"ירינו כמו מטורפים והכדורים יצאו מקנה המא"ג כמו נחש"

השתתפותו של סרן (מיל') חיים לייזר במלחמת יום הכיפורים אינה מובנת מאליה. יומיים לפני פרוץ המלחמה עזב לייזר את עבודתו בהולנד כדי לשוב לאשתו, וכשפרצה המערכה גויס כמפקד טנק של חטיבת המילואים עוצבת "נתיבי האש". במהלך התקיפה המצרית בתעלת סואץ פגע פגז בטנק עליו פיקד לייזר, ובאותו רגע איום הוא עצמו נפצע והטען שלו נהרג. "ב־12 בצהריים ירו ישירות על הטנק שלי, שהיה חשוף לגמרי. ישבתי בצריחון של הטנק ליד הטען, כשלפתע חטפתי מכה אדירה שגרמה לקסדה, שהצילה את החיים שלי, להתפרק", משחזר לייזר בדייקנות. "הוצאתי את הראש החוצה כדי להבין מה קורה, והצנחנים שהיו בחוץ נראו בפאניקה. כשהתפזר העשן ראיתי שגדי, הטען שלי, נהרג ושהנהג נפצע. המ"מ עזר לי וכיוון אותי לתאג"ד".

חרף פציעתו ומותו של חברו לקרב, הצליח לייזר לחבוש את התותחן ולפנות את הפצועים. רק בתום הפינוי הוא עצר כדי לטפל בעצמו. "שכבתי באלונקה ליד גופתו של גדי, שנשאר לנצח אותו בחור יפה ומרשים שהיה אז. הוא לא הספיק לקבל את הצורה שלי", הוא מנסה להתלוצץ אך הסיפור הקשה כובל אותו, "כי מהמלחמה, לצערי, הוא לא יצא בחיים".

במעשיו בזמן הקרב גילה סרן (מיל') חיים לייזר דבקות רבה במשימה ועל כך הוענק לו צל"ש מהרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

חגיגה של שאננות

מלחמת יום הכיפורים הפרה את השקט שקיווה לייזר להשיג כששב לארץ. ביום שבת, כשהתפלל עם אביו בבית־הכנסת בעכו, החרידו הסירנות את האוויר וברדיו נשמעה הסיסמה "יצירת מופת", שהבהירה לו כי עליו להתייצב בנקודת האיסוף בנהריה. "לפני המלחמה תרגלנו מצב של גיוס מילואים בחירום כך שהעסק היה מסודר, אך כשהגענו לשדה תימן נתקלנו בבלגן שלם", הוא מספר. "ציפינו, כבוגרי מלחמת ההתשה, שכל הציוד יהיה מוכן, אבל היה לנו סוג אחד של תחמושת מתוך שלושה, ולא היו מקלעים, רימונים או תרופות. התארגנו בצוותים מאולתרים על הטנקים ונסענו על הכביש במהירות של 50 מייל, כי חששנו שכמו שקרה במלחמת ששת הימים, לא נספיק להגיע אל היעד והמלחמה תיגמר. זו הייתה חגיגת שאננות – הייתה בהלה למלחמה.

"בערך 50 קילומטרים לפני ביר גפגפה התרחשה תאונה. השרשרת של הטנק נקרעה ונזרקתי 30 מטרים לתוך דיונה. ניסיתי לתפוס טרמפ על טנקים אחרים, כי לא היו לי כלים לתקן את השרשרת, כשלפתע העלה אותי מישהו שהכרתי מגדוד אחר. המשכנו לנסוע עד שעצר אותנו קצין שהקים כוח מאולתר של שלושה טנקים, אליו צורפתי. הרגשתי רע מאוד עם העניין, כי לא היה מדובר בחברים שלי. למזלי, למחרת בבוקר שמעתי את כוחות החטיבה מתקרבים ויצרתי קשר עם המ"פ שכיוון אותי אליהם.

"כשהגעתי לחטיבה קיבלנו פקודה להתקדם ישירות צפונה אל עבר מוצב 'הזהב'. כשנסענו, הנהג הבחין בתזוזה בתוך שיח וצעק לעברי: 'תראה, השיח זז!' ירינו עם כל המקלעים על השיח עד שהגיח מתוכו סודאני, שיצא מהעניין ללא פגע. העלינו אותו אל סל הצריח והמשכנו לאזור שבו חיל האוויר הפיל מסוקים מצריים. בהמשך אספנו טייס מצרי פצוע, ויחד עם הבחור השני, הוא זכה לטיפול מסור מאיתנו. בעצם, נתקענו איתם כי לא היו אנשי מודיעין בסביבה שיכלו לקחת אותם.

