בחרדת קודש

אבישי חורי | צילום: ליאור עפרון אתר הגבורה, במחנה יום הזכרון תשע"ג
ישראל שינדלר

ישראל שינדלר


הרבה לפני שהשוויון בנטל עלה לכותרות, הניחו עשרות חרדים את הסידור בקיטבג ויצאו לקחת חלק בלחימה # על רקע הדיון הציבורי הסוער בנוגע לגיוס בני הישיבות, בולטים סיפוריהם של שלושה נופלים חרדים מיום הכיפורים # "אבי השאיר אחריו את האמונה שאפשר לחיות יחד, למרות הדעות השונות"). בכתבה



בין עשרות אלפי לובשי מדים וטנקים שרופים, מבליח אדם אחד עטוי מעיל שחור וארוך. חסר מנוחה ובלב קרוע מדאגה מתרוצץ הרב יעקב מזרחי ברמת הגולן המדממת, ומחפש את בנו דוד. זה היום ה־29 למלחמת יום הכיפורים. צוותי הזיהוי והקבורה של הרבנות הצבאית כבר יודעים היטב מה עלה בגורלו של הבן, אבל איש לא מעז לגלות לרב מזרחי, איש ציבור ידוע באותם ימים, את בשורת האיוב. מתוקף מעמדו כחבר כנסת מטעם “אגודת ישראל", מקבל הרב מזרחי היתר מיוחד להסתובב בחופשיות בשדות הקרב.

במהלך חיפושיו הקדחתניים במחנה נפח הצפוני, בסיסה של חטיבת השריון 7, אליה השתייך דוד, הוא  שומע את הקריאה “אבא". לרגע אחד חולפת בגופו צמרמורת, ונדמה שכל הדאגה הייתה לשווא, והנה הוא עומד להחזיר את בנו הביתה לאמו ול־15 אחיו. הוא מסתובב לאחור בחדות, אולם התקווה הרגעית מיד נגוזה. בן של חברים ששהה באותו המחנה, פנים מוכרות בבית המשפחה ברחובות, הרגיש קרוב מספיק כדי לפנות אליו בכינוי התמים. הוא לא ידע עד כמה הביטוי יטלטל את הרב מזרחי, שדאג להסתיר היטב את תחושותיו. הם התחבקו בשמחה ויצאו יחד לשטח להמשיך בחיפושים, שם הבחינו בטנק “צנטוריון" מפויח, זהה לטנק של מפקד המחלקה שבו נהג דוד. שני פגזים פגעו בו, הראשון הרס את הקנה, שהתקפל על תא הנהג וחסם בפניו את היציאה. השני הדליק את התחמושת בטנק, ששרפה אותו כליל. מצויד בעצבים של ברזל, זחל הרב מזרחי לתא הנהג. על הרצפה היו פזורים רמזים שלא השאירו מקום לספק: שאריות חפיסה של סיגריות "נלסון", משקפיים מרוסקים, קרעי ציצית. הרב אסף את החפצים המוכרים לו כל כך לתוך שקית ניילון, טיפס על הטנק השרוף וצעק בקול גדול, שבכל הרמה ישמעו: “ברוך השם שזכיתי להקריב קורבן לעם ישראל ולארץ ישראל".

באותו יום כיפור פשטו חמישה מבני משפחת מזרחי, משפחה חרדית מחסידות חב"ד, את בגדי החג ועלו על מדים. בסוף המלחמה, רק ארבעה שבו לביתם. אולם הם לא היו החרדים היחידים ששברו את הצום ב־6 באוקטובר 1973, הניחו בצד את הסידור ואחזו בנשק. שנים רבות לפני שהומצא המושג שוויון בנטל, התגייסו עשרות חיילים ומילואימניקים מהמגזר החרדי למערכה, ויצאו להילחם בקרבות הקשים בסיני וברמת הגולן. בימים בהם הוויכוח על גיוס בני הישיבות לצה"ל סוער מתמיד, בולט במיוחד סיפורם של אלו שבחרו לשלב בין עולם התורה לשירות צבאי, גם במחיר חייהם.

