האלמנה, רעיה בלחסן: „המחיר של לבנון בלתי נסבל"

אריאלה רינגל הופמן ואיתן גליקמן אתר הגבורה, ידיעות אחרונות 2 בדצמבר 2013
איתן בלחסן

איתן בלחסן


בלילה של יום ראשון ישן איתן בלחסן בבית. הוא ישב עם אשתו רעיה וסיפר לה על המבצע המתוכנן. „איתן היה אומר שהיציאה מלבנון לא תפתור שום דבר‭,"‬ היא אומרת, „אבל אני חושבת, שלאבד כך אדם זה פשע"



בלילה שבין יום שני לשלישי היכתה המיוחדת של החיזבאללה פעם נוספת. כוח של סיירת צנחנים עלה על מארב שהוטמן בשטח סבוך ומסולע מעבר לאיזור הביטחון. מפקד הסיירת, רב-סרן איתן בלחסן, וקצין ההנדסה לירז טיטו, נהרגו במטח האש הראשון. סגן דוד גרנית נהרג אחריהם.

 

 פחות מארבע שעות אחר כך, סמוך לשעה חמש לפנות בוקר, דפקו אנשי קצין העיר על דלת ביתה של רעיה בלחסן, אשתו של איתן. „מי שם"? שאלה רעיה, מביטה בשעון מבעד לקורי השינה, מנסה להבין מה קורה. „מקצין העיר," ענו לה. היא פתחה את הדלת. „רעיה," אמר אחד מהם, עדיין בכניסה, „איתן נהרג." רעיה שתקה שנייה, ואחר כך אמרה מה שאומרות הנשים המתעוררות אל תוך הסיוט הנורא: „סליחה," היא

 

אמרה להם, „אתם טועים. יש אצלכם איזה בילבול. לא יכול להיות שאיתן נהרג, לא יכול להיות שזה הוא."

 

  • • •

 

 הגשם של השבוע האחרון שטף היטב את הדרך העולה למושב רמות נפתלי, והותיר אותה רחוצה ובוהקת. בשעות הצהריים השתרך אתמול טור קטן של מכוניות מאחורי האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית „מבואות חרמון," שהחזיר את הילדים מבית-הספר. באוויר עמד ריח מתוק של פריחה, ובכניסה למושב עמדו גברים בבגדי עבודה. כבר משם אפשר היה להבחין בשורה הארוכה של המכוניות שחנו ליד בית הוריו של איתן בלחסן.

 

 ארבעה ילדים הולידו ציונה וקלוד בלחסן. שלושה בנים ובת. איתן היה הבן השלישי, וכמו שני אחיו הגדולים הוא גדל במושב, למד בבית-הספר היסודי ביסוד המעלה ובתיכון המשותף לילדי המושבים והקיבוצים בכפר בלום. כמו אחיו הגדולים, הוא עזר בקטיף תפוחי העץ והאגסים, שיחק כדורסל, אהב את הפועל גליל עליון. כמו אחיו הגדולים, כמו כמעט כל הילדים ברמות נפתלי, הוא הלך לצנחנים.

 

 האמת היא שהוא רצה להגיע לסיירת עוד לפני שהתגייס, אבל בגיבוש שתה מג'ריקן שהיה בו נפט, התמוטט ונשלח הביתה. כשחזר לטירונות שלחו אותו לגדוד. הוא סימן את הסיירת כיעד בגיל ,18 ובגיל 28 הגיע אליה כמפקד.

 

 קודם הוא היה בחה"ן צנחנים, הפך סמ"פ בגדוד, אחר-כך התמנה למ"פ ומשם התקדם והתמנה לחונך של מפקדי פלוגות בבסיס ההדרכה של הצנחנים בסנור. הוא חזר להיות סגן מפקד הגדוד, ויצא ללימודים כשהוא כבר יודע שכשיחזורלשירות פעיל הוא יקבל את הסיירת. בשבילו זו היתה התגשמות חלום. שנה ושמונה חודשים פיקד על הסיירת, עד שנהרג.

 

 בלילה של יום ראשון הוא ישן בבית. הגיע מאוד מאוחרישב עם רעיה וסיפר על המבצע המתוכנן. את רעיה הכיר איתן בתיכון של כפר בלום. היא נולדה בקיבוץ ולמדה שנה אחת מתחתיו. הם היו חברים קרוב ל12- שנים. כשנישאו, לפני שלוש שנים, בגן האירועים של קיבוץ הגושרים, רעיה כבר ידעה שהיא נישאת לאיש שרואה את עתידו בצבא. „אני לא זוכרת," היא אומרת היום, „אם כבר בתיכון זו היתה הבחירה שלו, אבל בטוח שקצת אחרי שהתגייס הוא כבר ידע שהוא רוצה להישאר בצבא."

 

  כשהגיע הביתה ביום ראשון וסיפר על המבצע הוא לא נשמע חרד, ובאוויר לא עמדה תחושה של איום המרחף מעל ראשיהם. לפני שנה וחצי נולדה הבת, נועם, ולפני שלושה שבועות בדיוק הם חגגו לאיתן יום הולדת .30 דיברו על התוכניות לשנים הקרובות: איך הוא יגמור את התפקיד בסיירת, ילך ללמוד, יחזור לצבא ויקבל גדוד, ומה יעשה אחר כך. „כיבדתי את הבחירה שלו," אומרת רעיה, „אבל זה לא

 

אומר שלא ביקשתי ממנו כמה פעמים שיחפש לעצמו עבודה פחות מסוכנת או לפחות תפקיד פחות מסוכן."

 

  בבוקר של יום ראשון נועם ורעיה יצאו ראשונות מהבית, השאירו על השיש במטבח שני תרמוסים עם קפה לאיתן, שיהיה לו לדרך. סמוך לשעה שתים עשרה וחצי בצהריים איתן התקשר למקום העבודה של רעיה. „את רוצה לבוא לאכול איתי"? שאל. „פתחו מקום חדש בעיר." רעיה אמרה שיש לה המון עבודה. „או-קי," הוא אמר, „אז נאכל צהריים בפעם אחרת." „רגע," התחרטה, „חכה לי ואני אבוא."

 

  כשישבו במסעדה נכנסו למקום כמה גברים חובשי כיפה. אחד מהם ניגש לאיתן. „תגיד," הוא אמר לו, „אתה מפקד סייירת הצנחנים שהתפרסם בעיתונות"? איתן אמר שכן. הם החליפו כמה משפטים מחויכים. שלא בטובתו ולא בשמו, התפרסם איתן בלחסן, כאילו הורה לחיילים דתיים להסיר את הכיפות בשעת האימונים. עוד קודם שנהרג התברר שאין לידיעות שום בסיס.

 

 כשסיימו לאכול, רעיה פתחה את הארנק של איתן והוציאה ממנו ספר תהילים קטן שקנתה לו. „יותר טוב שתחזיק אותו בכיס ולא בארנק," אמרה, ובחיוך החליקה את הספרון למקומו הנכון וכיפתרה את כיס החולצה. „רציתי שיהיה," היא אומרת היום, „עוד משהו שייגן עליו במקום הנורא הזה שאליו הוא הלך."

 

  בשעות שבאו אחר כך היא התקשרה אליו כמה פעמים. „תתקשרי בעוד 15 דקות," אמר הסגן שלו. אחר כך הוא אמר לה להתקשר בעוד חמש דקות. בסוף יצא שכבר לא דיברה איתו עד שיצא לפעולה – ובחמש בבוקר באו ודפקו על דלת הבית.

 

 • • •

 

 לבית המשפחה זורמים עשרות חברים וידידים מכל הארץ, קציני צה"ל וראשי יישובים שהכירו את משפחת בלחסןבכל הזמן הזה מסתובבת נועם בחדר, מוקפת ים של אהבה וצער. בנעליים אדומות, מכנסי טרנינג אפורים ומעיל עם כובע קטן אדום, היא עוברת מיד ליד. בכל פעם שהיא צוחקת, הלב נשבר. המראה של הילדה המתוקה המקפצת בין האנשים שמילאו את הבית, מבלי שהיא יודעת שמה שכינס את כולם הוא אסון נורא – קורע לב.

 

 „אני לא יודעת, אבל אני חושבת, שצריך כבר לצאת מלבנון," אומרת רעיה. „איתן היה אומר שהיציאה מלבנון לא תפתור שום דבר, אבל אני אומרת שהמחיר הוא בלתי נסבל, שלאבד אדם כך זה פשע. אנשים הם לא מקרטון, הם בשר ודם, ולכל אחד יש הורים ואחים ואשה וילדים, והכאב הוא עצום. אז יכול להיות שבפעולה הזו – אם היא היתה מצליחה – הם היו נתקלים בכמה מחבלים, ואולי הורגים אחד או שניים. אז מה? הצבא היה חלק מאוד חשוב מהחיים שלו, ואני מבינה ומכבדת את הבחירות שהוא עשה, אבל קשה מאוד לחיות בלי בן אדם שאוהבים אותו כל כך."

 

  „היכרתי את איתן לפני כמה שנים," מספר תא"ל בני גנץ, קצין במערך השדה של הצבא. „קצין מקצועי מאוד, איש נעים ושקט, מפקד מסור שתמיד עשה יותר ממה שאמר, ובעל כישרון להתייצב בכל מצב שנזקקו לו הרבה לפני שפנו אליו וביקשו ממנו."

 

  „איתן הגיע לסיירת אחרי מבצע שבו נהרגו סגן מפקד הסיירת ושני לוחמים," אומר אל"מ יצחק גרשון, מח"ט הצנחנים. „הסיירת

 

היתה במצב קשה. איתן הביא איתו סוג של שקט ונחישות שהיו נחוצים לסיירת יותר מכל."

 

  בחודשים שבאו אחר כך, תחת פיקודו של בלחסן, נפלו על כתפי הסיירת חלק גדול מהמבצעים המיוחדים שנעשו בלבנון. בלחסן, מעיד המח"ט, היה מאותם קצינים שבדרך חזרה ממבצע אחד כבר תכננו את המבצע הבא.

 

 „הוא היה קצין קשוח ומסור לחייליו," מספר גרשון. „כשנולדה הבת נועם, הוא היה באמצע תרגיל יחידה מאוד גדול. כשהגעתי לשטח, מצאתי אותו שם. 'מה אתה עושה פה,' שאלתי אותו. 'מה זאת אומרת,' הוא אמר, 'אני באמצע תרגיל.' 'נולדה לך בת,' אמרתי לו, 'קח את הרכב ותיסע מפה.' איתן נסע הביתה ובלילה חזר לראות שהכל מתבצע כמו שצריך."

 

  נועם תיבון, מפקד חטיבה, היה מפקד הגדוד כשאיתן בלחסן שימש כסמג"ד. „בישיבות מטה בגדוד," הוא מספר, „איתן היה ממעט במילים. 'אני את שלי אומר במעשים,' אמר תמיד."

 

  בתקופת האינתיפאדה פגעו חיילים שלו בשוטר ישראלי שפרץ מחסום. איתן בלחסן, כמפקד, הועמד לדין, נשפט וזוכה. „במשך כל התקופה הארוכה הזו," אומר נועם, „במצבים הכי קשים שהוא עבר, לא נפרם תפר אחד באמונה הגדולה שלו בצבא ובתחושת השליחות שלו. היה קשה מאוד לדעת מה עובר עליו, הוא היה אדם מאוד מופנם, אבל הדבר שהרשים אותי מכל היתה העובדה שהוא לא ניסה להתחמק, להטיל את האשמה על אחרים, ולא ביקר את המערכת שהעמידה אותו לדין."

 

  • • •

 

 בשש בבוקר הגיעו מקצין העיר גם לבית של ירון בלחסן, אחיו הבכור של איתן, המשמש כמזכיר המושב. כשפתח את הדלת וראה קצינים במדים, חשב שבאים להודיע לו משהו מתוקף תפקידו כמזכיר. באותו יום ראשון בבוקר, לפני שעלה ללבנון, איתן נכנס אליו למזכירות להגיד שלום. בין השאר דיברו גם על התוכניות של איתן לבנות בית במושב, ליד ההורים והאחים. „הוא ראה את העתיד שלו כאן," אומר ירון, „למרות שהיה קצין מצוין שסומן לקידום בצבא."

 

  אבא של איתן בלחסן, קלוד, ששלח שלושה בנים לצנחנים ובת אחת שהיתה פקידה פלוגתית בסיירת, אומר היום „כמה זמן עוד יישבו החיילים שלנו שם? כל פעם קורה אסון נוסף. היום הגיע התור שלי ואני איבדתי את הבן, ועם ישראל איבד מפקד דגול. אבל הסיוט הזה לא נגמר, מחר זה יכול להיות מישהו אחר."

 

  כ100- משפחות חיות במושב רמות נפתלי, ממש מעל למצודת כוח, ובגליל יודעים לספר שהצנחנים זו היחידה המועדפת שם על הבנים. עכשיו רואים הרבה כומתות אדומות מסביב לבית הקטן של משפחת בלחסן, ובין כולם נועם הקטנה. היום בצהריים יקברו את אביה, אבל יעבור הרבה זמן עד שתבין כמה גדולה האבידה.

 

הבת נועם, בת שנה וחצי, מסתובבת בין האבלים מוקפת אהבה וצער. בנעליים אדומות, מכנסי טרנינג אפורים ומעיל עם כובע קטן אדום, היא עוברת מיד ליד. בכל פעם שהיא צוחקת, הלב נשבר



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה