מחלצים את האמת

אתי אברמוב אתר הגבורה, ידיעות אחרונות 28 בנובמבר 2014
הטייס נעם ארנון ז"ל

הטייס נעם ארנון ז"ל


42 שנים הם שמרו את הסוד. 42 שנים הן חיו עם סימני השאלה ‭1972–ב‬ נטש סגן נעם )עמי) ארנון את מטוסו ושקע במצולות, למרות שמסוק חילוץ הגיע עד אליו בעקבות הכישלון הוקמה יחידת העילית ‭,669‬ שסיפורה מובא בספר חדש, אבל פצעי אותו אירוע נותרו פתוחים השבוע הפגיש "ידיעות אחרונות" את ארוסתו ואחותו של הטייס עם שני המחלצים שלא הצליחו להצילו בין הדמעות הן שמעו לראשונה על הדרמה בלב ים, על ההוראה שאסרה על השניים לדבר עם המשפחה האבלה, ועל מילותיו האחרונות של יקירן: "הוא מילמל, 'אמא, אני לא רוצה למות" סיפור צל"ש האלוף של הרצל אלוני ודוד נחמיאס. ‬



"תקציר נסיבות ההיעדרות:

 "אהרון־נעם ארנון ז"ל שרת כטייס בטייסת פנטום בבסיס תל נוף. ביום שישי, ה־23 ביוני ,1972 המריאו מבסיס תל נוף ארבעה מטוסי פנטום לתרגול קרבות אוויר מעל הים התיכון. תוך כדי תרגול, במרחק של כ־40 ק"מ מערבית לאשדוד ובגובה 14 אלף רגל, כנף ימין של מטוס אחד פגעה בכנף שמאל של האחר, ושני המטוסים יצאו מכלל שליטה. ארבעת אנשי הצוות - שני טייסים ושני נווטים - נטשו בהצלחה וצנחו למימי הים התיכון. "שני מטוסי סקייהוק, שהיו גם הם בטיסת אימון, הופנו לאזור. טייסיהם זיהו את ארבעת הנוטשים וכיוונו את מסוקי החילוץ. המסוק הראשון אסף שלושה אנשי צוות. מסוק החילוץ השני, ובו שני צוללנים מחיל הים, הופנה לחילוץ הטייס הנותר. אהרון־נעם ארנון ז"ל טבע במהלך ניסיון החילוץ. בוצע חיפוש אווירי וימי אולם ללא תוצאות." )מתוך אתר יחידת אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים(

  השבוע, באיחור של 42 שנים, נשמעה נקי- שה על דלתו של בית פרטי במושב תלמי אלעזר. כשהדלת נפתחה נכנסו בה שני גברים כבני 60 פלוס, קצת מאפירים, קצת מבוישים וקצת-מאוד נרגשים. אלבום הת - מונות הישן שהחזיק אחד מהם בידו סיפר עליהם אחרת: בתמונות משנות 70-ה נראו השניים, הרצל אלוני ודוד נחמיאס, צעירים, זקופים, שזופים. בצילומים הם נראים יחד עם חבריהם לפלגה ,924 יחידה של חיל הים, שתפקידה העיקרי היה בדיקת תחתיות של ספינות מפני איום חומרי נפץ, אך עסקה בין השאר גם בחילוץ לוחמים שנק - לעו למצוקה בתוך מקווי מים: ימים או נהרות.

 הם אלו שהוזנקו 23-ב ביוני '72 כדי למשות מהמים את נעם )עמי( ארנון, טייס הפנטום הפצוע. החילוץ נכשל וארנון נעלם במימי הים התיכון. גופתו לא נמצאה מעולם. ועדת חקירה שהוקמה בעקבות האירוע, המליצה להקים גוף שיתמחה בחילוץ אנשי צוות אוויר שנטשו את מטוסם, באימונם בטכניקות נטישה, מילוט והישרדות, ובפיתוח תורת לחימה ואמצעי לחימה ייעודיים לתחומים אלה. בא - פריל ,'74 כלקח ישיר מהחילוץ הכושל של סגן ארנון ז"ל, הוקמה יחידת החילוץ הצה"לית .669

  הנסיבות הטרגיות והרוח ששרתה בצה"ל של אז, גרמו למפקדים להורות לשני המחלצים נחמיאס ואלוני לא לי - צור קשר עם משפחתו של הטייס. 42 שנים צייתו, אבל בליבם מעולם לא התגברו על תחושת הכישלון. הם המ - שיכו להתייסר, לשחזר שוב ושוב מה יכלו לעשות אחרת, מעולם לא דיברו על כך עם איש, זולת זה עם זה. גם הש - בוע, בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" לקיים את המפגש ולסגור את המעגל, עדיין היססו. פליפר, כך כונה אלוני, התנה את הפגישה בנוכחותו של פילון, הלא הוא נחמיאס. כמו אז, הם עדיין צוות, באש ובמים.