בחרדת קודש

הצנחן היחיד בשכונה

קצת מפתיע למצוא מסך פלזמה דקיק בסלון של משפחת אוסטרוביצקי בבני ברק, ולצדו תמונה ממוסגרת של חייל במדי ב'. בחור גבוה בעל חיוך רחב, שמאחוריו נשקפת תעלת סואץ, שעל גדותיה נהרג. האיש בתמונה הוא רב"ט יצחק־משה טובל ז"ל, אחיה הבכור של ציפורה אוסטרוביצקי, שהייתה רק בת שמונה כשנהרג במלחמת יום הכיפורים. "הוא היה הצנחן היחיד בכל השכונה", היא נזכרת בחיוך. "זאת הייתה גאווה לראות חייל בבני ברק. ממרחק השנים, אני זוכרת בעיקר את הגובה שלו, אפילו התאימו לו מיטה אישית אצל הנגר. כשהוא היה נכנס הביתה, הוא היה מרים אותי על הכתפיים ושר לי את 'מלכות החרמון', שיר של להקת פיקוד הצפון. אחרי שיצחק נהרג, היו הרבה בעיר שביקשו שנפתח להם תמונה שלו למזכרת. לאחר מכן, כשהתבגרתי, לא הסכמתי לשמוע על שידוך שלא הלך לצבא".

בחרדת קודש
יצחק משה טובל

יצחק־משה שירת בגילגולו הראשון של הנח"ל החרדי, שהיה בזמנו מסלול ייחודי שהחל בשנות ה־60 על ידי תנועת "צעירי אגודת ישראל", עבור חיילים מהמגזר החרדי שבחרו להתגייס לצה"ל. עד פירוקו ב־1974 שירתו בו יותר מאלף חיילים. יצחק־משה עצמו הוצב לפני המלחמה באחד המעוזים המבוצרים בקו בר־לב. לקראת יום הכיפורים התכנסו כל הלוחמים הדתיים במעוז "המזח" הדרומי, כדי שיוכלו לקיים את התפילות במניין. לטענת מרדכי, האח האמצעי במשפחת טובל, הייתה תחושה שמשהו רע עתיד להתרחש. "אבא שלנו היה 'בעל התוקע' (מתפלל בבית־הכנסת שאחראי על התקיעה בשופר בראש השנה - א"ח) באותה שנה, אבל לא הלכו לו התקיעות", הוא מספר, ומתקשה להמשיך בדבריו. "שמעתי אחר כך שזה קרה בהרבה בתי־כנסת. אומרים שזה היה סימן לבאות".

עם פרוץ המלחמה כיתרו חיילי קומנדו מצריים את מוצב "המזח", ובמהלך הקרב השליכו לתוכו רימון. בלי לחשוב פעמיים, קפץ יצחק־משה על הרימון, ספג את מרב הרסיסים והציל את חבריו. על אומץ לבו זכה טובל לאחר מותו בצל"ש הרמטכ"ל. לאחר שמונה ימי לחימה קשים החליטו חיילי המוצב להיכנע. במעמד הנפילה בשבי המצרי, הועברה גם גופתו של יצחק־משה אל הצד השני של התעלה, והוחזרה לקבורה בישראל רק ב־1979. "אמא הייתה יושבת בכל השנים האלו עד ארבע בבוקר, לרקום גובלנים ולסרוג", נזכרת אוסטרוביצקי. "את כל העצבים היא הייתה מכניסה בעבודות היד".

טובל: "בערב היא נשארה ערה כי חשבה, 'אולי בבוקר יבואו להגיד שהוא חזר'. בבוקר היא אמרה, 'אולי בערב', וככה זה נמשך, שש וחצי שנים. יום שישי אחד היא קמה ואמרה: 'חלמתי את יצחק'. בחלום, הוא עמד ליד הספרייה בבית בו גדלנו, ברחובות, והיא שאלה אותו, 'יצחק, איפה היית עד עכשיו?' והוא אמר לה, 'אמא, אנחנו חוזרים הביתה'. וביום ראשון באו להודיע שהביאו אותו".

אוסטרוביצקי: "אני לא זוכרת איפה הייתי כשהגיעה ההודעה, אני רק זוכרת את הבית מתמלא באנשים, ואת הבכי של אבא. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה ככה קודם".

