"כשזיהיתי אותו ידעתי שלא אסלח לעצמי אם לא אעשה כלום"

בתחילת חודש אוגוסט לפני שלוש שנים, סגן אנסטסיה בגדלוב, היום סמ"פ בקורס חובשים בבה"ד 10 ואז חובשת צעירה בבסיס עובדה שבדרום, מחליטה לנצל את הקרבה הגיאוגרפית שלה לאילת ולבקר את חברתה המתגוררת שם. שבועיים לאחר מכן, ביום חמישי, יוצא מעובדה קו 392 לאילת עליו מצטופפים ברי המזל שהצליחו למצוא פיסת רצפה לעמוד עליה. בין החיילים והאזרחים שממלאים את האוטובוס נמצאת בגדלוב. אף אחד מהנוסעים, ובהם היא, לא יכול היה לדעת שכעבור זמן-מה הוא עתיד להיקלע למארב של חוליית מחבלים מסיני – אירוע שיזכה לשם "מתקפת הטרור בדרום". "מה שקרה זה ששכחתי אצל חברה שלי עגילים, וכמו כל בחורה נורמטיבית החלטתי שאני חייבת לחזור לבסיס עם העגילים עליי, לא משנה מה", מחייכת בגדלוב. "כשהיה הפיצוץ חשבתי ששוב אני על אוטובוס שמתפוצץ לו גלגל וחשבתי לעצמי: 'זה מה שחסר לי'! אבל אז התחיל ירי מטורף, והבנתי שאם אשב כמו לולב ולא אעשה כלום זה לא יעזור לאף אחד".

כתוצאה מהירי רבים מנוסעי האוטובוס נפצעים, ואנסטסיה, שרק סיימה את קורס החובשים שבועיים קודם לכן, מצאה את עצמה ניצבת בפני מבחן חייה. "הפצוע הכי קשה שטיפלתי בו נפגע בחלק העליון של ברך אחת ובחלק התחתון של ברך אחרת. פשטתי את חולצת הא' שלי וקשרתי לו ח"ע בפצע התחתון. בפצע העליון לא הייתה לי ברירה אלא ללחוץ על העורק עם היד שלי, כי אם הייתי עוזבת אותו הוא היה מאבד המון דם. זה היה לגמרי טבעי בשבילי".

למרות הסכנה שנשקפה לה והעובדה שנפצעה בעצמה, סגן אנסטסיה בגדלוב לא נרתעה והצילה את חייהם של פצועים רבים. במעשיה אלה היא הפגינה דוגמה אישית, מקצועיות ורעות ועל כך קיבלה צל"ש מראש להק כוח האדם דאז, תא"ל (מיל') אילן בוגר.

מכסחת המיתוסים

דקות ספורות לפני שמתחיל הירי, בגדלוב מוצאת לה מקום לעמוד בו באוטובוס העמוס ומסדרת את מחשבותיה. הנהג עוצר בסיירים ונאלץ לדחות רבים מהממתינים בתחנה, שנותרים כועסים ומיוזעים לחכות לאוטובוס הבא. "כשהתחילו לירות עלינו אמרתי לעצמי: 'איזה מזל שהאנשים האלה לא עלו!'", היא משחזרת. "כשהזכוכית הראשונה התנפצה, ראיתי בראש תמונה של אמא שלי וחשבתי: 'לא אמרתי לה היום שאני אוהבת אותה'. הדם של הבחור שישב סמוך אליי ונפצע השפריץ לי על הפנים. לא ידעתי מה קורה, אבל ידעתי שאני צריכה לעשות משהו בשביל לחיות, ולכן קמתי ושאלתי: 'אני חובשת, מישהו צריך עזרה?'. כשנעמדתי היה קצין שצעק אליי: 'יא מטורפת, תתכופפי, אנחנו בירי!' תקפתי אותו בחזרה, כאילו, מה זאת אומרת תתכופפי? מחכים לי פצועים בצד השני של האוטובוס! בדיעבד הבנתי שדיברתי אליו לא יפה. כקצינה אני מבינה עכשיו את המעמד שלו ואני רוצה להגיד לו שאני מתנצלת".

"הבחור הראשון שטיפלתי בו נפצע בכתף ואני זוכרת שהבאתי לו את הכומתה ואמרתי: 'קח, דחוף את זה חזק על הפצע', והמשכתי הלאה. אחריו היה חייל מחיל האוויר עם שרוך הדרכה, שנפצע במרפק. תלשתי לו את השרוך כדי לעצור איתו את הדימום. בחור אחד מבהל"ץ הביא לי ח"ע (חוסם עורקים) אפור, וקשרתי בעזרתו את הפצע של הבחור, כשהשרוך, אותו אני שומרת עד היום, בסוף נשאר אצלי בכיס. המשכתי הלאה כי צעקו לי שיש פצוע קשה בצד השני. זה היה גל, שנפצע בחלק העליון של ברך אחת ובחלק התחתון של הברך השניה. קשרתי את החולצה שלי מעל הפצע העליון ואישה אחת הסתכלה עליי ושאלה אם אני צריכה עוד בגדים. אמרתי לה שאני צריכה את כל מה שיש לה, והיא הביאה לי חזייה, שהייתה קטנה מדי כדי לעצור את הדימום. כאן המקום לנפץ את המיתוס שכל כך נמאס לי ממנו - אחרי הפיגוע אנשים חשבו שניסיתי לעצור את הדימום עם החזייה שלי, ואחרי הפיגוע אפילו החובש במרפאה שאל אותי אם יש תמונות של זה. צעקתי עליו שזה לא נכון ואין לי מושג על מה כולם מדברים!"

הרמתי את הכוס והתעלפתי

בעוד החובשת הצעירה נעזרת בכל פיסת בגד כדי לעצור את הדימום של גל, היא מביטה בפניו ומבחינה כי אין מדובר בזר - אלא במכר, אליו היא מחויבת כפליים. מבט נוסף בפצוע מבהיר לה כי בפצע העליון לא תוכל לטפל בדרכים הרגילות. "שנינו היינו אילתיים. כמו כל רוסייה ממוצעת גם אני הייתי מוזיקאית בעברי. ניגנתי בחליל-צד שמונה שנים, לצד גל שתמיד קיבל סולואים בתזמורת שניגנו בה. הוא היה בשבילי מודל לחיקוי. הסתכלתי עליו ושאלתי: 'גל?!' הוא היה חיוור, מבולבל, ואפילו שאל אותי: 'נסטיה, אני מכיר אותך?'. כשזיהיתי אותו ידעתי שלא אסלח לעצמי אם לא אעשה כלום. הוא בקושי היה בהכרה ומלמל שהכל בסדר, והתעצבנתי עליו. מצדי שידבר איתי על פרחים ובלונים, רק שלא יגיד לי שהוא בסדר. במשך כל הנסיעה עצרתי עם היד שלי את הדימום בפצע העליון. עצרנו בנטפים, שם עליתי לאמבולנס יחד עם הפצועים. בזמן הזה התאפסתי על עצמי, כי פתאום הבנתי שיש לי כאן ציוד רפואי ושאני יכולה לחבר אותם לנוזלים, לא כמו הבגדים והחזייה מקודם. כשהגעתי לבית-החולים ספרתי את כולם, ואיזה קצין פנה אליי: 'חיילת, את נראית נורא חיוורת. בואי תשתי מים'. הרמתי את הכוס ובאותו הרגע התעלפתי. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני פוקחת את העיניים, והרופאים מפשיטים אותי. נכנסתי להיסטריה וצעקתי כמו ילדה בת ארבע: 'אל תגעו בי!' ואז ראיתי את אחד הבחורים מהאוטובוס מסתכל עליי בעיניים מבועתות וכל מה שקרה פתאום חזר אליי".

"האדנרלין נעלם והכאב חזר לגוף. המשפחה של חברה שלי מאילת הגיעה לבקר, ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה יותר ופשוט עפתי משם. את הרסיסים הוצאתי במקלחת. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לבית של החברה הוא לעדכן ב'פייסבוק' שהכל בסדר, ועוד לפני כן בבית-החולים התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה בשיא הקלילות: 'את שומעת? ירו עלינו, אבל אני בבית-החולים והכל בסדר. נדבר אחר כך'. רק יום למחרת הגעתי הביתה, וביום ראשון נסעתי לבקר את גל בסורוקה. היה ממש מרגש לראות אותו, קיבלתי מתנה- חבר טוב לכל החיים. ביום שני חזרתי לבסיס כמו גדולה, כי כבר מיום שבת השתגעתי בבית. ביני לבין עצמי הרהרתי אם כל זה באמת קרה. בכלל, הייתה לי הרגשה שעובדים עליי כשקיבלתי אחרי זה את הצל"ש. חצי שנה אחרי האירוע הייתי כבר בבה"ד 1. המפקד שלי התקשר אליי ואמר לי שאני מקבלת צל"ש באחד באפריל. ניתקתי לו בפרצוף, אבל הוא התעקש שהוא לא צוחק. הטקס היה מביך נורא כי לא ידעתי כל כך איך לעמוד ושוב תהיתי אם הדברים באמת קרו, אבל כשחיבקתי את גל התחלתי להבין שזה אמיתי.

אחרי האירוע אנשים עיצבנו אותי מאוד כשאמרו לי שהם לא חושבים שהיו מתמודדים עם זה כמוני, אלא מתחבאים מאחורי הכיסא. מה זה צריך להיות? כל אזרח ישראלי חי תחת סיכון, והאירוע שחוויתי משקף את המציאות שלנו - בה מי שלא היה עושה הכל כדי להציל חבר, לא היה סולח לעצמו לעולם. לכן הלקח שלי מהאירוע הוא לא להגיד 'אני לא יכולה' .יש בנו כל כך הרבה יכולות שאנחנו לא מכירים ויוצאות החוצה בזמן צרה. חשוב לא לזלזל בעצמנו".