"חבל שלא הצלחתי להוציא אותו חי"
|
יוני שטבון
מפקד וארבעה לוחמים הרוגים ואש התופת שהמטירו המחבלים על מטע הזיתים בבינת ג'בל לא הרתיעו את יוני שטבון
במשכן הכנסת, בלשכתו של ח"כ יוני שטבון מהבית היהודי, הקירות עירומים, למעט תמונה אחת גדולה שמעטרת אותם. בתמונה מצולמים כל קציני גדוד 51 של חטיבת גולני בעת תרגיל גדודי ברמת הגולן, שהתקיים שבועות ספורים לפני מלחמת לבנון השנייה.
שטבון מצביע על סגן עמיחי מרחביה, על סרן אלכס שוורצמן ועל רב־סרן רועי קליין, שנהרגו ב־26.7.2006 בעת הלחימה המאסיבית בעיירה בינת ג'בל, מעוז חיזבאללה שבדרום לבנון. הוא לא מנסה להסתיר את הכאב שעל פניו. "הקירבה הזאת למוות פשוט גורמת לך להעריך את החיים ונותנת משמעות אמיתית לחיי היומיום. העובדה שאני חי מלהיבה אותי ואני מרגיש שהיחס שלי לאנשים השתנה בעקבות כך. אני מוצא שמאוד קשה לי להגיד משהו שלילי על מישהו, אני תמיד רואה בו את החיובי", הוא אומר בעודו נזכר איך בדרך נס הצליח לצאת מאותה מלחמה בחיים, בניגוד לרבים מחבריו לגדוד.
"התמונה הזאת היא יום הזיכרון היומיומי שלי", מוסיף שטבון, "יש בי צורך עז להרגיש את כאבן של כל המשפחות השכולות, להרגיש את הקושי שלהן. החינוך שקיבלתי בבית זה לחיות, אז אני לא חש אשמה על כך שאני חי והם לא, אבל הזיכרון על כך שהם אינם חשוב לי מאוד".
מעטים מכירים את סיפורו של שטבון ואת העובדה שמדובר במי שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל על תפקודו בקרב בבינת ג'בל, על שחילץ תחת אש חמישה לוחמים הרוגים, ובהם את מפקדו הנערץ רב־סרן רועי קליין ז"ל. קליין הקריב את חייו למען חייליו בעת שחסם בגופו רימון של חיזבאללה שהושלך לעברם. "ברגע ששמעתי בקשר את רועי צועק 'קליין מת... קליין מת...' הבנתי שהוא בעצם מודיע על מותו שלו", נזכר שטבון, רב־סרן (מיל'), שבזמן מלחמת לבנון השנייה היה קצין המבצעים של גדוד 51 בחטיבת גולני, גדוד שספג במלחמה זו אבידות רבות. "הרגשתי כמו מין קול פנימי שקורא לי לצאת ולסייע לכוח שאיבד כמעט את כל השרשרת הפיקודית שלו. ידעתי שאני מוכרח להביא אותו לקבורה בישראל".
שבע שנים אחרי ששטבון החליט להיכנס תחת אש אל מטע הזיתים בבינת ג'בל כדי לחלץ את גופות חמשת חבריו שנהרגו, הוא עדיין מתקשה להסביר את החלטתו לעזוב את הבית המוגן שבו שהה עם המג"ד ולצאת אל עבר שטח התופת, מרחק 500 מטרים ממקום הימצאו, שאותם היה צריך לעבור תחת אש צולבת. "זאת היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים שלי. לא בגלל המראות הקשים או זעקות הפצועים שנשמעו מכל עבר, אלא מפני שזה היה לוותר על מרחב הנוחות שלי, על המקום הבטוח והידוע ולצאת אל אי הוודאות, והיא שמפחידה ומשתקת. עדיין אין לי מושג למה עשיתי זאת", הוא מסביר.
אולי זה היה אותו קול פנימי ששמע, שנתן לו תזכורת שהפעם הגיע תורו לדאוג לקליין, בדיוק כפי שקליין דאג לו כשנחלץ לעזרתו והציל אותו ואת חייליו ששכבו במארב בדיוק באותה עיירה בשנת 2000, כשצה"ל החליט בפתאומיות לצאת מלבנון.
"הייתי אז סמל צוות באגוז וקליין היה המ"פ שלי. המשימה היתה לבצע מארב לחיזבאללה. שכבנו בתוך השיחים מסביב לבינת ג'בל, קליין היה באותו זמן בחדר הפיקוד שבמוצב. תוך כדי מארב צה"ל מחליט לצאת מלבנון בפתאומיות. המוצב של צה"ל החל להתפנות, צבא דרום לבנון נס לאחור וחיזבאללה החל להתקדם ולהשתלט על העיירה, כשאני והצוות שלי שוכבים שם באמצע. היינו כמו צוות שנשכח. קליין, שהיה ידוע בעקשנות שלו, נאבק בכל הגורמים כדי שמסוק ינחת לידנו ויחלץ אותנו. אין לי ספק שהחיילים שלי ואני חיים היום בזכותו, רק חבל שלא הצלחתי להוציא אותו חי", מספר שטבון.
קרב מטווח אפס
שטבון, 34, נשוי ואב לשלוש בנות ולשלושה בנים, נולד למשפחת עולים מצרפת וממרוקו, ואת רוב ילדותו העביר בנהריה ובנתניה. את אהבתו לצבא ספג בבית, שבו החדירו בו חינוך ציוני דתי־לאומי. בשנת 1998 הוא התגייס ליחידת אגוז של חטיבת גולני ובשנת 2000, לאחר הנסיגה של צה"ל מלבנון, יצא לקורס קצינים ונשא לאישה את מעיין. את מרבית שירותו הצבאי העביר ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון.
הידיעה על חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב־12.7.2006 תפסה אותו בתוך עזה, בפעם הראשונה שבה צה"ל נכנס לרצועה לאחר ההתנתקות, בעקבות חטיפתו של גלעד שליט חודש לפני כן. "קיבלנו פקודה להגיע לצפון ולתקוף את העיירה בינת ג'בל, שהיתה ידועה כמעוז וכסמל של חיזבאללה. ביום ראשון בערב נכנסנו רגלית אל העיירה. השיטה היתה להיכנס לבתים נטושים ומשם להילחם בחיזבאללה ולטהר את האזור.
שטבון, קצין המבצעים של הגדוד, הלך עם המג"ד אל עבר מבנה נטוש. פלוגה ג', הפלוגה של רב־סרן רועי קליין ז"ל, פנתה אל עבר מבנה שנמצא ליד מטע זיתים וספגה אש שהמטירו אנשי חיזבאללה מכל עבר - אש שהסבה לפלוגה אבידות קשות. "בקשר אני שומע את כל קרב היריות שהתפתח אל מול חיזבאללה מטווח אפס", הוא מספר. "מה שקליין לא ידע הוא שאותו מטע זיתים מוקף חומה. בשפה המקצועית אנחנו קוראים לזה שטח נחות".
שטבון עקב אחרי הקרב שהתנהל במטע הזיתים דרך הקשר ושמע שסגן עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד של פלוגה ג', נפצע ונהרג. קליין, שהגיע לסייע למרחביה, עוד הספיק לטפל בו עד שנזרק עוד רימון. שטבון: "אני שומע בקשר את קליין צועק 'שמע ישראל'. מהר מאוד הבנתי שהוא בעצם קפץ על הרימון. שנייה לפני שהוא נהרג, הוא עוד הספיק לדווח בקשר 'קליין מת... קליין מת...'"
בשלב הזה הבין שטבון שהסמג"ד קליין, המ"מ מרחביה והסמ"פ אלכס שוורצמן הרוגים. המ"פ אלון חכימה נפצע קשה, ורק סרן איתמר כץ, מ"פ בגדוד שסיים את תפקידו והתנדב להתלוות אל הכוחות, מחזיק בפיקוד.
"אני מבין שמרבית הפיקוד נפגע, ומי שבעצם מנהל את הקרב הם החיילים הפשוטים והמ"כים הצעירים", ממשיך שטבון לתאר את הרגעים הקשים. "אני מרגיש שמשהו קורא לי לצאת ולסייע. אני מחליט לעלות לגג הבניין כדי לקבל תצפית על כל אזור הלחימה ולנסות לתכנן נתיב שבו אוכל לנוע עד לבית המוגן, שנמצא כ־80 מטר ממטע הזיתים".
שטבון קיבל החלטה שמנוגדת לכל היגיון. הוא לקח איתו שישה חיילים, שידעו שיש סיכוי שמשם הם לא יחזרו חיים, ויחד התחילו לנוע אל עבר מטע הזיתים שנמצא מרחק 500 מטר מהם. בדרך צרור יריות, שעבר ליד פניו של שטבון, הקפיא אותו במקום והרגיש שאינו מסוגל להמשיך לנוע. "התמונה הראשונה שרצה לי בראש היא של אשתי ושל ילדיי. התמונה הבאה היתה תמונה שלי יושב בישיבה ולומד את הרמב"ם - הלכות מלחמה שמלמדות שהחשיבה על עזרה לעם ישראל במקום חשיבה על הפחד מסייעת לתפקד. בבת אחת אני חוטף בום כזה שמוציא אותי מהשוק ומכניס אותי ל'מוד' קרב. הבנתי שיש לי אחריות כלפי החיילים שאיתי".
שטבון המשיך בדרך, אך אחד מחייליו נפגע מכדור ברגל שחתך לו את העצב ומנע ממנו להמשיך ללכת. הוא החליט להחזיר את החייל הפצוע בליווי חייל נוסף אל הבית והמשיך להתקדם עם צוות מצומצם של ארבעה חיילים בלבד.
כאשר הגיע שטבון בסופו של דבר אל הבית המוגן שסמוך למטע הזיתים, הוא פגש שם את סרן איתמר כץ. כץ עידכן אותו שגופותיהם של קליין ושל עוד ארבעה חיילים נוספים עדיין נמצאות במטע הזיתים. הרצפה בקומת הכניסה אדומה מדם, כל הפצועים שוכבים שם בשקט חרישי, אפילו צעקה אחת לא נשמעת. דממת מוות אופפת את כל הבית. בחדר הסמוך מונחים על הרצפה כל ההרוגים שטרם הספיקו לכסות אותם, ועל הגג החיילים הנותרים יורים על חיזבאללה בניסיון למנוע מהם להגיע אל הגופות. למרות התנאים הבלתי אפשריים, היה שטבון נחוש להיכנס אל המטע ולדאוג שכל גופות החיילים יגיעו לקבורת ישראל. המחשבה על כך שחיזבאללה יגיע אליהן לפניו לא הרפתה ממנו.
"אני מתלבט מה לעשות ואז בעצם מבין שאני לא שומע רעש מסוקים. בגלל מוקדי הירי הרבים הם לא ידעו איפה נמצאים חיילי צה"ל ואיפה חיזבאללה ולכן לא לקחו חלק בלחימה בשלב הזה. אני מבין שסיוע אווירי זה הצ'אנס היחיד שלי ולכן אני עולה אל הגג ומסמן לטייסי המסוקים ברימון עשן כחול את מיקומי כדי שיוכלו להתחיל לירות".
ברגע שהמסוקים נכנסו לפעולה וסיפקו לשטבון חיפוי, הוא החליט לנצל דקה של שקט, לקח איתו שני חיילים ויצא אל עבר המטע בניסיון לחלץ את גופות החיילים. "הגופה הראשונה שאני נתקל בה היא של הסמ"פ שוורצמן. ליד החומה אני מוצא את מרחביה ואת קליין. לידם נמצאות שתי גופות נוספות של סמ"ר אסף נמר וסמ"ר שמעון דהן. באותו רגע לא חושבים על כלום חוץ מהמשימה שלשמה אני שם. את ההתמודדות עם הקושי והאובדן אפשר לעשות אחר כך, כשהכל כבר נגמר".
נשיאת הגופות תחת אש היתה קשה מאוד, ולכן שטבון ושני החיילים שאיתו נאלצו בכל פעם לחלץ גופה אחת בלבד. "הנוהל היה כזה שאחד נושא את הגופה ושניים מחפים עליו ביריות עד שמגיעים אל הבית וחוזר חלילה". חמש פעמים נאלצו שטבון והחיילים שאיתו לעשות את 80 המטרים מהמטע אל הבית המוגן, כשמסביב האש לא שוככת לרגע.
התקשורת הכאיבה
במסירות שאין כדוגמתה הצליח שטבון לבצע את המשימה במלואה בלי שהוא והחיילים שאיתו נפגעו.
