"המלחמה הזאת שורטת כל אחד באופן אחר"

בלילה שבין ה־19 ל־20 באוקטובר, במהלך הקרבות המכריעים ביותר במלחמת יום הכיפורים, נשלח התאג"ד של חטיבת המילואים "חוד החנית", בפיקודו של סא"ל (מיל') ד"ר ראובן לסקוב, לאבטח את גשר הגלילים שהונח על תעלת סואץ. למרות האש המסיבית שנורתה לעברם מהכוחות המצריים, כשהפצועים החלו להגיע אל התאג"ד לסקוב לא היסס לרגע וטיפל בכולם בצורה מאורגנת, תוך סכנת חיים ממשית. ברגע אחד שנחרת בזיכרונו ומלווה אותו עד היום בכל פעם שהוא מטפל בפצועים, לסקוב לא היסס ובחר לסכן את עצמו על מנת להציל את חייו של הפצוע.

"בעיניי, הטיפול בפצועים, גם כשאתה בסכנת חיים, הוא מובן מאליו", מסביר לסקוב. "אחרי שסוללת ארטילריה בצד השני של התעלה התפוצצה, הפצועים החלו לזרום אלינו. נשכבתי על פצוע שאיני זוכר את שמו כדי להציל את חייו. זה היה רגע אחד ארוך של אימה, כשהטילים נופלים בכל מקום. כרופא, נדרשתי לטפל בפצועים תוך סכנת החיים שלי, אבל אין ברגעים כאלה שום ברירה – או שאתה פועל כדי להתגבר על הפחד, או שהפחד משתק אותך". 

במעשיו במהלך המלחמה גילה סא"ל (מיל') ד"ר ראובן לסקוב יכולת מקצועית מעולה, קור רוח ואומץ לב, ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

חצר המוות

ערב המלחמה היה לסקוב מפקד פלוגת הרפואה של חטיבת הצנחנים במילואים “חוד החנית". כשפרצה המלחמה, לסקוב היה אחראי על גיוס אנשי הפלוגה, שחיכו בקוצר רוח להשתתפותם בקרבות. “כולנו שמענו את הדיווחים ברדיו והתאכזבנו לגלות שאנחנו עדיין לא בחזית", משחזר לסקוב. “התנועה שלנו דרומה החלה רק ב־10 באוקטובר, כשטסנו מלוד לבסיס רפידים (שנמצא בסיני – א"ט). בבית־החולים שהוקם שם ראינו את פצועי המלחמה הראשונים מטופלים על ידי חברינו מפלוגות רפואה אחרות, וזה חיזק את הרצון שלנו להשתתף במלחמה.

“ב־14 באוקטובר החטיבה קיבלה פקודה ראשונה, לפיה עלינו לרדת לאזור שבין מעבר המיתלה וצומת הגידי, ולחסום כוחות קומנדו מצריים שינסו לכבוש את המעברים. כשהגענו לשם חזיתי בשני מטוסי ‘סוחוי' חגים מעלינו. התחלנו לירות עליהם אבל זה לא עזר כי הם טסו מאוד מהר. יום אחר כך קיבלנו הוראה לחזור לכיוון מחנה ‘טסה' לקראת המהלך של חציית התעלה. החטיבה שלנו הייתה צריכה לתפוס את ראש הגשר מעבר לתעלה ולחצות ראשונה. החזירו אותנו באוטובוסים ל'טסה'. בזיכרוני, הנסיעה הייתה מאוד מסוכנת, כיוון שחיל האוויר הפציץ באזור ורק בנס לא נפגענו.

“ב־18 באוקטובר, כשנפתח ציר ‘טרטור', נתנו לנו הוראה להיכנס, אבל הייתה לנו דילמה. מפקד הפלוגה בא להתייעץ איתי בנושא. אני זוכר שהוא שאל אותי: 'אתה רוצה להיכנס? פלוגות רפואה בדרך כלל לא נכנסות כשהאש בשיאה'. אני חשתי את האווירה אצל החיילים ואמרתי לו: 'בטח שניכנס'.

“באותו לילה הגענו לחצר המוות, שלהפתעתנו עדיין הייתה שקטה. המצרים עוד לא קלטו שנכנסנו אליה, והמראות באותם רגעים היו פסטורליים מאוד עד שנכנסנו אל תוך חורשה סמוכה עם משאית, ובשנייה שירדנו ממנה חטפנו הפגזה איומה של קטיושות. למזלנו, באמצעות אתי חפירה חפרנו לעצמנו שוחות כדי להסתתר מההפגזות. אני זוכר סיטואציה נוספת, בה ניסינו להכין קפה או תה וחטפנו הפגזה בכל פעם שהדלקנו את האש. הגעתי למסקנה שקציני תצפית מצרים רואים את האש ופועלים בהתאם. בסופו של דבר התייאשנו ולא שתינו תה באותו הערב.

