געגועים לאבא שאיננו
|
אהרון טנא
בת חמש וחצי הייתה רווית טנא כאשר אביה סא"ל ג'וני (אהרון) טנא ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני, ואחיה הקטן דותן אז בן ארבע. אהבת-אב שהעניק ג'וני לילדיו בחום - חדלה לבלי שוב, וכמו הוסרה מעליהם השמיכה בתנומת הבוקר, בטרם עת. הזיכרונות המעטים חרותים היטב והגעגועים עצומים
ארבעים שנה חלפו
מאז נפל בקרב סא"ל אהרון (ג'וני) טנא ז"ל, בחזית סיני במלחמת יום
הכיפורים. הוא היה מפקד ההנדסה הפיקודי (מהנ"פ) בפיקוד הדרום וליווה רגלית את
גשר הגלילים במסעו המפרך לתעלה (בהמשך המלחמה הוסב שמו של הגשר ל"גשר
ג'וני" על שמו). במו ידיו פינה וסילק מוקשים שהונחו בחופזה בדרכו של הגשר על
ידי המצרים הנסוגים. הפגזה פתאומית אילצה רבים לתפוס מחסה והוא רץ למעביר מים
באזור החווה הסינית, שם ארבו חיילים מצרים וירו בו. בן שלושים ושלוש בנפלו. עם
נפילתו השאיר את רעייתו הצעירה תמי (בת פחות מעשרים ושש) ושני ילדיהם, רווית בת
חמש וחצי ודותן כבן ארבע.
ג'וני טנא
מצטיין במלחמת ששת הימים
ג'וני טנא היה
במלחמת ששת ימים מ"פ הנדסה בחטיבה 45 שלחמה באזור קבטיה שבשומרון. כששמע בקשר
את פניית המח"ט משה בר-כוכבא לפלוגת הסיור לסייע בחילוץ נפגעים, יצא בהתנדבות
עם פלוגתו וביצע בהצלחה את המשימה, ועל כך זכה בעיטור המופת, ראו מסגרת. לאחר
המלחמה נולדו לו ולרעייתו תמי הבת רווית ולאחריה הבן דותן. השם רווית ניתן לאחר
שהביע את תחושתו - רוויתי מלחמות, והשם דותן ניתן לזכר הלחימה בעמק דותן. "זה
שם שאני נושאת אותו עם הרבה מאוד משמעות," מציינת רווית, "בעיניי יש לכך
חשיבות מאוד גדולה גם ממקום מאוד רגשי, כי זה סוג של זיכרון שמקשר אותי עד היום
לאבא. גם לשמו של אחי, דותן, יש משמעות רבה בעינינו."
זיכרונות
וגעגועים לאבא
יש לי זיכרונות
עמומים מאבא, חלקם על סמך סיפורים ששמעתי וחלקם זיכרונות שלי, מספרת רווית בפגישה
שקיימנו. הייתי ילדה קטנה כשאבא נהרג. כאשר אבא שירת כמפקד הנדסה בפיקוד הדרום,
לפני המלחמה הוא היה מגיע לעתים רחוקות הביתה לסופי שבוע, או שהיה לוקח אותנו בסופי
שבוע לביקורים קצרים אליו לבסיס. כאשר היה מגיע הביתה באמצע השבוע, זה היה בשעות
מאוחרות לאחר שכבר הלכנו לישון כך שהרבה מאוד שעות לא יצא לנו להיות ביחד. בפעמים
הבודדות שנותרתי ערה, היה לי מאוד חשוב לישון איתו במיטה. אחי הצעיר ממני ואני ישנו
באותו חדר, אני הייתי מחכה שאחי יירדם ומתגנבת בשקט למיטה של אימא ואבא, נצמדת
אליו, מחכה שיחבק אותי, שייתן לי את החום שהייתי זקוקה לו כילדה, החום הזה שלא
קיבלתי במהלך כול השבוע, אלא רק ברגעים שהיה נוכח.
אימא סיפרה לי שכילדה
מאוד הזכרתי לה אותו, כי משהו בהתנהגות שלי הזכיר את האנרגיות שלו ואת הרצון
התמידי שלו לרוץ, לחוש, לגעת, ותמיד להתנסות בחוויות חדשות ומסעירות. כנראה שעוד
כילדה קטנה הייתה כבר איזו כימיה מאוד מיוחדת בינינו. אני בטוחה שאם הוא היה היום
בחיים היה בינינו קשר מאוד מיוחד, זו תחושה מאוד חזקה אצלי. היינו מאוד דומים
בהמון תכונות אופי, זה משהו שנשאר איתי.