בתום שעות רבות של לחימה נסוג חיזבאללה לאחור, האש נפסקה והגדוד התקפל וחזר לגבולות ישראל כדי לצאת לרענון של 24 שעות במלון חוף התמרים בעכו. "יצאנו מהקרב עם מדים ספוגים בדם של חברינו, אך עם תחושת גאווה אדירה על המאמץ שעשינו כדי להגן על תושבי ישראל", אומר שטבון.
את הריסוק המורלי וסטירת הלחי קיבלו החיילים עם הגעתם למלון, שם נתקלו לראשונה בכותרות העיתונים שלא חסכו ביקורת על פעולתו של הצבא. "היה כתוב שאנחנו כמו במטווח ברווזים של חיזבאללה, ושהציבור שלמענו סיכנו את החיים שלנו חושב שהמלחמה הזאת מיותרת", הוא אומר בכעס. "היינו גמורים. לא ידעתי איך בתום 24 השעות האלו בבית המלון, אחרי שיח ציבורי כל כך לא מגבה, אני מחזיר את החיילים ללחימה. אני חושב שיש דברים שבהם לא נוגעים, בלי קשר לימין או לשמאל. צה"ל הוא אחד מהדברים האלו ולנו כעם וכמדינה אסור אף פעם להחליש אותו באמירות כאלו. חייב להיות גיבוי מלא לכל ההחלטות שהצבא מקבל".
לפני הכניסה חזרה ללבנון להמשך הלחימה הספיק שטבון לקחת חלק בהלוויה של סמ"ר אסף נמר ז"ל. הקרב הזה בבינת ג'בל הפך לרגע מכונן בחיים שלו, מתוך ידיעה שחמש משפחות במדינת ישראל יכולות להתנחם בעובדה שבנן הובא לקבורה בישראל ולא נשאר בידי האויב. העובדה הזאת ואופן התנהלותו של שטבון בקרב מעוררים בו לראשונה את התובנה שאופן לקיחת האחריות וקבלת ההחלטות שלו משפיע בצורה עצומה על חייהם של אנשים אחרים. "פתאום אני מבין שלא נשארתי אדיש למצב סביבי ועשיתי מעשים שהשפיעו לחיוב על אחרים", הוא אומר. "התחלתי להרגיש חנוק במסגרת הצבאית. המפגש עם המוות גרם לי לרצות לפרוץ גבולות ואני חושב שזה הרגע שבו התחילו בי המחשבות על הצורך להשפיע במימד הרחב יותר".
שטבון המשיך לשרת בקבע שנתיים נוספות ובשנת 2008 השתחרר מהצבא. כיום הוא מכהן כסגן יושב ראש הכנסת, חבר בוועדות חוץ וביטחון, העבודה, הרווחה והחינוך, מנסה עדיין להסתגל לתפקידו החדש. "קיבלתי עכשיו הצעה לצאת לקורס מג"דים. הצבא בשבילי הוא מין שמורת טבע כזאת ששומרת אותי בעולם הערכי, וזאת הסיבה שאני שוקל ברצינות לצאת לקורס, כל עוד זה לא יפגע בתפקיד הציבורי שלי".
את כל ימי הזיכרון מאז מלחמת לבנון השנייה מעביר שטבון עם בני משפחות חבריו שנהרגו ולא זכו לשוב מהקרב, ולמרות הכאב והקושי הם חוגגים יחד גם את יום העצמאות. הקשר האמיץ שנוצר איתם והעובדה שהם חולקים במשותף שכול ושמחה מסייעים גם לו להתמודד עם המראות הקשים ועם החוויות שעבר. "זה נכון שלא נהרגתי, אבל השכול לעד יהיה חלק ממני ומשאר הפצועים שחזרו בחיים", הוא מדגיש. "אני חושב שמעבר לזיכרון המתים, צריך לזכור את הפצועים שנושאים בנפשם ובגופם יום אחר יום את הפציעה".
את העובדה שחילץ מידי חיזבאללה את גופתו של קליין שש שנים אחרי שקליין הציל אותו, סיפר לראשונה באזכרה של קליין בשנה שעברה, ומבחינתו זאת היתה סגירת מעגל בלתי נתפסת.
"אני לא יודע איך להסביר את העובדה הזאת, אם זה גורל או יד מכוונת מלמעלה. אני מרגיש כבוד רב שנפל בחלקי להיות זה שמביא את רועי קליין הביתה. כולם מדברים עליו כעל הגיבור שהיה במותו, אבל הוא היה גיבור עוד בחייו".
הוספת תגובה