גבורתו של שלום עין גל שלא זכה לצל"ש רשמי

גבורתו של שלום עין גל שלא זכה לצל"ש רשמי

עפר דרורי

במהלך המחקר שאני עורך בנושא עיטורים וצל"שים שניתנו לחיילי צה"ל וללוחמים אחרים מקום המדינה ועד היום אני נתקל במקרים "קשים" המחייבים בדיקות רבות עד לאימות מידע על מתן צל"ש או עיטור. המדובר כמובן ברוב המקרים בצל"שים שניתנו לפני שנים רבות ושאני נמנע מלפרסם באתר הגבורה עד שאני מצליח לאמת ללא צל של ספק את קיומם הרשמי.

שלום עין גל

אחד המקרים האלה שעסקתי בהם עד לאחרונה הוא סיפור הצל"ש של שלום עין גל, מפקד פלוגה בשריון שנלחם במסגרת האוגדה של האלוף טל בגזרה הצפונית. על פלוגתו של עין גל במסגרת גדוד 46 הוטל לפתוח את הציר הצפוני, מערבית לצומת רפיח בראש חטיבה 401. הפלוגה שהייתה פלוגת הפאטונים היחידה בצה"ל מסוג M48 A3  בעלת תותח 105 מ"מ עם מנוע סולר נתקלה בטנקי סטלין 3 מצריים שהיו בזמנו הטנקים הכבדים ביותר בעולם. בניהול אש נכון ובאיגוף פגעה פלוגתו של עין גל בטנקים המצריים העדיפים במיגון ובכוח אש (טנקי הסטלין 3 היו בעלי תותחי 122 מ"מ) והשמידה אותם. על לחימתו ביום הראשון אמר האלוף ישראל טל: "המהלך שלו, עם פלוגה בודדת, תרם מבחינה אופרטיבית תרומה אדירה להכרעת כל המערכה הזאת של היום הראשון".

במלחמת יום הכיפורים בהיותו סמג"ד 410 בחטיבה 600 נהרג רס"ן שלום עין גל בתאונת דרכים בתחילת המלחמה. באותה מלחמה נהרג גם בן דודו, חברו לכתה מרמת הכובש סרן יהונתן גוברמן ז"ל.

במהלך המחקר שלי על צל"שים ועיטורים סרקתי גם את דפי היזכור באתר משרד הביטחון בניסיון איתור של צל"שים ועיטורים לא ידועים. אחד הצל"שים שאיתרתי באתר יזכור היה של שלום עין גל. היות ולא מצאתי סימוכין לצל"ש המסוים הזה והיות ואני נוהג במשנה זהירות לפני שאני מכניס בעל צל"ש חדש לאתר התחלתי בתהליך של חיפוש מידע למקרה המסוים הזה.

מרבית קציני השריון הבכירים שדברתי אתם זכרו היטב את המקרה של שלום עין גל וכולם היו משוכנעים שקיבל צל"ש אבל לא יכלו לתת מידע נוסף. בין האנשים שניסו לסייע לי היה טוביה רביב (מג"ד טנקים 268 בחטיבה 60 במלחמת ששת הימים ומח"ט 600 במלחמת יום הכיפורים, מחבר הספר: "היוגוסלבים" האחרונים) שהיה המח"ט של שלום עין גל בחטיבת המילואים לפני המלחמה. גם טוביה כאחרים חשב שעין גל קיבל צל"ש וכך גם כתב טוביה אלי:

"שלום עין-גל היה שריונר למופת. שמחתי לקבלו לחטיבה 600 והוא שובץ בזמנו כסמג"ד  410.  הוא הצטיין גם בצניעותו. את הציון לשבח הוא קיבל במלחמת ששת הימים בעת שירותו בכוח של ישראל טל, כתוצאה מהצטיינותו בקרב "אל-גיראדי". גם חיים ארז (יו"ר יד לשריון ומג"ד טנקים 79 במלחמת ששת הימים) טוען ששלום עין גל היה פיקודו בחטיבה 7, בששת הימים, והוא זוכר שאכן הגיע לשלום ציון לשבח, אך לא זכור לחיים אם באמת קיבל צל"ש או לא".

 במהלך החיפושים שלי הגעתי לארכיון רמת הכובש (קיבוצו של שלום עין גל) שם זכיתי לשיתוף פעולה רב אבל גם מהם לא קבלתי מידע עובדתי שיכול היה לסייע בפתרון החידה. גם ניסיון שעשו עובדי הארכיון בבדיקה מול בני משפחת עין גל העלתה חרס להוציא את המידע  שכולם ידעו והוא "שהיה צל"ש אבל לא ראו אותו מעולם".

במהלך חיפושי פניתי לדני קריאף איש כפר הס אולי הוא מכיר פרטים, הוא הפנה אותי ליאיר ליטביץ שהיה מ"מ בפלוגה של שלום עין גל תוך שהוא כותב: "לא כל מ"פ מקבל פיקוד על הטנקים הטובים ביותר שהיו בשריון באותה תקופה, עין גל קיבל. הוא היה מ"פ שלי במלחמת ההתשה במעוז "זהבה" בדרום האגם המר הקטן .לפי דעתי הסובייקטיבית הוא היה אחד מגדולי מפקדי פלוגות הטנקים בשריון".

מיאיר ליטביץ המושבניק ממולדת שכתב את הספר "צ-817831" שהוא סיפורו האישי במלחמת יום הכיפורים למדתי שהפלוגה כולה הייתה אמורה לקבל צל"ש אבל הוא לא ניתן מחשש לתקדים (תקדים כזה אגב היה כבר במבצע סיני עת פלוגתו של בריל, פלוגה א' מגדוד 82 קיבלה צל"ש פלוגתי על חלקה בכיבוש סכר הרועיפה). עוד למדתי מיאיר שסגן מפקד הפלוגה של שלום עין גל היה אמציה אטלס והוא שהביא לפתרון התעלומה.

אמציה אטלס (עו"ד במקצועו) מסר לי כי שלום עין גל לא קיבל צל"ש וכי לדעתו כיום היה צריך להעניק לו צל"ש, אך באותם ימים כשנקראו הוא ושלום המ"פ אל האלוף גנדי על מנת להמליץ על צל"שים הם אמרו "עשינו את שלנו ותו לא" לאחר לחץ נוסף של גנדי שהיה יו"ר וועדת הצל"שים הצה"לית לאחר מלחמת ששת הימים הם מסרו את שמותיהם של שני חללי הפלוגה בני ענבר וחנניה אלפרט. בני ענבר אכן זכה לצל"ש שהומר בשנת 1973 בעקבות חוק הצל"שים לעיטור הגבורה.

האלוף טל שבדק את הקרב המסוים הזה לפרטיו כפי שהיה רגיל לעשות, הגיע לשטח, חיפש ואיתר בשטח את המנעלים של פגזי חודרי השריון של טנקי הפאטון ובכך יכול היה לקבוע מדעית וחד משמעית כי פלוגתו של עין גל היא שהשמידה את הסטלינים, יש לזכור שכאמור פלוגתו של עין גל הייתה היחידה בצה"ל עם תותח 105 מ"מ כך שלא נותר ספק בדבר "האחריות" של הפלוגה להישג הקרבי הייחודי.

כאות הערכה העניק האלוף טל לשלום עין גל ולאמציה אטלס שני מנעלים עם שלט הקדשה שעליו נכתב:

"לסגן אטלס

מנעל אוטנטי לזכר השמדת הסטאלינים במלחמת ששת הימים

ישראל טל, אלוף

מפקד גייסות השריון

אוקטובר 1967"

הקדשה דומה קיבל גם סגן שלום עין גל.

פרטי הקרב המסוים הזה מתוארים בספר של שבתאי טבת "חשופים בצריח" (פרק 26 עמודים 198 עד 202). מתיאור הקרב עולה כי פלוגתו של עין גל נעה קדימה עם תשעה טנקים, בראש הפלוגה נעו עין גל ובני ענבר. במהלך התנועה מדרום לצומת רפיח נורו עליהם פגזים מטווח של 1500 מטרים. לאחר אישור המג"ד שווידא שאלו טנקי אויב פתחו עין גל וענבר באש. עין גל החליט לבצע איגוף מקומי וליצור מצב בו הסטלינים המצריים יערכו לקראת חלק מהפלוגה (מח' 3 בפיקוד יאיר ליטביץ) בעוד שהוא עם שאר חמשת הטנקים יגיעו לעורפם של הטנקים המצריים. כעבור מספר דקות בעקבות התמרון של עין גל נוצר בשטח המצב המיוחל, עין גל מצא עצמו בעורף ובאגף הטנקים המצריים שנערכו כלפי חלק מהפלוגה שהושמט במקומו. הקרב היה קצר ובסיומו השמיד עין גל וענבר חמשה סטלינים, שאר הסטלינים הושמדו ע"י שאר כוחות הפלוגה, הקרב הוכרע.

מרשם הקרב של השמדת הסטלינים (מקור: מערכות שריון)

תמונתו של אחד מטנקי הסטלין לאחר הקרב (מקור הצילום: חשופים בצריח)

אין ספק שפלוגתו של שלום עין גל ביצעה את אחד המהלכים היותר משמעותיים בפריצה לסיני במלחמת ששת הימים והתמודדה בהצלחה עם הטנקים הכבדים ביותר בזמנו. מפקדי הפלוגה בחרו אז להצניע את חלקם במערכה והעבירו את התהילה לפיקודיהם שהיו גם הם זכאים לה.

בכתב עיטור הגבורה של בני ענבר נכתב:

ביום ה-5 ביוני 1967 בקרב על מוצבי רפיח, תפס סמל בני ענבר ז"ל עמדה עם טנק, בכוונה למשוך את אש האויב ועל ידי כך לאפשר לפלוגתו לאגף את האויב. תוך כדי פעולתו זו השמיד 5 טנקים ונפצע בעורפו. למרות שנפצע, לא עזב את תפקידו והמשיך בלחימה. בקרב במבואות אל-עריש, לאחר שפגע ב-3 טנקים ובמספר תותחי נ"ט, נפגע הטנק שלו. הוא וצוותו קפצו מהטנק. הוא נהרג מאש אויב, שהיה מחופר בשולי הכביש. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה. ניסן תשל"ג, אפריל 1973, משה דיין, שר הביטחון.

מתוך הדברים ניתן ללמוד גם על גבורתם, אומץ לבם ותושייתם של מפקדי הפלוגה ובראשם שלום עין גל המ"פ.

 אסיים בבקשה למפקדי ההווה והעתיד,

למדו את הלקח של מקרה זה ומקרים רבים אחרים (כמו למשל של סא"ל שאול שלו, מג"ד 184 בתחילת מלחמת יום הכיפורים אשר חילץ על הטנק השלו 32 מלוחמי מעוז פורקן ולא הומלץ לצל"ש).

היה ובוצע מעשה גבורה תחת אחריותכם, בין אם המעשה בוצע ע"י החיילים האורגניים שלכם ובין אם בוצע ע"י חיילים המסופחים לכוח שפיקודכם, המליצו עליהם לצל"ש, זוהי חובתכם. הוועדה שאליה תגיע ההמלצה היא הקובעת הסופית האם ההמלצה תניב גם צל"ש. במהלך שנות המחקר שלי בנושא הצל"שים והעיטורים נתקלתי במקרים רבים בהם מפקדי העבר מכים על חטא שלא המליצו על חייליהם לצל"ש כפי שהיה מגיע להם. המלצה שלא הוגשה בזמן אינה ניתנת לתיקון. המלצה על מעשה גבורה אינה יוהרה ואינה מיועדת רק למי שנפל במילוי תפקידו. היא מיועדת לכל חייל או מפקד שביצע מעשה גבורה על פי שיקול הדעת של מפקדו.

מפקדים, זוהי חובתכם, מלאו אותה.