"אף אחד לא נתן לי הוראה לצאת ולחלץ אותו אבל ידעתי שאין ברירה"

רס"ר (מיל') מאיר יפרח הוא איש של אדמה. כשהוא שותל ירק או פרי במשקו הביתי, הוא חש כמעניק חיים. ברגעים כאלו מקננת בראשו הידיעה כי לפני 46 שנה כשהיה רב סמל פלוגתי בגדוד "שלח" של חטיבה 401, הוא הציל את חייו של חייל במהלך תקרית ירי מול המצרים. "הכל התחיל במהלך יום קרב שגרתי מול המצרים, כשהם הפגיזו את מוצב קוברה בו ישבנו וירינו עליהם בחזרה. אני ישבתי באותם רגעים בתוך המוצב ולא הייתה שום סיבה שההיתקלות השגרתית הזאת תתפתח למימדים אחרים" מספר רס"ר (מיל') יפרח. "בשלב מסוים הודיעו שחייל מפלוגת החרמש שנמצא כ-800 מטר דרומית למוצב נפצע ומאחר ושאר הפיקוד של הגדוד שהה צפונית למוצב, אני והחובש שלי היינו הקרובים ביותר לסיטואציה".

למרות קרבתם היחסית אל האזור בו נמצא החייל הפצוע, לא התקבלה כל פקודה מפורשת לגשת ולטפל בו. בעבור יפרח מצב זה אינו מותיר כל מקום לספק והוא מורה לחובש לצאת עימו לחילוץ החייל. "אמרתי לחובש שלי, אתה בא איתי ורצנו תחת אש תופת מצרית עד שמצאנו את החייל פצוע בצווארו, והענקנו לו טיפול רפואי", מספר יפרח. "העבודה שלנו הצילה את חייו של בן נון (החייל הפצוע, א.ט.) ומאחר וההפגזה המצרית לא תמה המתנו איתו עד החשיכה. למזלנו, טרקטוריסט ששהה באזור התקרב אלינו, ובעזרתו הסענו את בן נון עד למקום ממנו הליקופטר יכול היה להוציאו. באותו אירוע הרגשתי שאני מגן על חיים של מישהו. היום כשאני שותל עגבנייה בקרקע, אני מרגיש שאני מעניק חיים ומגן על ארצנו".

יפרח, שיצא לשטח ללא הוראה מפורשת ותוך סיכון ממשי מההפגזות המצריות, הניע במעשיו את החובש להעניק טיפול רפואי שהציל את חייו של החייל הפצוע בן נון. במעשיו הוכיח רס"ר (מיל') מאיר יפרח אומץ לב, רעות ואחוות לוחמים ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') דוד אלעזר.

מדווחים על פצוע

לפני תקרית הירי שירת יפרח כרב סמל פלוגתי בגדוד שלח של עוצבת עקבות הברזל, ועיקר תפקידו היה להעביר אספקה ומזון בין מוצבי קו בר לב. למרות שחלפו שנה ושלושה חודשים מאז כיבוש חצי האי סיני במלחמת ששת הימים, ניכר כי המצרים לא אמרו את מילתם האחרונה וחילופי אש בינם ובין כוחות צה"ל הפכו לדבר שבשגרה. "היו סימנים לכך שהולכת להיות הפגזה מצרית מאסיבית מכיוון שחודש לפני התקרית נהרג לנו מ"מ שחזר מחופשה בבית. הוא נפגע על ידי צלף מצרי ומאותו יום האווירה נעשתה יותר מתוחה" נזכר רס"ר (מיל') מאיר יפרח. "באותה תקופה היינו בשגרה של כוננות מול המצרים, בה היינו מבלים שעות ספורות בכל יום בפינג פונג של ירי, במהלכו מרבית חיילי הגדוד, בהם אני, נשארנו בתוך המוצב. מאחר ולא גמרו לבנות אותו, הביצורים וההגנות שלו לא היו מושלמות וכך נוצר מצב שכל מרגמה יכלה לחדור את המיגון שהורכב מסוללות חול קטנות, שלא כיסו את כל השטח. יום התקרית ה-8 בספטמבר 1968 החל כיום קרב שגרתי ובו בהתאם להוראות הרגילות נשארתי לבדי עם החובש בתוך המוצב בזמן שהמ"פ ושאר דמויות המפתח של הגדוד נסעו 10 ק"מ צפונה. נכנסו בצורה זריזה לבונקרים כי היינו מתורגלים, וכך שמענו את מטח הפגזים מתוך המקלטים.

"לאחר כמה דקות של ישיבה במקום קפצתי לבונקר המפקד כדי לראות מה קורה. ברגע שנכנסתי לשם התקרית תפסה אותי בפתאומיות. שמעתי בקשר שבעמדה הדרומית מדווחים על חייל פצוע ושאלתי היכן הוא, ובעמדה הדרומית הסבירו לי כי הוא נמצא במרחק של 800 מטר מהמוצב. באזור זה לא הספיקו לבנות את סוללות החול שמגנות על הלוחמים היורים פצצות מאותה עמדה, ולפיכך המצרים הצליחו לפגוע באותו חייל. ברגע הזה לא חשבתי הרבה, לקחתי את ברוך החובש שלי ואמרתי לו-בוא איתי. התחלנו לרוץ לכיוון המקום שבו בן נון היה אמור להיות אבל הדרך לשם לא הייתה קלה. בחוץ השתוללה הפגזה וקצב האש המצרי היה רציני ביותר. אף אחד לא נתן לי הוראה לצאת ולחלץ אותו אבל ידעתי שאין ברירה אחרת- ויצאנו לדרך. למרות הקרבה הגיאוגרפית למקום פציעתו של בן נון, הדרך בה רצנו לא הייתה קלה. ההפגזה שהשתוללה מחוץ למוצב התאפיינה בטיווח דייקני ובקצב אש מרוכז בדקות הראשונות, רגיעה קלה ושוב מטחי פגזים רצופים. לכן, כדי להימנע מאש זאת רצנו בצורה שפופה ומקבילה עד כמה שאפשר לקו המים.

מחויב לחיילים

"רסיסי פגזים שרקו באוויר אבל התעלמנו מהם. רצינו להגיע כמה שיותר מהר אל הפצוע אך דבר אחד הפריד בינינו לבינו- שדה מוקשים. התלבטתי האם כדאי להקיף את השדה אך כשהבנתי שנאבד זמן יקר הרמתי את גדר התיל שמקיפה אותו ופסענו לתוכו, בין המוקשים. נאמר לנו בהודעת אלחוט שבן נון הפצוע שכן לא רחוק. לפני הפציעה הוא עבד באזור סמוך לארבעה קרונות רכבת מחלידים שנשארו במקום עוד מהתקופה שלפני המלחמה. אחרי שהגענו למקום עברו כמה דקות עד שמצאנו אותו, מכיוון שהוא גרר את עצמו אל מתחת לאחד הקרונות שהיו על המסילה הישנה. אחרי רבע שעה של ריצה-זחילה שהגנו עלינו מפני הפגזים שהתקרבו אל אזור הקרונות, מצאנו אותו פצוע בצווארו ובידו- קרוב לאובדן הכרה. בסמוך לקרונות היה בור שלא היה עמוק אך השכבתי בו את בן נון ורכנתי מעליו כדי שיהיה עליו צל. בזמן שהתחלנו לטפל בפצעיו והשקנו אותו במים התפוצצה מרגמה ופגעה בקרון הרכבת הסמוך. מסתבר שהתותחנים המצרים גילו אותנו והחלו לירות לכיווננו. טרקטוריסט שעבד באותה עת על הקמת ביצורים נסע לעברנו אך כשהתגברה האש המצרית הוא הבין כי עליו לסגת ואני הבנתי כי עלינו לחכות הרבה זמן עד רדת החשיכה, שבחסותה נוכל להיחלץ.

"במהלך 90 דקות אלה של המתנה המצרים המשיכו להפגיז ובן נון איבד דם רב אך לבסוף החושך הגיע. התרוממנו ונשאנו בזהירות את הפצוע אל עבר הטרקטוריסט וחלפו כמה רגעים מתוחים עד שהוא הובא למקום בו ההליקופטר היה יכול לנחות ולאסוף אותו. כשחזרתי מאוחר יותר למוצב לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד. במסגרת התפקיד שלי הייתי מחויב לחייליי וזו האחריות שלי לקחת את החובש ולצאת לסייע לפצוע. הביטחון שעזר לי לחלץ את בן נון נבע מכך שידעתי מה אני צריך לעשות. האם הייתי צריך לשבת בשקט במוצב ולשמוע שחייל שלנו נפצע ולחכות למ"פ או למג"ד? לא הייתי ראש קטן ולא היה מצב שהייתי משאיר פצוע בשטח- זה לא טיול שנתי. אחרי האירוע פנה אליי המג"ד, אמר שעשיתי עבודה טובה והודיע לי בשלב מאוחר יותר שאני מועמד לצל"ש. בוועדה שבה ראיינו אותי, אמרתי לעזר וייצמן שעם כל הכבוד, לחובש שאיתי מגיע צל"ש בדיוק כמוני- אך עזר השיב לי: 'זה לא עניינך, ואנחנו נודיע לך מה קורה איתך'. חבל שהחובש לא הוערך לאחר כל השנים האלה כמוני. לאחר התקרית נותק הקשר עם בן נון ואני רוצה לפגוש אותו, לראות מי הבחור הזה שהצלתי. אני לא מחפש שום הכרת תודה אלא סגירת מעגל. מהאירוע למדתי שהחיים מגלגלים אותך לפעמים לדברים שיכולים לעצב את האישיות שלך ואני גאה שמה שעשיתי אז עיצב את מי שאני היום".