חלק מהתכונות של
אבא באו לידי ביטוי גם אצל אחי - דותן שמזכיר את אבא בחריפות המחשבה, בחדות,
ובהומור המיוחד והציני שסיגל לעצמו. תמיד סיפרו שאבא היה ה"מצחיק של
החבורה" וגם אחי בדיוק כזה. אני זוכרת את עצמי כילדה נדקרת מקוץ שנכנס לי לכף
יד, ואיך אבא יושב על ידי ומוציא לי את הקוץ מכף היד בכזאת עדינות. זה זיכרון נורא
קטן אבל הוא כנראה מאוד נוכח עדיין. עוד אני זוכרת שאבא מאוד אהב להטיס דאונים. נסענו
עם אבא לשדה תימן. ראיתי אותו דואה עושה סיבוב עם הדאון והתחלתי לבכות בכי היסטרי,
הייתי מבוהלת שחס וחלילה הוא ייפול ויקרה לו משהו. ואימא אומרת "רווית אין לך
מה לדאוג, זה רק חלק מתרגיל, אבא מספיק אחראי והכול יהיה בסדר" ואחר כך כשהוא
יורד אני רצה אליו ומחבקת אותו, כאילו שעוד רגע הוא יעזוב אותי.
התמודדות של
ילדים ביתמות
אני לא זוכרת את
הרגע שסיפרו לי שאבא נהרג, מספרת רווית, כי יש לי גם הרבה קטעים של
"בלק-אאוט" מהתקופה ההיא, אבל אני זוכרת שחברה טובה של אימא סיפרה שאחרי
שירו באבא - הדבר הראשון ששאלתי, האם הראש של אבא נשאר שלם, למרות שהפגיעה הייתה
בראש. אבל היה חשוב לי לדעת שהראש שייצג אותו כדמות - לא נפגע. אחרי שאבא נהרג
ציירתי ציורים הקשורים בנושא השלום וגם כתבתי שירים.
בשנים הראשונות לא
פעם ברגעי כעס, נהגו הילדים להתבטא כלפיי באופן פוגע כמו למשל "מגיע לך שאבא
שלך מת". אפילו שמעתי את זה מפי חברה מאד טובה. ואז רצתי הביתה לאימא בוכה ופגועה ולא מצליחה להכיל את
הכאב הזה. ואימא אמרה לי "רווית, תגידי לה שבזכות זה שאבא שלך נהרג, היום גם
היא וגם אבא שלה, נחים על כיסא נוח." זה זיכרון חזק שמלווה אותי עד היום. הייתי
ילדה מאוד רגישה, מאוד פגיעה, כול דבר תמיד לקחתי ללב.
זכור לי מקרה נוסף
עם אחי, כשהגננת שאלה כול אחד מהילדים במה ההורים שלהם עוסקים, במה אימא עוסקת,
במה האבא עוסק, ועל אחי דילגו. כנראה שהגננת לא רצתה להעמיד אותו במצב של מבוכה,
או לא ידעה איך הוא יתמודד עם זה. והוא דווקא כול כך חיכה שהיא תשאל אותו מה אבא
שלך עושה, כי הוא מאד רצה לספר על אביו, והיא דילגה עליו. אז הוא פנה אליה ושאל
אותה "למה את מדלגת עליי"? ולא הייתה לה תשובה. אימא מספרת שכשהוא חזר
הביתה הוא כו כך בכה ונעלב שרק אותו הגננת לא שאלה על המקצוע של אביו. אימא הלכה
לדבר עם הגננת ואמרה לה שדרך ההתמודדות צריכה להיות דווקא לדבר על הדברים ולא
להתעלם מהם. גם לילד קטן שיודע ומבין שאבא שלו כבר לא יחזור, יש עדיין צורך לדבר
על כך. הוא רצה להגיד "אבא שלי מת, אבא שלי נהרג, אבא שלי היה גיבור והוא כבר
לא יחזור, יש לו מקצוע הוא היה סא"ל". אחרי המלחמה היו תקופות עם הרבה
תרגילים ואזעקות והילדים היו מתכנסים ביחד לתרגיל של כול הכיתה, אלה מצבים שהיו
קשים לי במיוחד. בכיתה א' או ב' כשהייתה צפירה בפעם הראשונה, ואמרו שזה רק תרגיל,
לא יכולתי להבדיל בין מציאות לבין דמיון והדבר היחידי שעשיתי זה לרוץ הביתה. רצתי
הביתה לראות אם אימא שלי נמצאת, אם לא קרה לה שום דבר, אם היא בסדר. היה פתאום
הפחד הזה לאבד עוד פעם מישהו.
אני זוכרת את עצמי
כילדה וגם כשהתבגרתי, תמיד הרגשתי גאווה לדבר על אבא שלי. כשאבא עוד היה טמון בבית
העלמין הארעי בבארי, אני זוכרת שהגעתי לבקר את הקבר של אבא ונשכבתי עליו. זה היה
רק חול ושלט. ואני כילדה נשכבת על הקבר, בוכה בכי היסטרי, מחבקת את גוש האדמה שהיה
שם ולא מוכנה לעזוב, לא רוצה ללכת משם, לא רוצה לעזוב אותו.
אישה צעירה
מתמודדת עם האלמְנוּת
בת פחות מעשרים
ושש הייתה תמי טנא ואימא לשני ילדים קטנים, כשנפל בעלה ג'וני במלחמה. פער הגילים
בינינו הוא עשרים שנה, מציינת רווית, ואני מעריצה את אימא שלי.
כילדה אני זוכרת את
אימא בתקופה הראשונה שבאמת קיבלה את זה מאוד מאוד קשה והייתה על סף התמוטטות. אני
זוכרת רופאים מגיעים הביתה, אמבולנס, וזוכרת שלא נתנו לי להיכנס לחדר, כי אימא הייתה
במצב נפשי מאוד קשה. אני זוכרת שמאוד שמרו עליה. חברים שלה תמיד סיפרו עם השנים שהיא
הייתה כול כך שברירית ועדינה. גם היא קטנה כמוני, מאוד רזה, ובאמת אישה מאוד
מיוחדת. פחדו שלא תשרוד, שלא תוכל להתמודד לבד עם שני תינוקות ועם האובדן הזה. ועם
זאת, בשלב מוקדם היא החליטה בשביל שני הילדים שלה להרים את עצמה ולהתחיל ללמוד.
היא למדה בסמינר ואחר כך המשיכה ללמוד באוניברסיטה, ואף למדה נהיגה, כי היא לא
נהגה בתקופה שאבא שלי היה בחיים. היא עשתה דברים רבים בו-זמנית. היא למדה חינוך, ובהמשך
למדה מִנהל והתחילה דוקטורט. אימא הצטיינה בחינוך ובמִנהל ובגיל 29 התמנתה למנהלת בית
ספר "מגן" לחינוך מיוחד בבאר שבע, ואותו היא מנהלת עד היום, למעלה מ-30
שנה. היא זכתה בפרסי חינוך רבים, ובניהם פרס חינוך ארצי של הנשיא. במהלך השנים
כתבה אימא שירים רבים. אחד מהם הבאנו בהמשך. שנים רבות שימשה תמי טנא בהתנדבות כנציגת
אלמנות צה"ל באזור הדרום, והיא עדיין פעילה בהתנדבות במגוון ארגונים חברתיים.
מאז שאיבדנו את
אבא, מספרת רווית, אימא שלי הייתה עם נוכחות מאוד חזקה ומאוד עוצמתית בחיים שלנו, ומאוד
דומיננטית. היה מאוד חשוב לה לנסות למלא את החסר שהיינו אמורים לקבל גם מדמות של
אבא. מאז שהיינו ילדים אני זוכרת את אימא שלי משוחחת איתנו הרבה על נושא האובדן.
אחי היה יותר מופנם, היה לו הרבה יותר קשה לדבר על הנושא, עד היום למעשה. זה לא
שיותר קל לי, מספרת רווית, רק אני חושבת שזה מקל בצורה כלשהי כשמדברים על הנושא,
שאתה יודע שזה גם חלק מההתפתחות האישית שלך וחלק ממשהו שחווית. זה משהו שאימא
ניסתה תמיד לדבר עליו, עם כול הקושי שלה. היה חשוב לה שאנחנו נדבר על כך בבית. אימא
תמיד שלחה אותנו להרבה חוגים וסדנאות. אני רקדתי שנים רבות, ציירתי, התעמלתי והתעמלתי
וניגנתי על פסנתר. לאימא היה מאוד חשוב שנהיה עסוקים כול הזמן ופחות טרודים במחשבות.
הקשר עם חיל
ההנדסה
רווית התגייסה
לחיל ההנדסה ושירתה כמש"קית ת"ש בבסיס הטירונים של החַיִל. במסגרת
סיפורי מורשת קרב למדו הטירונים על סיפורי הגבורה של אבא מבלי שהזדהיתי בפניהם ובפני
הסגל כבתו של המפקד הנערץ. תמיד היו שואלים אותי בסוף המסלול "למה לא סיפרת
ולא שיתפת אותנו" ואני עניתי שהיה לי חשוב שיעריכו אותי בזכות מי שאני,
ובזכות יכולתי, ולא ממקום של הערצה לדמותו של אבא כמפקד. השירות בצבא היה עבורי משהו
מאוד חזק, אומרת רווית, זה היה בעיניי סוג של המשכיות, זה משהו שאבא שלי עשה, והיה
לי הכבוד לשרת בחיל ההנדסה.
בשנים הראשונות
לאחר שאבא נהרג, לא היה לנו קשר עם החַיִל, היה אפילו כעס על כך שאבא שלי נשכח.
נציגים מהחיל לא הגיעו לאזכרות, מצב שהיה מאד קשה ומצער עבורנו.
במהלך השנים היה לנו
קשר מצוין עם שמחה הולצברג, אבי הפצועים, עד למותו. הוא הכיר את אבא באופן אישי
ונוצר ביניהם קשר מאוד מיוחד. שמחה אימץ אותנו כמשפחה ותמיד בהגיעו לאזור הדרום מקום
מגורינו היה דואג לבקר אותנו ולהביא מתנות על פועלו זה נותר לו מקום חם ואוהב
בליבנו.
היה לנו קשר מיוחד
עם שני הקהנ"רים, ישי דותן ואיל יוסף שבזמנו שירתו אף הם כמהנ"פים (מפקדי
הנדסה פיקודיים) והכירו את אבא אישית.
לאחר מספר שנים של
נתק התחדש הקשר עם החַיִל, וכיום הוא כבר יותר רציף, בזכות מי שהיה מהנ"פ
דרום (והיה גם המפקד האישי שלי בבסיס) - אל"ם מרסל אביב ובזכות קצינות
הנפגעים המסורות מיכל ואסתי. מרגע שנוצר הקשר עם אל"ם מרסל הוא דאג לשלוח
נציגים לכול האזכרות במהלך השנים, וגם דאג להעביר לממשיכיו בתפקידי מהנ"פ את
המסר הזה שחשוב לשמור על הקשר הישיר עם המשפחה. כיום, מקיימת אמי קשר רציף עם
מפקדי היחידה ומקיימת עם חיילי היחידה במשותף פעילות חברתית חינוכית בהתנדבות בבית
הספר "מגן" לחינוך מיוחד אותו היא מנהלת ובסמוך למועדי האזכרות ביום
הכיפורים נוהגת להרצות בפני חיילי הנדסה בדרום על מורשת הקרב של ג'וני.
הילדים בגרו
אך השנים לא מקהות את החוסר והאובדן
כיום רווית ארכיטקטית
ועוסקת במקצועה. בקרוב תהיה בעצמה אימא, לראשונה, ותאומים בבטנה. אבא - מספרת
רווית, רצה ללמוד עריכת דין, אך צה"ל של אותם הימים אישר לו ללמוד מדעי
המדינה וסוציולוגיה בלבד, והנה לימים הבן דותן פנה לתחום המשפטים והוא עורך דין
מצליח ושניהם גרים כיום בקרבת תמי האימא.
הבן דותן המשיך את
דרכו של האב גם בכול הנוגע לקשר המיוחד עם הקהילה האתיופית. בעוד שבאמצע שנות ה-60
נשלח ג'וני האב בשליחות סודית של המדינה לאמן את הקומנדו האתיופי והיה אורחו של
המלך האתיופי, הרי שברבות הימים (ולא במקרה) מצא עצמו הבן דותן במהלך שירותו הצבאי
כמי שמפקד על הקליטה האתיופית בצה"ל ומאז שחרורו מהצבא הוא פועל בהתנדבות
כעורך דין בקֶרֶב הקהילה האתיופית באזור הדרום.
עם השנים אני
מרגישה יותר ויותר את החוסר, את העובדה שלא חוויתי מספיק את אבא, אומרת רווית.
הייתי רוצה לחוות אותו יותר. אני חושבת שאילו אבא היה היום בחיים - הוא בטח היה
אחד החברים הכי טובים שלי. זה סוג של חוסר כזה שקשה להשלים איתו. נכון, אולי בחלוף
הזמן פחות בוכים ופחות מביעים את הכאב בצורה רגשית ומוחצנת, אבל עדיין מקננת תחושת
האובדן והכאב באופן יום יומי, ואני מתמודדת עם זאת בדרכי. זה לא נעשה קל יותר עם
השנים ובוודאי שלעולם לא ישכח.
במסגרת:
שֶׁרַק יִהְיֶה
אֶתְמוֹל
שֶׁלֹא יָבוֹא
מָחָר,
שֶׁרַק יִהְיֶה
אֶתְמוֹל.
מָחָר - שֶׁל
יַתְמוּת וֹשְׁכוֹל,
אֶתְמוֹל - שֶׁל זִיו
וָאַהֲבָה.
שֶׁלֹא יָבוֹא מָחָר,
שֶׁל רִיק הַבַּיִת
וּדְמָמָה.
שֶׁרַק יִהְיֶה
אֶתְמוֹל,
שֶׁל שִׂמְחָה וַהֲמוּלָה.
שֶׁלֹא יָבוֹא מָחָר,
אֶל בֵּין קִירוֹת
קָרִים, תְּמוּנוֹת וְזִיכְרוֹנוֹת.
יִהְיֶה אֶתְמוֹל
אִתְּךָ,
בֵּין זְרוֹעוֹת וְחִיבּוּקִים.
אֱמוֹר, כִּי
מָחָר הוּא רַק חֲלוֹם!
לֹא יַתְמוּת וְלֹא
שְׁכוֹל,
אֱמוֹר, אֶתְמוֹל
נִשְׁאָר לַעַד,
וּשְׁנֵינוּ יַחַד
נַחֲלוֹם.
תמי טנא
אלמנתו של
סא"ל אהרון (ג'וני) טנא ז"ל, שנפל בחזית סיני במלחמת יום הכיפורים
במסגרת:
עיטור המופת לסרן אהרון טנא
תיאור המעשה: סרן אהרון טנא שימש כמפקד פלוגת
הנדסה חטיבתית. ביום ה-6 ביוני 1967, בעמק דותן, בהיותו בבסיס המוצק החטיבתי, שמע
ברשת הקשר את פניית המח"ט לפלוגת הסיור לגבי ארגון כוח חילוץ לצוותי טנקים,
שהיו נתונים להתקפות שריון וחי"ר על רכסי קבטיה. כאשר שמע שפלוגת הסיור זקוקה
ל-15 דקות התארגנות, התנדב לצאת עם יחידתו למשימה זו. תוך כדי ביצוע פעולת החילוץ
נפגעו רוב הזחל"מים, שהיו בפיקודו, על ידי אש של כ-20 "פטונים",
כוחות חי"ר וארטילריה. הזחל"ם שלו נפגע 3 פעמים. למרות כול זאת, המשיך
בביצוע המשימה, תוך גלוי אומץ לב וכושר מנהיגות עד פינוי כול הנפגעים. על מעשה זה
הוענק לו עיטור המופת.
דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי
ניסן תשל"ג אפריל 1973
צל"ש יחידתי ממפקד החטיבה לפלוגה של סרן
אהרון טנא
על פעילותה במלחמת ששת הימים בקרב על עמק דותן
ניתן לפלוגת ההנדסה של סרן אהרון טנא צל"ש יחידתי ממפקד החטיבה אל"ם משה
בר-כוכבא, מפקד החטיבה הממוכנת 45. הצל"ש ניתן על כוח ההתנדבות ועל אחוות
הלוחמים. פלוגת ההנדסה החטיבתית סייעה בין היתר בחילוץ פצועים מהקרב. מפקד הפלוגה
אהרון טנא זכה לעיטור המופת כעיטור אישי.