“כשהקרב התחיל, כמות הפצועים האדירה שהגיעה לא הותירה לנו ברירה אלא לחפור שוחות לפצועים כדי שלא יהיו חשופים לאש. קולות הקטיושות נשמעו בכל מקום, ולא היה לי מושג מה יפגע בי ומתי. התאג"ד שלנו היה מאוד לא מסודר. לא היה אוהל או מבנה ברור. אחרי המלחמה התברר לי שתאג"ד אחר מהפלוגה הצליח להתארגן בבונקר, והם התלוננו שנתקלו בפשפשים. לאותו חבר מהתאג"ד האחר אמרתי, אחרי המלחמה, שעדיפים הפשפשים על פני הפגזים המצריים. אכן, אותו חוסר ארגון גרם להרבה סרבול בטיפול.

"אני זוכר אירוע, במהלכו אחד הלוחמים צעק: 'פצוע, פצוע', בערך 200 מטרים מאיתנו. רצנו לשם, שלושה רופאים, כי היינו בטוחים שמדובר בפצוע קשה, אך בסה"כ היה מדובר בפצוע קל. זמן לא רב לאחר מכן הגיע אלינו פצוע קשה באמת, בחור שנפצע בראשו. רצנו לטפל בו, אבל לצערי הוא נפטר דקות ספורות לאחר מכן. זה היה רגע מאוד קשה, שאיני יכול לשכוח".

שבועת הרופא

“היינו מותשים מההפגזות ומהפצועים הרבים שרוכזו. ב־19 באוקטובר גשר הגלילים לא הצליח להגיע לתעלה, כי הציר שהיה אמור להיפתח לא נפתח. היו התלבטויות איפה לפרוס אותו, עד שארגנו גשר חדש, גשר ברוך, שהורכב משאריות של מצופים ודוברות. בשלב זה קיבלנו הוראה לזוז מהחורשה ולאבטח את הגשר החדש ואת גשר הגלילים. הסתכלנו על החורשה שכבר הייתה מאחורינו ואז, צפונית לנו, היה פיצוץ אדיר של סוללת ארטילריה. בבת אחת הגיעו אלינו תשעה פצועים, וזה לא היה קל כי המצרים ירו עלינו כל טיל אפשרי, ורסיסי העצים שהתנפצו איימו גם הם לפגוע בנו.

“היה פצוע אחד, שאת שמו איני זוכר, פצוע די קשה, שברגע אחד נשכבתי עליו כדי להציל את חייו. לא חשבתי שאני גיבור או משהו כזה - מדובר בתפקוד שמטרתו להתגבר על הפחד. אני זוכר במפורש את הרגעים הללו כרגעי אימה, בהם יש שתי ברירות: לתפקד למרות הפחד, או לתת לפחד לשתק אותך.

“בלילות תפקדנו ככוח אבטחה רגיל על הגשר, ובבוקר, כשהמשיכו ההפגזות, המשכנו בטיפול. ב־22 באוקטובר החלה הפסקת האש, אבל עבורנו זו לא הייתה הפסקה בכלל. הייתה כוננות לתקוף את איסמעיליה, והיו חילופי אש לא מעטים שנמשכו כמה חודשים טובים בינינו לבין המצרים. רק לאחר מכן, כשחילופי האש פסקו, המלחמה הסתיימה.

“כשחזרנו מהמלחמה הבנתי שהמליצו עליי (לקבלת צל"ש – א"ט) וזומנתי לוועדה, שם רואיינתי על הסיפור, והוחלט שאקבל את עיטור המופת. במהלך ההפגזה העיקרית, כשטילים נפלו בכל מקום, קצין אחד בא ואמר לי: 'למרות ההפגזה טיפלתם בפצועים וארגנת את העסק כמו שצריך', אבל אני לא ראיתי בעצמי גיבור, כי מדובר בפעולה טבעית של רופא בשדה הקרב. בשנים שלאחר המלחמה המשכתי בעיסוקי כרופא צבאי, ובחיי האזרחיים התחלתי ללמד ביולוגיה באוניברסיטה. בכל פעם שאני מלמד, אני עושה אינטגרציה עם הידע הרפואי שלי, שחלק משמעותי ממנו רכשתי ביום הכיפורים.

“המלחמה הזאת שורטת כל אחד באופן אחר. יש מי שחוטף הלם קרב, ויש מי שהדברים האלה חוזרים לו בחלומות או בפלאשבקים, כמו שקרה לי. בכל תקופת הטרור והאינתיפאדה, בשיאם של הפיגועים, זה חזר אליי. גרנו בגבעה הצרפתית, ושמעתי פיצוץ אדיר. כשיצאתי החוצה לרחוב ראיתי אוטובוס בכביש הראשי, עם המון גופות ופצועים בפנים. המחשבות על המלחמה והחוויות ממנה חזרו באותו הרגע. לא יכולתי לעשות יותר מדי, אבל טיפלתי באנשים. מעבר לכך, בכל פעם שבן־אדם מתעלף ברחוב או בתאונות דרכים, אני רץ ומטפל. חוויות הטיפול שלי מאותה מלחמה שבות אליי בכל פעם שאני נקלע לסיטואציה כזאת. אני חושב שהמעורבות והאכפתיות שלי כרופא היו שם עוד לפני המלחמה, אבל החוויה של 73' העניקה לי הרבה ביטחון. המוכנות להנשים, לטפל ולהציל חיים הועצמה, וזה חלק ממני כל הזמן".

פינוי פצועים במלחמה, צילום: אבי שמחוני, במחנה, אתר הגבורה