"צרחתי עליהם כאילו שאני מ"מ טירונים, לא היה מצב שאנחנו חוזרים בלי החברים שלנו"

בשלהי יולי 2006 נשלח סרן (מיל') חיים גלפנד, שבדיוק סיים אז קורס קצינים, לתפוס קו בגזרת יריחו. כמ"מ צעיר בגדוד "עשת" של חטיבת השריון 401, הוא מסתגל במהרה לשגרת הבט"ש ולתפקיד החדש, ומתוודע לשי ברנשטיין – המ"פ האהוב שעתיד להותיר על גלפנד חותם לנצח.

אולם בעוד המפקד הצעיר נהנה מנופיה של בקעת הירדן, שיירה שחולפת על פניו מזכירה לו שבמרחק כמה קילומטרים משם מתחוללת מלחמה. "ראינו טנקים על מובילים שעושים את דרכם צפונה והשאלה המתבקשת הייתה: מתי אנחנו? אחרי זמן לא רב באמת הוקפצנו אל הגבול", משחזר סרן (מיל') גלפנד.

בבוקר ה-12 לאוגוסט, הובילו גלפנד וברנשטיין המ"פ את כוח המשמר הקדמי שחצה את ציר הסאלוקי לכיוון הכפר ע'נדוריה, שם ארבו להם מחבלי חיזבאללה שהצליחו לפגוע פגיעה קשה בטנק של המ"פ. גלפנד ואנשי צוותו חשו להגיש עזרה, כשלפניהם נגלה הסיוט של כל שריונר: טנק דומם, שחור ומפויח. "עידו ועמי היו מפויחים ושי נזרק כמה מטרים משם. הברזלים שהיו מסביב חסמו את הגישה אליהם. מרוב העשן ומערכת כיבוי-האש שפעלה בטנק לא היה חמצן, וממש הרגשתי שאני לא מצליח לחלץ אותם", הוא מתאר. "בסופו של דבר הוצאנו אותם מהטנק ועשיתי כל מה שאני יכול בשביל להחיות אותם, אבל לשווא. הם כבר היו מתים. אפילו רופא של חדר-מיון לא יכול היה כבר לטפל בהם".

למרות הקושי, הצליחו גלפנד והצוות שלו לחלץ את ההרוגים ולשאתם עד לשטח הכינוס בו שהתה החטיבה, תוך סיכון חייהם. במעשיו אלה הפגין סרן (מיל') חיים גלפנד יוזמה, רוח לחימה, דבקות במשימה ורעות ועל כך הוענק לו צל"ש ממפקד "עוצבת הפלדה" דאז, האלוף גיא צור.

יש לי אחריות

הסיפור של גלפנד מתחיל זמן קצר לאחר שסיים את קורס קציני השריון. בעוד שלושה מחבריו נשלחו במהלך הקורס לתגבר את הקרבות המתחוללים בלבנון, נשלח גלפנד לאחר הקורס לתפוס קו ביריחו – גזרה שנחשבה באותה תקופה לשלווה יחסית. אך הרוגע הזה לא האריך ימים, וטבילת האש שכה ייחל לה הגיעה מהר משצפה. "הייתי מבסוט לגמרי על הצוות שאיתי ובייחוד על שי המ"פ, שהיה בחור מצחיק וממש מושלם, ולמרות שהיינו במין אידיליה ידענו כל הזמן מה קורה", הוא מדגיש. "אחרי שעלינו צפונה, הייתה לנו שיחה עם המג"ד במגרש הכדורגל במושב אילניה, ליד מחנה נפתלי, והייתה תחושה שמשהו חשוב עומד לקרות. נכנסנו לשגרה אינטנסיבית של אימונים יבשים והכנות, שבמהלכה התבשר לי הנורא מכל - לוטן סלוין, חבר טוב שלי מהקורס שנשלח ללבנון, נהרג. בזמן השגרה לא היה לי זמן לחשוב על ההתמודדות הזאת אך בלילות הייתי מסתובב וחושב: 'וואו, יש לי אחריות'".

"עלינו לקו הגבול, שם תקעו את הצוות שלי כמה ימים טובים. וזה עיצבן אותנו כי כבר רצינו להיכנס. בסופו של דבר המג"ד בא לדבר איתנו שוב, והראה לנו שולחן כזה שמציג את השטח, ממש כמו בסרטים. הוא אמר: 'תתכוננו. יהיו פגועים, טנקים יעלו באש. אם מישהו נפגע - אתם לא עוצרים, אלא ממשיכים ומי שאחריכם כבר יחלץ אותו'. זו הייתה מין הכנה פסיכולוגית שמיד אחריה המבצע יצא לדרך. רגע לפני כן קרה משהו שבדיעבד הוא מזעזע, אבל אז הוא היה נראה לי יפה ומרגש. ארוסתו של שי באה לבקר אותנו לפני שנכנסנו ללבנון, והוא הציע לה שם נישואין. מוזר לחשוב איך אפשר להתחתן כשיש צ'אנס שלא תחזור, ולצערי זה גם מה שקרה. ב-19:00 בערב כבר היינו בתנועה, והגענו לוואדי בריך. תוך כדי הנסיעה הנהג שלי, עידן, התעפץ בגלל העייפות והמתח של השבועות האחרונים, והבנתי שאני חייב להחזיר אותו למציאות. שאלתי אותו: 'מה אני אגיד לאמא שלך, שהתעפצת? אנחנו כבר לא במסלול צוות בקורס, עידן, פה זה הדבר האמיתי – יש מלחמה".

סצנה עצובה מסרט

הגדוד עשה את דרכו למעבר הסאלוקי, בציפייה למצוא ציר נוח להגעה ודרך שתאובטח על ידי לוחמי הנח"ל שהיו אמורים, על פי התוכנית, להשתלט על הכפרים המשקיפים על הוואדי ובכך למנוע ירי מהם. אך למלחמה יש חוקים משלה. "שי ניסה לנווט באמצעות מערכת 'טנק-מענק' אבל הבעיה הייתה חמורה יותר - הנוף ההררי המדהים שהיה שם הוא סיוט בשביל טנקים, והסיפור הידרדר כשהתחילו לירות עלינו מהכפר פארון. כתוצאה מהירי המג"ד נפצע קשה ואנחנו ניסינו לזהות דמויות שבוקעות מהבתים בכפר ו'להוריד' כמה מהם. במקביל, משהו השתבש במערכות בקרת האש בטנק וביקשתי מסקה, התותחן, שיבדוק מה קורה,  ופתאום אני קולט בפריסקופ של הטנק שאין לנו תותח.

"בינתיים שי אמר בקשר מהו סדר התנועה של הטנקים בהמשך הציר, ושם אותנו במקום השני. הצוות שלי שאל אותי: 'מה, הוא אמר אותנו בסדר תנועה?'. עניתי: 'ברור, אנחנו עדיין טנק. אמנם אין לנו תותח אבל יש לנו מא"ג, ואנחנו מסוגלים לחלץ פצועים'. בשלב הזה כבר הגענו לפאתי הכפר ע'נדוריה והציר היה חסום, לכן המשכנו בדרך אחרת. טילי RPG שנורו עלינו אילצו את שי להגיע בדרך עקיפה לכפר וגרמו לי לעשות טעות פאטלית ולדרדר את הטנק לטרסות שהיו קרובות מדי לתהום. כך היינו תקועים חצי שעה, בסכנת התהפכות ממשית. זה הרגיש לי כמו נצח עד שהצלחנו לייצב את הטנק".

"אחרי כמה זמן שי הודיע ברשת הגדודית שהפלוגה שלו חוטפת טילים, ופתאום נהייתה דממה. לקחתי מטף כיבוי-אש ורצתי אל הטנק שנראה כמו חורבה מפויחת. צעקתי את שמות אנשי הצוות שלו, עד שהבחנתי בשי שרוע על האדמה במרחק 15 מטר מהטנק. עיניו היו פקוחות, אבל בלי הניצוץ שתמיד היה בהן. רצתי אל הטנק שלי, לקחתי את האנשים שלי והורתי לנהג מהנח"ל שהיה באזור להישאר עם הטנק. עידו ועמי והטנק של המ"פ היו מפויחים בצורה מזוויעה, ואת אדם הנהג כלל לא ראיתי. הברזלים בטנק חסמו הכול, והיה קשה לנשום מכיוון שמערכת כיבוי-האש יוצרת לחץ אוויר גבוה. הוצאנו את כל ההרוגים מהטנק ועשיתי מה שאפשר כדי לטפל בהם, אבל זה היה מקרה אבוד. עמי מת לנו בידיים והטען שלי, עידן, שהיה חבר של עידו התפרץ שם בבכי וצרח: 'אני אוהב אותך, אל תמות', כמו סצנה עצובה מסרט. האלונקה של שי נשרפה כך שהיינו צריכים להביא את האלונקה מהטנק שלנו, שהיה רחוק. עד שחזרתי איתה כמעט התעלפתי כי לרוץ את הטרסות האלה זה ממש ספורט אולימפי. שני הרוגים קשרנו על האלונקה ואת השלישי המ"מ מהנח"ל לקח. המסע למטה נעשה בריצת אמוק מטורפת וכולם היו גמורים, אבל אני צרחתי עליהם כאילו שאני מ"מ טירונים, כי לא היה מצב שאנחנו חוזרים בלי החברים שלנו - ההרוגים.

"אחרי כל הבלאגן הזה אוהד, הסמג"ד, הראה לי אס.אמ.אס מאחי, שלא ידע מה קורה איתי ורצה לדווח למשפחה. בכל השתלשלות האירועים המטורפת הזאת בכלל לא חשבתי על היקרים לי, וזה הכה בי רק אחר כך. מאז אני חושב שאנחנו חיים רק פעם אחת, וגם זה בקושי, ואסור לקחת את הקרובים אלינו כמובנים מאליהם".