"המקום כונה על ידי חלק מהלוחמים בגדוד שלנו 'גיא ההריגה', משום שירו עלינו משלושה מקומות"

הלחימה במלחמות ישראל מתוארת פעמים רבות כלחימה מתוך חוסר ברירה, בה המשתתפים גויסו על מנת להגן על המדינה מאיומי האויב. בעבור סמ"ר (מיל') אליהו ג'מיל, יליד סוריה, מלחמת ששת הימים לא הייתה רק מלחמת מגן, אלא היוותה גם מלחמת נקם. "כשהייתי ילד בסוריה, כל הזמן רדפו אחרינו עם אבנים. לילדים הסורים היה רצח בעיניים, ולכן עליתי לקרב בתל פאחר בשביל להרוג ולנקום", מספר בכאב ג'מיל. "אני הרגתי חיילים סורים, לא ידעתי את זה במהלך הקרב, אלא רק בסופו כשהגענו לעמדה שלהם וראינו את ההרוגים".

ב-9 ביוני 1967 יצא גדוד 12 של חטיבת גולני לכיבוש תל פאחר ברמת הגולן. במהלך הקרב, בו ספג הגדוד אבידות רבות, נפגע הזחל"ם של הגדוד מאש שנורתה משתי עמדות מבוצרות. בנקודה זו, החליט ג'מיל לצאת מהמחסה הבטוח כדי להציל את חבריו. "יהושע ואני היינו בעמדה. ירו עלינו והוא אמר לי 'קיבינימט, מי יביא לי את הזבילים, אני צריך בזוקה כדי להוריד שתי עמדות'. אמרתי לו שאני אביא לו את הבזוקה", משחזר ג'מיל. "הוא נתן לי את העוזי שלו ורצתי לזחל"ם. בגיחה אחת הבאתי זבילים, כדי שנוכל להמשיך להילחם, ובפעם נוספת רצתי כדי להביא את המים, כי היו לנו פצועים שהיה צריך להשקות".

בנקודה זו הציבו הלוחמים את הבזוקה וכיוונו לעמדות הסוריות. "הורדנו שתי עמדות והכוח החל להתקדם, וכבש שתי עמדות. נפצעתי ברגל מריקושטים אך זה היה השיא. עד היום יש לי דמעות כשאני נזכר בקרב הזה, מתגעגע לחבריי שנהרגו ולא ישובו עוד".

חרף שהותו במקום בטוח, לא היסס ג'מיל לסכן את חייו, להשקות את הפצועים במים ולהביא לכוח את הבזוקה שסייעה לו לכבוש את העמדות הסוריות. במעשיו אלה הראה סמ"ר (מיל') אליהו ג'מיל קור רוח, אומץ לב ודבקות במשימה, ועל כך קיבל את עיטור המופת מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר.

נקמה כפולה

בטרם פרצה מלחמת ששת הימים, שהתה המדינה כולה בתקופת המתנה מתוחה. איש לא ידע אם ישראל תהיה הראשונה לפתוח במלחמה כנגד מצרים וסוריה, או שמא הן יקדימו אותה. בעבור גדוד 12 של גולני, תקופה זו הייתה הזדמנות להתכונן למתווה השטח הסורי עמו יאלצו להתמודד כשתיפתח המלחמה. "אני זוכר את תקופת ההמתנה עד היום. התמקמנו בחורשת המייסדים ליד שמורת החולה, שם הקמנו את החמ"ל. הפעילות שלנו הייתה לעדכן את השקפים, מעין מפות טופוגרפיות שכוסו בניילון ועל זה סומנו צירים ונרשמו שמות קוד של מקומות. העבודה על המפות הייתה מאוד מסיבית, וכל שעה או שעתיים התחלפנו. בשיא הלחץ של הפעילות הזו לקראת המלחמה, התקבלה הוראה מהחטיבה שכל חייל חייב לחפור לו שוחה אישית למקרה שיפגיזו אותנו. אמרו לנו שאנחנו לא הולכים להילחם בינתיים, אלא רק להעמיס את התחמושת. אני וחבריי הטובים היינו בדיוק אחרי טירונות, כך שהיינו מאומנים טוב. בדומה לשאר החיילים בגדוד היה לי חשוב מאוד לצאת לקרב הזה, וכחייל צעיר בגולני חונכתי על זה שיום אחד אצטרך ליישם את מה שלמדתי. אנשים היו להוטים להשתתף, כך שהיו מי שנלחמו על מקום בזחל.

"בשונה מהם, היו גם אנשים רבים שפחדו להילחם. הרבה מאוד לוחמים שנראו כמו גוליית, אמרו למפקד ברגע האמת: 'אנחנו לא יכולים, אנחנו מפחדים לעלות'. זה הצחיק אותי, כי זה מתאים למה שכתוב בתורה. לעומתם, אמרתי למפקד שלי שאני עולה ושאם זה לא יקרה, ארגיש מאוד רע עם זה. לקח שבועיים עד שעלינו סוף סוף לתל פאחר, ולא יכולתי לחכות. בזמן הזה השתמשנו בשוחות כדי להגן על עצמנו מהפצצות אפשריות של הסורים. הייתה תחושה גדולה של אי-ודאות, ואחרי תקופה ארוכה של טירונות בהחלט היה רצון להיכנס לסוריה. בסופו של דבר, כשעלינו לתל פאחר הסורים צדו אותנו כמו ציפורים. המקום הזה כונה על ידי חלק מהלוחמים בגדוד שלנו 'גיא ההריגה', משום שירו עלינו משלושה מקומות. הפגזים הסוריים לא היססו לפגוע בכמה מחבריי הטובים ביותר עוד מתקופת הטירונות, אותם ראיתי נשרפים באש. עכשיו הנקמה שלי בסורים הייתה כפולה: לנקום בהם על הסבל שגרמו לי כשגדלתי בסוריה, ולנקום על מותם של חבריי לנשק".

ניצחון אישי

"בשלב הזה אני זוכר שזחל"מים נפגעו ואנשים רבים קפצו החוצה. הם עלו על זחל אחר וניסו להתקדם לכיוון היעד, אל העמדות הסוריות. מכיוון שהמשיכו לירות עלינו, הדרך היחידה לעצור את האש הייתה לירות פגז על הבונקר ממנו הגיעה האש במקור. אחד החיילים שהחזיק בבזוקה נשכב אחרי תלולית, הוא נבהל ולא היה מוכן לקום יותר. בשלב הזה, הסמל, יהושע ישי, החליט לשלוח אותי. הוא אמר, 'ג'מיל, אתה תלך לזחל ותביא את הפצצות'. ידעתי שאני עלול לסכן בכך את חיי, אבל אם אני לא הייתי עושה את זה, מי היה עושה? הלכתי ממש בקפיצות תחת הירי לזחל"ם, והבאתי זביל שהיו בו שלוש פצצות. הנהג של הזחל נשאר בתוכו, ונהרג מכדור סורי שנכנס דרך חרך הירי. כשחזרתי, אמרתי ליהושע שהנהג מת. יהושע התחיל לכוון את הבזוקה, טענתי לו אותה והוא התרומם וכיוון. האש שנורתה מאותה בזוקה כוונה לתוך הבניין ממנו הסורים ירו עלינו אש צלפים מדויקת. יהושע אמר לי לטעון את הפצצה השנייה, והוא ירה. תוך כדי כך יצאו מהעמדה סורים, נשרפים באש. אחר כך יהושע שלח אותי שוב. הוא אמר לי שנשארו בזחל מים וביקש ממני להביא אותם כדי לעזור לפצועים. ושוב, תוך סיכון חיי הלכתי עד לשם והבאתי את המים, שהיו חיוניים כי לא ידענו כמה זמן יימשך כל הסיפור הזה והיינו צריכים אספקה לזמן רב. עברו כעשר דקות בין הפצצות שהבאתי לבין המים, ולאחר מכן אותו זחל התפוצץ ונשרף.

"הבזוקה שהבאתי ליהושע ולשאר החיילים סייעה להם להרוג את החיילים הסורים ולכבוש את העמדות. את הקרב בתל פאחר ניצחנו בזכות הרבה אומץ לב, ובהקרבה קשה מנשוא. מבין כל חבריי שנשרפו שם, יש שני קיבוצניקים שהתחברתי אליהם, אחד מהם היה דתי וצנום. כתוצאה ממראות אלה קיבלתי הלם קרב, ולא הצלחתי לתפקד כמו שצריך. כמה חודשים לאחר המלחמה הגדוד שלי התמקם בקוניטרה, ואני זוכר שחיילים בזזו מכל הבא ליד. פעם אחת בלילה יצאתי וראיתי חנות פרוצה לגמרי, אך אמרתי לעצמי, אל תעשה כלום. עשית מלחמה, יצאת בחיים ועכשיו הגיע הזמן לחזור הביתה. בנוסף, זכור לי שמצאתי מכתבים שחיילים סורים כתבו לאהובותיהם ופירטו בהם מה יעשו כשיחזרו מהמלחמה. כשקראתי את המכתבים האלה, הרגשתי שמדובר בניצחון אישי שלי. הייתה לי הרגשה טובה שנבעה מתחושת הנקמה בסורים ומהמנטאליות היחידתית של 'רק תנו לנו להרוג'. בטקס הצל"שים שהתקיים בתל אביב הרגשתי טוב, היו חיילים שהגיעו בלי רגל או יד אל הטקס, או הורים שלקחו את הצל"ש לבניהם המתים, ואני הייתי בריא ושלם. כמה חודשים לאחר הטקס, השב"כ הזמינו אותי לחקירה בחשד שאני מרגל סורי. אני יכול להבין אותם, הרי נולדתי וגדלתי בסוריה, אבל הנאמנות שלי כיהודי וציוני תמיד הייתה למדינת ישראל. הבאתי להם לראיה את כל המסמכים שקשורים בעלייה ובקהילה היהודית בה גדלתי, ולבסוף הניחו לי לנפשי. למרות יופייה של הארץ ההיא, אין בי שום רצון לחזור לסוריה, גם אם תהיה אפשרות. כשאני מסתכל על מלחמת האזרחים שם, אני מבין כמה טוב שעזבתי. המסר שלי ללוחמים צעירים הוא שאין לנו ארץ אחרת, וכשיש הרוגים מסביב ואין כל ברירה - כל מה שנותר הוא להציל חיי אדם, בלי החשש למות בעצמכם".