פרידה מסא"ל עמנואל מורנו ז"ל

סגן אלוף עמנואל מורנו, איש סיירת מטכ"ל, נהרג בשבת שעברה בפעולת היחידה בבעל-בק בלבנון.זכיתי להיות בן צוות של עמנואל ביחידה. התגייסנו באותו יום, עשינו מסלול יחד ואנחנו חברים מזה 16 שנה. מתן, גם כן בן הצוות שלנו, וחבר קרוב מאוד של עמנואל ספד לו על קברו אתמול, במלאות שבעה ימים למותו. דבריו של מתן מובאים כלשונם.

עמנואל,

ברור לי שכשתשמע את המשך הדברים אתה תגיד משהו בסגנון: "לפלף, תרגיע עם השטויות האלה" או "אתה באמת אמרת את הדברים האלה עלי?".

אז רצינו שתדע, שעכשיו, אפילו יותר מאשר בחייך, אתה כבר לא רק עמנואל של המשפחה שלך או עמנואל של מיה והילדים וגם לא עמנואל של הצוות. מעכשיו, כך הבנו כולנו כבר בלוויה, אתה עמנואל של כלל ישראל, וככזה, למרות מחאותיך, איבדת את הזכות להישאר עניו וצנוע, ולנו לחבריך, קמה החובה שעם ישראל אכן ידע מי אתה היית וכמה גדולה האבידה.

אין דרך טובה יותר לתאר אותך מאשר צמד המילים "העז והענווה". מחד - לוחם עז נפש, אמיץ בצורה בלתי רגילה. ומאידך - עניו בצורה קיצונית.

במהלך 16 שנות שרותך היית לאחד הלוחמים שהשתתפו במספר המבצעים הרב ביותר בהיסטוריה של היחידה. לא פעם קור רוחך ואומץ לבך הם שהבדילו בין כישלון והסתבכות מבצעית לבין עוד אחת מההצלחות הרבות שיישארו חסויות.

תמיד היית בראש הכוח, מוכן לטפל בכל בעיה שתצוץ. שם, בראש הכוח, גם מצאת את מותך. אל מקומות בהם היית כמעט לבדך, גם חטיבה שלמה בקושי יכולה להיכנס.

כשהיינו צעירים יותר אמר עליך מפקד הצוות, כי מאז בר כוכבא לא קם לוחם כזה לעם ישראל. בזמנו, אותנו זה די שיעשע, ואותך כמובן - מאוד הביך. והיום עמנואל, אני בטוח שבר כוכבא כבר הגיע לחלוק לך את הכבוד המגיע לך, ואולי גם לקבל ממך כמה "טיפים".

והצד השני שלך, הענווה והעדינות.

איך תמיד כעסת כששמעת שמספרים עליך סיפורי גבורה, איך התעצבנת כשהזכרנו לך שאפילו שירים שרו עליך. הקפדת תמיד להדיר את רגליך ממקומות בהם עלולים להעריץ אותך יותר מדי. גם כשכבר ביקשו ממך לבוא לדבר עם בני נוער, אמרת שאין לך מה לתרום להם. כשדיברנו איתך, שיבחת והיללת את מה שאחרים עושים, אבל על העשייה הרבה שלך - כמעט אף מילה.

עמנואל, עשייתך המבצעית ביחידה תישאר מן הסתם חסויה עוד שנים ארוכות, אך לא תהיה זו הפרזה לומר כי כל אזרח ואזרח במדינה חייב לך רבות.

ואנחנו עמנואל, איך אנחנו נזכור אותך?

מעל הכל, נזכור איזה אדם וחבר היית. איך תמיד חיפשת איפה אפשר לעזור, איפה צריך לזרוק איזו מילת עידוד. תמיד בעשייה - לרגע לא נח. איך גם בסיומם של ניווטים מפרכים - דבר ראשון התחלת לבשל אוכל לצוות. איך ברגעים קשים הסתכלנו עליך, לראות מה אתה עושה ואיך אתה מגיב.

נזכור, איך בנוסף להיותך לוחם רציני היית גם אדם מצחיק ושטותניק. אצלך לא היו סתם בדיחות, רק בדיחות מעשיות, כל בדיחה הפקה שלמה.

