי באיזה גדוד היית? אמרתי לו הייתי פה בג'וליס. אומר לי: אתה נגמ"שניק, מה אתה בא לעשות לי סיפורים? אני אומר לו: אני, אני פעם ראשונה בחיים שלי שאני רואה את זה. אני יודע מה זה אוטו, מה זה משאית. אומר לי בוא תעלה איתי, אני עולה איתך לנגמ"ש. הוא נכנס איתי לנגמ"ש ואנחנו נוסעים. אומר לי אתה יודע, אתה תגמור את הקורס יותר משמונה ימים. עכשיו תעשה לי גבעות וזה (הכוונה למעבר מכשולים), עזוב את הנסיעה. הוא אומר להם: זה בא מצרפת הילד הזה, תסתכלו, הוא נגמ"שניק אמיתי. אחר כך עשינו גבעות פה ושם. ביום הרביעי אומר לי: יש נגמ"שים שהגיעו מארצות הברית, הם צבועים חדש, הרכבות הורידו אותם, לצאלים, אני חושב. אתם צריכים להוריד אותם מהרכבת ואתם צריכים לקחת אותם לסיני ליחידות. אתם צריכים להוביל אותם ליחידות שם. יהיה לפניכם ג'יפ. היה סגן בג'יפ, והראשון כהן מקסים, הצרפתי. אז התחילו לקרוא לי הצרפתי, גם בקשר התחילו לקרוא לי הצרפתי. הצרפתי יהיה בראש התנועה וכולכם אחריו. משאית לקחה אותנו, ירדנו לשם (לתחנת הרכבת) הורדנו את הנגמ"שים, ממש חדשים. הורדתי את הראשון בנסיעה אחורנית והראיתי להם, הורדנו את כל הנגמ"שים, והג'יפ הגיע. אמר בעוד שעה כולם מוכנים, אנחנו נוסעים לסיני. שם הכרתי קצין גבוה כזה, נחום זקן. אז הוא אומר: תשאירו פה את הנגמ"שים, קורא לחבר'ה שלו - תתחילו לצייד את הנגמ"שים. אז אני אומר לו (לנחום): באיזה משאית אנחנו חוזרים? אז הוא אומר לי: בבקשה?? מי חוזר? אתם מרותקים פה ליחידה, אתם נשארים פה. אמרתי מה? מה אנחנו נשארים פה? הוא שואל אותם מי הנהג הכי טוב? כולם מה עושים - אומרים כהן מקסים, הצרפתי. אז הוא אומר לי: אתה נהג טוב, תהיה נהג מ"פ. אז הייתי נהג של מ"פ מינקו, קוראים לו, סגן או סרן, אני לא זוכר, מינקובסקי מנשה, אני חושב שפעם ראיתי אותו בלטרון, כשבאתי במיוחד מצרפת לאיזה כנס. הוא נפצע בנגמ"ש. אני אומר לכולם, אדוני, אני לא קרבי, אני לא עשיתי אף פעם מלחמה, אני לא למדתי בכלל לירות. הוא אומר לי: כן, כן, שמעתי עליך, אתם עושים צחוק מזה. אני חושב למי אני אספר את זה? אני, בראש שלי, כשאתה לא יודע להילחם - אתה תיהרג. יש לי שני ילדים ועזבתי את אשתי ושני הילדים בחוץ לארץ. באותו ערב עשו חניה (חניון) ולמחרת בבוקר שמרנו על הגשר בתעלה. היינו כבר בסיני והגענו לתעלה והיינו בין הראשונים על הגשר. אני זוכר באותו בוקר באו עלינו אווירונים, אני השתגעתי. אמרתי לעצמי מה אני עושה פה, אני לא הייתי לוחם. הסתגלתי, אמרתי יללה, קדימה. היה קטע עם איזה עורך דין ביחידה של נחום זקן. הגיעו מגלי צה"ל ונתנו טלפונים לחיילים אחרי שעברנו לצד השני של התעלה, כדי לצלצל להורים. אני לא יכולתי לצלצל לחוץ לארץ, אז אמרתי לגלי צה"ל את הכתובת שלי, ואם מישהו שומע את המסר שלי, בבקשה לכתוב לאשתי לצרפת, כדי להגיד לה שהכול בסדר, שאני חי, כי אני לא יכול להיות בקשר איתה. ואימא של אותו עורך דין לוקחת את הכתובת ומתכתבת עם אשתי. היא אומרת לה (לאשתי) אני גם כן יש לי בן בטנקים, אל תדאגי, הכול בסדר. תאר לך את המצב. אשתי שומרת על המכתבים. אחרי שחצינו את התעלה המשכנו בלחימה כמה ימים, כאילו עשיתי עשרים פעם מלחמה. כולם היו סומכים עליי כל הזמן, והגענו לקטע של העיר סואץ. הקרב הכי חזק היה בעיר סואץ.