"המשכנו להתקדם עוד שישה קילומטרים, שם הקמנו חניון לילה. הטנקים שלנו היו ערוכים לכל רעש, ובאמת יום לפני שנלחמנו, כשהנענו מנועים בבוקר, שמענו רעש דומה ממרחק לא רב. לאחר מכן התברר לנו שזה היה גדוד שריון מצרי שביצע אותו הדבר, והתרחקנו ממנו. היינו בפרצה הבעייתית שבין הארמיות השנייה והשלישית, אבל אמרו לנו: 'אתם לא מתקדמים'. הבנו שקורה משהו ובמהרה התברר כי פנינו לחציית התעלה".

 מעבר לתעלה

יומיים לאחר מכן, ב־10 באוקטובר, הגיעה החטיבה אל החווה הסינית, שם סימני דאגה ראשונים צפו מעל לפני השטח. "התקדמנו בחסות החשכה, עד שהודיעו לנו שמדרום אלינו מגיעים כוחות. בניגוד לתורת הלחימה הפנינו את הקנים לשם וחששנו שמא נירה בטעות בטנקים שלנו, שנשאו עליהם את גשר הפונטונים שהיה קריטי לחציית התעלה. כל אותו הערב המשיכו הקרבות, במהלכם פלוגות ב' ו־ג' חדלו מלהתקיים, למעט כמה טנקים ששרדו. רוב ההרוגים שלנו נפלו שם.

"למחרת יצאנו מהחווה לכיוון התעלה. כוחותינו הצליחו לצלוח את התעלה, למעט שלושה טנקים שהחליקו מגשר הפנטונים. כשעליתי על הגשר, הסתכלתי על המ"פ שצעק: 'דרכונים לביקורת!' היה להומור השחור הזה ערך רב, כי היינו בדיכאון. היום אני מבין שחשוב לשמור על צלם אנוש בעיקר במצבים קשים.

"אחרי שחצינו את התעלה ראינו עמדות טילים מצריות וצפופות. היה מאוד קשה לראות את מטוסי חיל האוויר שלנו נקטלים על ידי הטילים, עד שהצלחנו להשמיד אותם. משם עברנו את גשר הגלילים והתקדמנו צפונה לאיסמעיליה, שם היה מחזה סוריאליסטי – מאות חיילים מצרים חמושים הלכו בינינו ושחו בתעלה. הם לא ירו כדור אחד כי הם היו מסכנים ורעבים.

"ב־21 באוקטובר חנינו בחניון לילה והבנו שאוניות רוסיות נמצאות בפורט סעיד. על החטיבה הוטלה המשימה להיכנס לאיסמעיליה ולתקוף, ובסביבות השעה שבע בערב הגיעה ההוראה לתפוס את גשר המים המתוקים שלפני איסמעיליה למשך כל הלילה. המטרה הייתה להשתלט על הגשר לפני שהמצרים יפוצצו אותו על מנת לאפשר לצנחנים להשתלט על איסמעיליה למחרת. האזור הזכיר את וייטנאם, זה היה ג'ונגל קשה למעבר. נסענו על הכביש במהירות שיא, ירינו כמו מטורפים, והכדורים יצאו מקנה המא"ג כמו נחש. הגשר בער באש, הצנחנים התחפרו בינינו, והבנתי שזה רציני. ניתנה הוראה שבכל טנק ייוותרו שלושה אנשים ערים כשהרביעי ישן לסירוגין. אני לא יודע מה קרה עם האחרים, אבל אני לא יכולתי לישון בפנים אז נשכבתי על הצריח ונרדמתי. בזמן שישנתי היה ירי אדיר של רימונים ו־15 מצרים נהרגו, אבל ישנתי כל כך חזק שלא שמעתי כלום. 

"למחרת בשעה 12 בצהריים החל ירי ישיר על הטנק החשוף שלי. ישבתי בתוך הצריחון ליד הטען ובדיוק טיפלתי במקלע. שמתי את הקסדה על הראש, כשלפתע חטפתי מכה אדירה ממנה הקסדה שלי נשברה והטען נהרג. כשהעשן התפזר ראיתי את הראש של הטען בנפרד מהגוף. הייתי פצוע ולמרות זאת תפקדתי. המ"מ כיוון אותי לתאג"ד, שם הרופאים ירו על מטוסים עם המקלעים שלהם וחזרו לטפל בנו. אני זוכר את זה עד היום. אחרי כן החלפתי טנק אחרי טנק והמשכתי להילחם.

"כמה שנים אחרי המלחמה התקשרו לאשתי וסיפרו לה שהתיק של בעלה נמצא בטנק באיסמעיליה. הסתבר שזה באמת התיק שלי, בו הייתה טבעת הנישואים שלנו. מאז אני לא מסוגל לענוד אותה, ואין לי הסבר לכך.

"במבט לאחור, אני חש שניצחנו ניצחון צבאי אדיר במלחמה. הבנתי אז מה חשוב יותר ומה פחות בחיים. כל מה שעשיתי אז היה הדבר הנכון לעשות, מהחזרה ארצה מהולנד ועד הפינוי של הפצועים וההרוגים. זה היה התור שלי לעשות זאת".

טנק ישראלי חוצה את התעלה, צילום: במחנה , אתר הגבורה