קפצתי לים ואיציק אמר לי: "או שאתה מצליח, או שאתה גמור"

כשסמ"ר (מיל') ניסים אטיאס מבקר בחוף הים, הוא תמיד משתדל שלא להתרחק יותר מדי מהיבשה. בשבילו, הים הוא מחזה מתעתע – רגע אחד נוסך רוגע בצופה בו, וברגע שלאחר מכן הופך למפלצת שמחוללת חורבן והרס. ב-20 באוקטובר 1967 יצאה המשחתת אח"י אילת, בה שירת אטיאס כבקר-אש (אחראי על תפעול מערכת המכ"ם של הטילים), לסיור שגרתי מחיפה אל החוף הצפוני של סיני. הסיור במים השקטים נטע בלוחמים אשליית שלווה שהתפוגגה כבר ביום השני לסיור, עם פגיעתם של שני טילי ים-ים במשחתת - שגרמו לפציעתם של עשרות אנשי צוות ובסופו של דבר, גם להטבעת האונייה.

אטיאס התנדב לשחות אל אזור הירכתיים של המשחתת הטובעת, בו שהו מרבית הפצועים. הוא ניסה למשוך חבל מהחרטום לאזור הירכתיים ולקשור אותו אל ארבעת הרפסודות עליהן שכבו הפצועים, במטרה להציל אותם מטביעה, אך פעולה זו הייתה רצופה מכשולים וסכנות. "כששחיתי לירכתיים נקשרתי לחבל אחר, שמקורו בסירות ההצלה שכתוצאה מהדף הפיצוץ 'השליכו' את חבליהן לעברי", משחזר אטיאס. "כשהשתחררתי מהחבל חשבתי שאני היחיד ששרד, עד ששמעתי קולות של אנשי צוות מהירכתיים שהצליחו לשחרר שתי רפסודות מהספינה. מסוקי חיל האוויר שחילצו אותנו זרקו לנו סירות חילוץ, אך העדפתי להישאר עם הפצועים ברפסודות ולוודא שהם מועלים למסוקים בעזרת מנוף. רק אז חולצתי אני".

במעשיו אלה הוכיח סמ"ר (מיל') ניסים אטיאס רעות ואחוות לוחמים למופת, ועל כך הוענק לו עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

זה היה גיהינום

סיפורו של אטיאס מתחיל עם צאת השבת, בשעה חמש וחצי בערב. לאחר שחווה סיור רגוע ללא אירועים מיוחדים, מתכונן צוות הספינה לחזור לחיפה. כנהוג בחיל הים, ליתר ביטחון נשלחים מספר לוחמים לשמור בגשר האנייה, כדי לוודא שאין סכנה מתקרבת. שניות לפני שהאנייה עוזבת את הנמל, מבחין אטיאס במראה מבעית: "ראיתי כדור אש מתרומם מקו האופק של פורט סעיד. בהתחלה לא ידעתי שזה טיל אבל צעקתי למפקד באופן אינסטינקטיבי שאני רואה רקטה". הוא מתאר בעיניים פעורות, שחושפות כי רגעי האימה נותרו צרובים היטב בזכרונו. "המפקד אמר לי להודיע למפקדה שיורים עלינו טילים. הוא צעק: 'כל המנועים קדימה, שמאלה 30 מעלות', כדי שנוכל להתחמק מהטיל. במצב חירום, כל בעל תפקיד צריך להגיע למקום בו הוא אמור להיות, ואני הייתי צריך להתמקם בחדר בקרת האש - אליו הגישה מתאפשרת רק דרך גרם מדרגות. זה היה עניין של שניות עד שקופל - החייל שצפה בצד השמאלי של גשר האנייה - השיג אותי, ואז נשמע פיצוץ אדיר. קופל נהרג ואני עפתי באוויר כמה מטרים ונחתי על הגב. למזלי חטפתי רק כמה פצעים שטחיים. הטיל שיתק את האנייה לחלוטין. כשהתעוררתי מהנפילה ראיתי מולי להבה אדירה ומסנוורת וחשבתי שזהו, הלכה לי הראייה".

"חשבתי לקפוץ לים, כי האנייה נהרסה לי מול העיניים, אבל לא עשיתי זאת כי לא התקבלה פקודה. התחלתי להתקדם מאזור הגשר לחרטום האנייה, כשאחרי שתי דקות פגע בנו טיל נוסף. כל מי שהיה מכונאי במשמרת באותו הזמן – נהרג. בשלב מסוים הפסיקו לירות עלינו, אבל אז נקלענו לבעיה חמורה לא פחות - האנייה החלה לטבוע. המפקד נתן הוראה לחלץ את הפצועים מאזור הירכתיים ולהעבירם לחרטום, וזה היה גיהינום. איציק, הקצין האחראי על פינוי הפצועים, ביקש ש'יביאו לי איזה גבר שישחה לירכתיים ויביא את הרפסודות'. אמרתי לו שאני מוכן לקפוץ, בתנאי שאני לוקח איתי בוחטה (חבל ארוך ומלופף בשפת הימאים – א.ט.) שתתחיל בחרטום ואיתה אוכל לקשור את הרפסודות. היה לי ברור שלמרות שאני שוחה טוב, אני אצטרך את עזרתם של אנשי החרטום כדי למשוך את הרפסודות לאזור בטוח. קפצתי לים ואיציק אמר לי: 'או שאתה מצליח, או שאתה גמור'".