מספר שנים מאוחר יותר ייסד האב את "בית־הכנסת על שם יצחק־משה" - היחיד בבני ברק הקרוי על שמו של חלל צה"ל. בעלה של אוסטרוביצקי, שמחה, מעורב מאוד במתרחש בבית־הכנסת, ומספר שייחודיותו של המקום יוצרת לא מעט חיכוכים, שנוגעים במידה רבה בנקודות הרגישות ביותר של החברה הישראלית. כך למשל, קהילה של חרדים ליטאים ש"השתלטה" לדבריו על המקום, מסרבת לשאת בו תפילה לשלום חיילי צה"ל. "זה לא עוד בית־כנסת", הוא אומר בכאב. "אני לא רוצה להפוך את המקום לאדמת מריבה, אבל אני כן רוצה שיגידו בו 'מי שבירך' לחיילי צה"ל, גם במחיר שיעזבו אנשים. בבני ברק לא משרישים מספיק את הנושא של משפחה שכולה או חייל שנפל. היום יש כאלו שמתגייסים אבל מורידים את המדים בכניסה לעיר. למה לא להתגאות בזה? גם אני הייתי בצבא, וגם יצחק, אם תעלה להר הזיכרון בבני ברק, אתה תעמוד בפה פעור. ההר מלא שמות של חללים מהעיר מכל מלחמות ישראל".

גם אשתו מתקשה להכיל את התפיסה הקלאסית של העיר, ולא רק כי מדי שנה, כשהיא מחפשת סוכריות בצבע תכלת לקשט בהן את עוגת הגבינה שהיא מכינה לכבוד יום העצמאות, אין לה סיכוי למצוא. "יום אחד נכנסתי ל'יד לבנים' בבני ברק. הייתה שם אישה שצעקה על אישה אחרת, שהיא אם שכולה וגם אחות שכולה, 'את אשמה! למה שלחת אותם לצבא?'" היא משחזרת. "קיימת בחברה החרדית הבנה של הכאב והשתתפות בצער, אבל יש גם כאלה שלא מכבדים".

פולמוסים על כשרות

בניגוד לתפיסה הרווחת, מתברר שחרדים לקחו חלק בהגנת המולדת הרבה לפני הנח"ל החרדי או גדוד "נצח יהודה" שהוקם בתחילת שנות ה־2000. פרופסור קימי קפלן מהמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן, חוקר ההיסטוריה החרדית, טוען שמאז קום המדינה ידעו בחורים חרדים לארוז ספרי גמרא בתוך קיטבגים, ואף ראו בזה ערך. "מאות חרדים השתתפו בהגנה על ירושלים במלחמת השחרור, למרות שרובם הגדול של הרבנים התנגדו לכך", הוא מספר. "הם התייצבו כי הבינו שזהו צורך השעה והדבר הנכון לעשות. בעיתון 'המודיע' פורסמו הודעות על פציעות של אנשים, על נפילתם של חיילים בקרב, וגם פולמוסים על הפרות כשרות במטבחי הצבא - והעובדה שיש דיווחים כאלו בעיתונות החרדית, מלמדת שזה רלוונטי לחברה שלהם", הוא מאבחן. "איפה שהוא במחצית השנייה של שנות ה־50 התחילה להתגבש 'חברת הלומדים', וכל הקהילה החרדית הליטאית יצרה נורמה להיכנס לישיבות וללמוד כמה שיותר שנים. כך נוצר מנגנון דחיית השירות. למרות זאת, יש כמה קבוצות, למשל חב"ד, ששמרו על מסורת של גיוס לצה"ל. היום אנחנו רואים מדים ברחוב החרדי בזכות חוזרים בתשובה ששירתו או מוסיפים לשרת, לצד חיילים של 'נצח יהודה', אבל ההיקף של התופעה מצומצם ביחס לעבר".

בכל הקשור לשוויון בנטל, מתברר שהוויכוחים אודותיו היו קיימים מאז ומתמיד. "אחד הנושאים שתפסו את כל מליאת הכנסת הוא תקציב הישיבות", מספר הרב אליעזר מזרחי, בנו של הרב יעקב מזרחי, שנדבק מאביו בחיידק הפוליטי וכיהן כחבר בכנסת ה־12, בשנת 1990. "באמצע אחד הדיונים הקשים והסוערים, הרמתי את ידי וביקשתי את רשות הדיבור. 'ריבונו של עולם', אמרתי, 'אני בא מבית חרדי מאוד. אבי היה הנציג של כל החרדים בעיריית רחובות. הוא שירת בצבא למרות שהיה בן יחיד, שלח חמישה בנים להילחם במלחמת יום הכיפורים ואיבד אחד מהם. כמה אפשר להתריס נגד בחורי הישיבות?'"   

במידה רבה, הרב מזרחי ממשיך את דרכו של אביו. שישה מבניו הגיעו ללשכת הגיוס, ולא כדי להצהיר כי "תורתם אומנותם". "אנחנו לא מסתייגים משירות צבאי", הוא מכריז. "בדיונים הקואליציוניים, שמעתי מישהו שאומר שהחרדים הם יותר ציונים מציונים, ואני מסכים עם המשפט הזה מאוד. הרי אנחנו מזכירים את הציונות לפחות שלוש פעמים ביום בתפילות. צריך לדעת שבלי התורה אין קיום לעם ישראל, אבל תמיד היו חבר'ה שהלכו לצבא. יש מדים בכל החוגים, וזה לא מוזר לאף אחד".

כיום הוא עומד בראש בית מדרש לדיינים ולרבנים ברחובות, שאת ספסליו ממלאים בוגרי יחידות מובחרות לצד כאלו שלא שירתו בצבא. גם אחיו דוד וגם אביו יעקב, שנפטר שבע שנים אחריו, מונצחים בשמו של בית המדרש, "אור יעקב - אור זרוע". "יעקב על שם אבי, 'אור זרוע' על שם דוד", מסביר הרב מזרחי. "יש פסוק שאומר 'אור זרוע לצדיק'. זו הגדרה הלכתית, כל חייל שמוסר את נפשו על קידוש השם או על הגנת עם ישראל, נקרא צדיק. כל המציל נפש אחת בישראל נחשב כאילו הציל עולם ומלואו, אז כל שכן מי שהציל מדינה, ארץ, תושבים, ייחשב לקדוש. בבית המדרש כולם מכבדים את זה".

מנציחים, אבל אחרת

רב"ט ישראל שינדלר, שנפל בקרבות החווה הסינית, הוא דוגמה טובה לכך שבחברה החרדית לא תמיד הכול שחור או לבן. כשנהג אוטובוס מזדמן הטיח בו משהו אודות "אתם החרדים המשתמטים", הוא מיד הפשיל את חולצתו וחשף צלקות שהותיר בבשרו רסיס של פגז תועה ממנו נפגע בתאונת אימונים בצבא. הנהג הביט עליו בתדהמה, ונותר ללא מילים. גם הטירונים עליהם פיקד בנח"ל נאלצו ליישר די מהר את אפם שהתעקם אל מול זקנו ופאותיו המסולסלות, נוכח הכושר הגופני המצוין שהפגין וכושר ההדרכה המוצלח לא פחות. הוא גדל במשפחה דתית־לאומית לכל דבר, שעלתה מהונגריה למושב ציוני, ובחר להצטרף לשורות הלומדים בישיבת "חכמי לובלין" החסידית שבבני ברק, על אף שראשיה לא תמכו בגיוס לצה"ל. "הבחירה הזו לא ברורה לנו. זו באמת חידה", מהרהרת בתו, חני שינדלר־ברמן. "המשפחה ממש לא חרדית, אבל כנראה שמשהו בנשמה שלו גרם לו ללכת לכיוון הזה. מצד שני, הוא היה מאוד פתוח. הוא היה מדריך חקלאי במוסד לנערות עברייניות, שהעריצו אותו כולן. למרות שהייתי רק בת חמש כשנהרג, אני זוכרת ממנו חליפה, כיפה שחורה ומגבעת בשבתות, אבל אני חושבת שהוא כן היה רוצה לראות את הילדים שלו בצבא. החרדים של אז הם לא בדיוק החרדים של היום, וכנראה שאז הייתה יותר פתיחות. אמנם בתור חייל הוא היה מאוד חריג בנוף, אבל הוא קיבל את ברכת הדרך מראש הישיבה שלו".

בחרדת קודש      בחרדת קודש

נראה שישראל אף פעם לא טרח לעמוד בכללים המקובלים, וגם במילואים החליט להיאבק על שירות משודרג בסיירת הצנחנים. למרות פציעה קשה שכמעט הביאה לשחרורו משירות, הוא הצליח להפוך לדתי הראשון בשורות הסיירת, שנודעה בזמנו כמעוז קיבוצניקי וחילוני, ובמסגרתה גם לחם במלחמת יום הכיפורים. "היו דאגות, אבל ברגע שהוא התברג שם, התאהבו בו", מספרת בתו. "הם כיבדו אותו, כי הוא לא הפריע לאף אחד. באחד הצומות הם יצאו למסע, ואף אחד לא ידע שהוא צם עד שהייתה הפסקה עם 'משמעת מים'. הוא היה קם לפני כולם להתפלל, כדי להמשיך בלו"ז עם השאר. רק כשעשו 'על האש' הוא לא השתתף בגלל ענייני כשרות".   

שינדלר־ברמן מקפידה שלא להצמיד את ראשי התיבות "ז"ל" לשמו של אביה. "הוא תמיד איתנו", היא מנמקת בפשטות. "הקטנים ביותר במשפחה יכולים לספר את הסיפור על סבא ישראל מכל הכיוונים. הרבה דורות גדלים עליו".

בין אלו שגדלו על סיפורים אודותיו ניתן למנות לפחות ארבעה קרובי משפחה וגם חברים קרובים, הקרויים על שמו בגרסאות שונות. המתפללים בבית־הכנסת במושב בית־גמליאל, בו השתקע ישראל ברבות הימים, ניצבים בכל תפילה מול הפרוכות שרקמה בתו. שמו מונצח גם בשם בית־הכנסת "מנחת ש"י", ובישיבת "חכמי לובלין" קיימים עד היום ספרי קודש, לוח זיכרון וקופת צדקה על שמו. לדברי פרופ' קפלן, אלו דרכי הנצחה אופייניות לחברה החרדית. אף על פי שהקהילה החרדית לא תוריד את דגל ישראל לחצי התורן ביום הזיכרון, יש לה את הדרכים שלה לכבד את זכר הנופלים. "קיימים דפוסי עיצוב זיכרון חלופיים", הוא טוען. "מבחינתם להנציח זה לומר תהילים, או לתרום כלי קודש ופרוכות. חברת הרוב בישראל לא תמיד רואה את החרדים במחוזות הזיכרון או באנדרטאות, מהסיבה הפשוטה שדפוסי ההנצחה שלהם שונים מאוד משלה".

בשונה מהתפיסה שהתגבשה עם השנים בקרב הציבור הישראלי, החברה החרדית בוחרת להנציח את חללי צה"ל בדיוק כמו כל נפטר אחר. "לא משנה אם האדם נפטר מזקנה, נהרג בתאונה או נפל כחייל, את שמו יבקשו להנציח באופנים דומים", מסביר פרופ' קפלן. "יש מקומות שבהם סיבת המוות תיכתב בבירור ובגלוי, ויש מצבות שהכיתוב עליהן יהיה ערטילאי יותר. צריך לזכור שהמעורבות והשותפות במפעל הציוני היו מתבקשות אצל חלק מהחברה החרדית, ואצל אחרים פחות. מי ששלל לחלוטין, ודאי אמר 'אם הייתם מקשיבים ולא עושים מדינה ציונית, לא היו לנו כאן נופלים'. אבל גם מי שיחשוב שמדובר בעונש משמים, יטען שהעונש מופנה כלפי החברה כולה ולא כלפי הפרט. אפילו אם הוא מאמין שאלוהים נמצא כאן ברמת בדל הסיגריה".

הדיון על מקומו של המגזר החרדי בצה"ל של ימינו עדיין רחוק מסיומו. עם זאת, נראה שסיפורם של הנופלים החרדים במלחמת יום הכיפורים נותר בעיקר כתזכורת לנקודות שכנראה עדיין מחברות יחדיו את החברה הישראלית. "משהו בנפש שלו היה יותר חרדי, אבל במהות שלו הוא היה אדם כמוני וכמוך. מבחינתו, להציל נפש אחת בישראל היה להציל עולם ומלואו", מדגישה שינדלר־ברמן. "אחד הדברים החשובים שאבא השאיר אחריו זאת האמונה שניתן לחיות ביחד ולהיות שותפים לדרך אחת, למרות הדעות השונות ואורח החיים השונה, ומה שמאחד אותנו זו האהבה לזולת".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה