"נאנקתי מכאביי שלי, ושמעתי את צרחות האימים שלו"

אנשים רבים אשר עברו את זוועות המלחמה מעידים כי היא מצב אבסורדי, בו התרחיש שאינו הגיוני הוא ההגיוני ביותר. במצב כזה, גורלם של קרבות שלמים יוכרע באמצעות המזל, ואדם המאבד דם במהירות ייחלץ לשלום חברו הנאנק מכאב. במהלך ההשתלטות על מוצב תל פאחר שברמת הגולן במלחמת ששת הימים, עמד אל"ם (מיל') שמואל מוראד בפני תסריט דומה. "ניתנה לנו משימה להסתער על הסככה המנהלתית שבתל פאחר כשמשמאלי נמצא סמל המחלקה דב, שהיה החייל המדוגם ביותר ביחידה, ומודל לחיקוי", מספר מוראד. "לאחר 30 מטר של ריצה הגעתי אל גבעה מסולעת שמאחוריה יכולתי להסתתר. אני רואה מצד ימין שחייל נפגע ומ"כ מטפל בו, ומצד שמאל אני שומע את דב זועק לעברי: 'מוראד, אני פצוע'".

בשלב מוקדם יותר של הקרב, נפצע מוראד בכפות ידיו והחל לאבד דם במהירות. בעוד שסמל המחלקה קורא לעזרתו התחבט מוראד במה יש לעשות, והחליט לבחור בצעד בלתי צפוי. "אני לא יודע מה הוביל אותי לעשות זאת, אך ביקשתי מהמ"כ הבריא שיחפה עליי ויצאתי בזחילה לכיוון דב. הוא היה הנשוי היחיד בפלוגה ואשתו הייתה בהריון, כך שלהצלתו היה ערך מוסף", הוא משחזר. "כשהגעתי אליו ראיתי שהוא נפגע מריקושט וזרועו הייתה נפוחה כמו בלון. כדי להוציא משם את הדם דקרתי אותו עם סכין שהייתה לי, וחסמתי את הדם הנותר עם שרוך הדיסקית שלי. שמתי את ידיו עליי והתחלתי לגרור אותו בזחילה לאחור. אך עד שהגעתי לגבעה המסולעת והמוגנת, דב חטף כדור בראש ונהרג לי בידיים".

תחת אש כבדה, סיכן מוראד את חייו כדי לנסות ולהציל את חברו הטוב, על אף שהיה פצוע בעצמו. במעשיו אלה הפגין אל"ם (מיל') שמואל מוראד, אומץ לב, רעות ואחוות לוחמים ועל כך קיבל את עיטור המופת.

התהילה לצנחנים? לא שוב

כחמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הוצב מוראד כמ"מ בגדוד ברק של חטיבת גולני. לאחר מספר חודשי הסתגלות לתפקיד, החל הגדוד להיערך ביום העצמאות של אותה שנה לקראת מאורע ביטחוני חשוב, שיתברר בהמשך כמלחמה. "התחילו לדבר על תחושה של מאורע מתקרב, אך לא ידעו בוודאות שזו תהיה מלחמה", מסביר מוראד. "האינדיקציה לכך הייתה שהגיעה כמות מאסיבית של משאיות, כאשר לכל פלוגה הוצמדו שתי משאיות שאיתן היינו צריכים לנוע אל הגבול עם סוריה. ניתנה לנו פקודה לחפור שוחות ליד הגבול, ואמרו לנו שאם הסורים יצליחו לפרוץ ולהיכנס לגליל העליון, השוחות יהוו קו הגנה שני. מהר מאד ירדו מהרעיון הזה והניעו את הגדוד קדימה, כך שהובן שהמלחמה לא הולכת להיות בלימת הסורים אלא התקפתם. הציבו אותנו בחורשת המייסדים וציוותו לפלוגה שלי שבעה זחל"מים. התחלנו לתרגל ירי מתוך הזחל"ם, והתוודענו למשימתנו - כיבוש תל פאחר. כשפרצה המלחמה ב-5 ביוני לא ניתנה לנו שום פקודה להתקדמות. כשהתקבלה פקודת היום על תחילת המלחמה, החיילים הניפו את כובעיהם באוויר כאילו היינו בטקס סיום של בה"ד 1. הדבר הזה המחיש כמה להוטים היינו להיכנס למלחמה, ולא בכדי - היה הלך רוח של התלוננות כאשר לא נכנסנו לסוריה. לא אהבנו תסריט שבו הצנחנים שוב יקבלו את כל התהילה, בעוד שגולני שרואים ברמה הסורית מפלצת ואויב נוראי שצריך לתת לו מכה כמו שצריך, ייוותרו מאחור.

"ב-6 ליוני ירדנו לאיו"ש כדי לסייע לכוחות צה"ל שכבשו את ג'נין ושכם, וב-7 לחודש חזרנו לרמת הגולן. המתנו שעות ארוכות בזמן ששמענו הפצצות עד שקיבלנו פקודה לחזור - נראה כי המלחמה עומדת לפני סיום מאחר והירדנים והמצרים הובסו. הייתה באותם רגעים תחושה של דיכאון אמיתי, כשהתקבלה הפקודה לפרק את הזחל"מים מהציוד. מאחר וכל החיילים היו עייפים מאד, החלטנו שאת הזחל"מים הם יפרקו יום למחרת. כשהתעוררנו בבוקר, המג"ד שאל את המ"פים כמה זמן ייקח לחיילים להחזיר את הציוד לזחל"מים, מכיוון שאנחנו עומדים לצאת לקרב. מאחר והפירוק נדחה לבוקר לא נותר למ"פ אלא להודיע שאין צורך בפירוק הזחל"מים, והודעתו התקבלה בצהלות שמחה משל היינו בחתונה. כשהגענו לחורשת טל ידענו מראש שהפריצה תהיה ממזרח תל פאחר אל המוצב. חטיבת שריון הייתה אמורה לפרוץ את הדרך, ואלינו צוותה פלוגת שריון שהייתה אמורה לנוע בראש. באותה נקודה חטפנו ירי מאד קשה מהסורים והמג"ד החליט בכל זאת שנמשיך בדרך ההטעיה ממזרח, אך אש התופת גרמה לנו לעצור במקום. המג"ד פיקד עלינו לרדת מהזחל"מים והמ"פ ואני התחלנו לחלק את החיילים לשני חלקים, כאשר חלק אחד יסתער על המוצב ממערב למזרח, וחלק אחר מכיוון צפון מזרח אל המערב. כאן, החל הקרב הרציני".

מי אתה לעזאזל

"את הדרך מעלה אל התל עשינו בהתקדמות איטית, והמרחק עד הגדר הראשונה שהגנה עליו היה כ-150-200 מטר. כשהגענו אל הגדר הראשונה הבנו שהשארנו מאחור את הבונגלורים (צינורות שתפקידם לפרוץ גדרות – א"ט). בצעד יוצא דופן דב סמל המחלקה זחל על הגב ונשכב מתחת לגדר, ועם מגזרי תיל החל לחתוך אותה. לאחר שעברנו את הגדר הזאת ניצבנו בפני הגדר השנייה, וגם כאן, ללא פקודה, עוד חייל נשכב על הגדר ואפשר לכולנו לעבור. לאחר שחייל נוסף ביצע את אותו מעשה עם הגדר השלישית הצלחנו להגיע אל אזור התעלות. אנחנו נכנסים לתעלה, והקרב בתוכה התנהל כך שלוחם אחד העומד בראש חולייה הוא היורה. אני נעמדתי בחוד והמ"פ אחרי, ובכל פעם שלחו לי עוד חייל ועוד חולייה. במבנה זה טיהרנו את התעלות, וכשהגענו אל הבונקרים פרצנו את הדלת, זרקנו רימון, הכרזנו ולאחר מכן נכנסנו לבונקר וטיהרנו אותו לגמרי. אל הבונקר השלישי בו נתקלנו נכנסתי לבדי, וכשפרצתי את הדלת חטפתי צרור לידיים שלי. הפציעה אמנם לא הייתה קשה, אך איבדתי דם והמשכתי לדמם גם לאחר שמישהו חבש לי את היד. המ"פ שהבחין בפציעתי ביקש ממני לעבור לסוף החוליה, אך פשוט המשכתי הלאה כי רציתי לפקד על חיילי. בשלב מסוים הגענו למקטע המזרחי ביותר בו התעלה נגמרת ולאחריו יש שטח פתוח וסככה. במקור, היינו אמורים להתחיל את הפריצה לתל פאחר מהסככה ולהמשיך משם לתעלות, אך ביצענו את הדבר ההפוך. המ"פ נתן לי פקודה להסתער ולכבוש את הסככה ויצאתי אל ההסתערות כשמימיני היה חייל ומ"כ, ומשמאלי סמל המחלקה דב. לאחר 20 או 30 מטר שמעתי צעקות ממרחק הקוראות לנו לחזור, והן נשמעו מכיוון שירי עצום נפתח עלינו מצד הסורים. בערך במרחק זה הבחנתי בגבעה מסולעת ובגדר אבן, שאליה רצתי על מנת להסתתר מאש התופת. כששכבתי שם, הבחנתי שמימיני נמצא חייל אחד פצוע ומ"כ שמטפל בו, ומצד שמאלי אני שומע את דב צועק לעברי ומתחנן לעזרה".

"אינני יודע מה הוביל אותי לעשות את מה שעשיתי באותו רגע, אך ביקשתי מהמ"כ שיחפה עליי ונחלצתי לעזרתו של חברי. במהלך הזחילה לעברו נאנקתי מכאביי שלי, ושמעתי את צרחות האימים שלו. כשהגעתי אליו, הבנתי שעל מנת להקל על כאבו עליי להוציא את הדם שנצבר בכתפו וגרם לה להתנפח. בשביל מטרה זו, הוצאתי את הסכין מכיסי ודקרתי אותו בכתפו על מנת שהדם ייצא החוצה. כדי שלא ייאבד יותר מדי דם, השתמשתי באותה סכין כדי לחתוך את שרוך הדיסקית שלי ובעזרתו לחסום את הדם הנותר. בשלב זה עוצמת הזעקות שלו ירדו מכיוון שהכאב נרגע. נשכבתי על הגב ושמתי את ידיו עליי, כדי לאפשר לי לגרור אותו בזחילה לאחור. לאחר חמישה עד שמונה מטרים של זחילה הצלחתי להוביל אותו אל הגבעה המסולעת והמוגנת, אך לצערי בזמן הזה הספיק דב לקבל כדור בראש ולהיהרג בידיי. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו קרב, הוא ששמעתי צעקות 'מוראד תחזור' ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי בבית החולים, קצינת הנפגעים של גולני שאלה אותי בעצבים: 'מי אתה לעזאזל?' אמרתי את שמי, ולאחר שעות רבות, בערב, הגיעו הוריי. לא הבנתי למה הם לא באו לבקר אותי עד עכשיו והם סיפרו לי שמאחר ולא הייתה עליי דסקית, כי בשרוך שלה הרי השתמשתי כדי לעצור את הדם של דב, חשבו בטעות בקצין העיר שאני נעדר. המסר הכי חזק שנשאר לי הוא שהקרב נוהל בהצלחה, כנגד כל הסיכויים. לדעתי זה היה קרב הרואי, ואם לא היו בו אנשים אמיצים זה היה יכול להיגמר בטבח נוראי. ולמרות הכל - שילמנו מחיר לא קטן".