ראיתי את האנייה נעלמת

"הבעיות החלו מהר מאוד. הסתבכתי בחבלים שעפו לעברי כתוצאה מהדף הפיצוץ, שפגע גם בסירות ההצלה. במשך שלוש דקות הרגל שלי הייתה קשורה בחבל, ותהיתי אם אוכל לחלץ את עצמי עם יד אחת ועם האחרת להמשיך ולשחות אל עבר הפצועים. ידעתי שאם לא אצליח האנייה תטבע, ואלו היו שלוש הדקות הארוכות בחיי. בסופו של דבר הצלחתי להשתחרר ולשחות עד שהגעתי לירכתיים. קשרתי לחבל שלי את הרפסודה הראשונה מתוך הארבע, נעמדתי על ארגז תחמושת והוריתי לאנשים שהיו שם להתחיל לשחרר את הרפסודות מדופן האנייה, כדי שיוכלו לגרור אותן לחרטום. אולם באותו רגע התברר לי דרך שיחה ברשת הקשר שמישהו שחרר למים את החבל שקשרתי לחרטום, כדי להרים אנשים שנפלו או קפצו למים - כמובן בתום לב. ואז, הבחנתי בשני טילים שטסים לעברנו. אני זוכר שהסתכלתי עליהם כמהופנט. טיל אחד נפל רחוק מהאנייה אך הטיל השני התקרב ממש לכיוון שלי! יש מי שטוען שמזל שלא נהרגתי, מאחר ועמדתי בדופן הימני של הירכתיים והטיל פגע בדופן השמאלי, אך אני דווקא חושב שזה בגלל שזזנו שמאלה כשהטיל הראשון התחיל להתקרב. הטיל הזה לא פגע בנו, אלא התפוצץ בים ויצר הדף עצום שגרם לי לאבד את ההכרה למספר דקות. כשהתעוררתי, התברר לי שהאנייה שוקעת ואני לא יכול לשחרר שתיים מתוך ארבע הרפסודות שקשורות לדופן האנייה, שעמדה לטבוע בכל רגע. התחלתי לשחות הרחק מהאנייה וראיתי אותה נעלמת לתוך הים, ממש כמו בסרטים".

"חשבתי שאני היחיד ששרד. הקפדתי לשחות בשחיית גב כי ידעתי שהפיצוצים שהמשיכו להתרחש במים עלולים לגרום לפגיעות הדף פנימיות, וכך ניצלתי. כעבור רבע שעה, שמעתי קולות של חבר'ה מהירכתיים שהצליחו לשחרר שתי רפסודות מתוך הארבע. הגעתי אליהם, והם הסבירו לי שבזמן שלא הייתי בהכרה המפקד נתן הוראה לנטוש את האנייה. ניצבנו בפני דילמה קשה - האם עלינו לנסות לשחות לחוף, שנמצא במרחק עשרות קילומטרים, או להישאר בלב ים עם הפצועים, חשופים לכל מטוס מצרי? בסוף החלטנו להישאר. אחזנו ברפסודות מכל צדדיהן ובשעה 22:30 פתאום שמענו רעש של מסוקים. זיהינו אותם כמסוקים ישראלים בזכות הסמל של חיל האוויר. הם החלו להשליך לעברנו סירות גומי שאמנם נראו מזמינות בהרבה מהרפסודות אבל אני החלטתי להישאר עם הפצועים. נשארתי עם הרפסודות, עד שבשעה שתיים לפנות בוקר הגיע מסוק שהוריד אליי מנוף – עליו העמסתי את הפצועים. רק אחרי שכולם הועמסו על המסוק, נתפסתי בסולם שהשתלשל ממנו והתחיל להתרומם תוך כדי שאני אוחז בו. לא פחדתי ליפול, כי אחרי שעברתי את הגיהינום הזה שום דבר כבר לא היה חשוב יותר. במשך שנים נמנעתי מלספר לחברים שלי שהייתי שם, כי החוויה הזאת הייתה טראומתית עבורי. אמנם עבדתי כמציל בבריכה, אבל כשאני נכנס לים אני משתדל לא להתרחק מהחוף, כי תמיד קיים בי החשש שמשהו ישתבש. בחיים צריך לקחת בחשבון את הסיכונים ולא להגיד 'לי זה לא יקרה'. אתה אף פעם לא יכול לדעת מאיפה תיפול עלייך הצרה".