נזכור איך בחצי צחוק חצי ברצינות, הקפדת שלא נהיה יותר מדי דתיים במקום אחד, שחס ושלום לא יחשבו שאנחנו משתלטים על "היחידה". היום זה בטח כבר לא היה מפריע לך.

איך כל פעם שקצת הרגשנו טוב מדי על כך שאנחנו חיילים ביחידה, מייד הזכרת לנו שאנחנו בסך הכל "אשכנזים ג'ובניקים", והאחים שלך בגולני פי אלף יותר לוחמים מאיתנו. ואתה, הרי מעולם לא הסתפקת בדיבורים, ומיד ביציאה מהש.ג של היחידה הוצאת את הגומיות מהמכנסיים, ממש כמו האחים בגולני...

נזכור איך תמיד היית מצונן ואיך שיחקת את המסכן בגלל זה. וכשההורים שלך היו בחו"ל, שמחת להוכיח לנו באופן רשמי כי יש לך אישור על כך שאתה אכן מסכן תוך שליפת תעודת החייל הבודד.נזכור באיזה להט היית מתווכח בלי שום קשר לחשיבות הנושא המדובר, ואיך כעסת כשאמרנו לך שאיתך, אנחנו פשוט לא מוכנים להתווכח.

עברו השנים ואתה התחתנת עם מיה, אותה אנחנו מאוד אוהבים. כיף היה לראות אתכם ביחד, לראות איך אתם מוצאים ביחד את הכיוון שלכם בחיים ואיך בשיתופיות מדהימה אתם מתקדמים ביחד בכיוון שהתוויתם. אני יודע עמנואל כמה טוב היה לך עם מיה, וכמה מאושר היית בזכותה ובזכות הילדים.

לפני מספר שנים, הגעת למסקנה שהתקדמות רוחנית תוכל להשיג בעיקר על ידי עבודה על תיקון המידות. כמו כל נושא אחר בו החלטת לטפל במהלך חייך, התנפלת על הנושא בנחישות המוכרת שלך, מיפית את התכונות בהם אתה מעוניין לטפל ולא ויתרת לעצמך. מדי פעם אפילו זכיתי לקבל ממך טלפון עם עצה על דרך חדשה להתמודדות עם תכונה זו או אחרת.

עמנואל, אני יודע שאתה כועס כשמדברים עליך יותר מדי, אבל אני מתנצל בפניך מפני שנראה לי שמילים לעולם לא יצליחו לתאר איזה אדם היית, את הניגוד בין רמתך הרוחנית והאמונית לבין נכונותך לקבל ולאהוב כל אדם מישראל. את הניגוד בין עומק מחשבתך לרוח השטות והשובבות. בין הלוחמנות והרצח בעיניים כשצריך, לעדינות האין סופית כשרק היה ניתן. בשביל להבין את כל אלה, פשוט צריך היה להכיר אותך.

מיה והילדים, סילביה אילן והאחים, משפחת ויצמן. לשרת עם אדם ולוחם כעמנואל, היה עבורנו כבוד גדול, וכך גם הזכות להיות חבריו בהמשך הדרך.

ולסיום עמנואל, אני רוצה לפנות ישירות אליך. מיה הסבירה לנו איך הקב"ה ירד לגנו, שלח את ידו הארוכה ובחר דווקא אותך. האמת? אין שום דרך אחרת להסביר את מה שקרה ברכב באותם רגעים ארורים. היות שאנו לא מהרהרים אחרי מעשיו של הקב"ה, וגם אנחנו יודעים איזה פרח מרהיב ונדיר היית, אנו בטוחים כי היתה לו לקב"ה סיבה טובה לבחור דווקא בך בשעה קשה זו.

אז למרות שאתה נמצא בעולם שכולו טוב, ובלי שום ספק אתה יושב למרגלות כיסא הכבוד בין שאר צדיקי עולם, דע לך שלנו כאן קשה, קשה מאוד. השארת אותנו כאן כואבים ומבולבלים, ואנחנו לא ממש מבינים איך יהיה פה בלעדיך. אז בבקשה ממך, תמשיך להילחם, להתעקש ולהתווכח, בדיוק כמו שאתה ידעת הכי טוב מכולם, כדי שהקב"ה ייתן לכל מי שאהב אותך את הכוח להמשיך.

מקור הכתבה:

http://www.themarker.com/misc/1.377145