 

בבית במושב חיכו להם שתיים: יהודית עשור, אחותו הקטנה של ארנון, ודליה דיילס-סגל, ארוסתו של הטייס. ברגעים הראשונים רצו להתחבק, אך הסתפקו בלחיצת יד. כשהאי-נוחות וההיסוס התפוגגו, פרצו המילים בזרם בלתי נשלט. המחלצים רצו סוף-סוף לפרוק את מטען החרטות שנשאו בליבם כל כך הרבה שנים, והנשים רצו סוף-סוף לקבל תשובות לשאלות שרדפו אותן יותר מארבעה עשו - רים.

 יחד עם המילים הגיעו הדמעות. בתחילה נקוו בזוויות העין, אחר כך זרמו על הלחיים. וכאשר דליה, שאמורה הייתה להתחתן עם עמי חודש לאחר מועד התאונה, שמעה לראשונה בחייה את מילותיו האחרונות של אהובה, הד - מעות הפכו לבכי. בכי מר על כל שנות ההחמצה - שלה, ובעיקר שלו.

 

ככה אני איראה בחתונה

 ליד שולחן האוכל הכבד שבביתה, מספרת האחות יהודית לשני המחלצים מי בדיוק היה אותו בחור צעיר, בן גילם, שאותו פגשו רק כאשר ליוו אותו למעשה ברג - עיו האחרונים. "שמו היה נעם," היא מתחילה, "אבל בבית קראנו לו עמי. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים וחצי, ילד שהכל הלך לו בקלות. הלימודים, החיים. הוא אהב לבנות מטוסים מנייר וכשהחבר שלו איציק, שחלם כל חייו להיות טייס, איבד עין במשחק בין ילדים, עמי אמר שיגשים לו את החלום."

  את דליה, ארוסתו, הכיר כשהיה בן 17 והיא בת ,16 אבל הקשר ביניהם התהדק רק כעבור שלוש שנים. "גרנו שנינו בנווה שאנן בחיפה," היא משחזרת. "הכרנו מתחילת התיכון ולמרות שאני למדתי בעירוני ד' והוא באליאנס, הסתובבנו באותה חברה, של פליטי תנועות הנוער. בזמן הסדיר הייתה לו חברה אחרת, כך שלא ליוויתי אותו בימי קורס הטיס. אני שירתתי כמ"כית בבה"ד ,12 ואחרי השחרור התחלתי ללמוד כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת חיפה. הפעם הראשונה שהוא התחיל איתי ממש והפכ - נו לזוג, הייתה בסוכות לפני 44 שנים. נסענו לטיול עם איציק ועוד בחורה, ושם, עם ירח מלא מעל הכנרת, זה התחיל."

  אחרי שנה החליטו להינשא. "לא בדיוק הייתה הצעת נישואים," היא צוחקת. "הוא לא ממש בא ושאל, 'רוצה לה - תחתן'? פשוט ידענו. ומשם זה התקדם. לפגוש את ההורים, לקבוע תאריך, לחפש אולם. שכרתי שמלת כלה פשוטה מאוד, עמי נתן לי טבעת אירוסין, ואווה, אמא שלו, נתנה לי את שעון הזהב שלה. אחרי מה שקרה רציתי להחזיר להוריו את הדברים, אבל הם לא רצו לקחת.

 "התוכנית הייתה לעבור לגור בשיכון המשפחות בתל נוף, עמי רצה להשתחרר מהצבא, ללמוד. קנינו ציוד לבית: תנור אפייה, מכונת כביסה, מקרר. בסוף לא נכנסנו לגור שם בכלל." דליה פותחת את האלבום, ותמונות הזוג הצעיר, היפה, וההזמנה לחתונה שלא הגיעה, מועברות מסביב לשולחן. למרות תפקידו של ארנון והסכנות הכ - רוכות בו, דליה לא זוכרת חששות או דאגות שעלו, רק פה ושם שיחות משועשעות. "כמו כל זוג צעיר ומאוהב היינו מתווכחים: 'אני רוצה למות ,'לפניך 'לא, אני רוצה למות ,"'לפניך היא מחייכת מבעד לדמעות. "אני תמיד נהנית להיזכר בו, כי אלה היו הימים הכי מאושרים שלי."

 הם נפרדו ביום ראשון כשארנון חזר לבסיסו, בשלי - שי התראו שוב כשדליה באה לישון בתל נוף, כפי שנהגה לעשות. ביום שישי היה ארנון אמור לחזור לבית הוריו, שם התארגנה מסיבת יום ההולדת של דליה. "הזמנו חב - רים, קנינו עוגות, משקאות. אני זוכרת שהייתי במספרה ואמרתי, איך שסירקו אותי - ככה אני אהיה גם בחתונה." היא לא ידעה שבאותן שעות מתחולל ומוכרע קרב חייו של אהובה.

 

אתה אומר שהוא היה חי?

 כשנחמיאס ואלוני מתחילים לגולל בפניהן את שאירע באותן שעות חסרות בחידת מותו של אהובן, נאלמות הש - תיים דום. מעולם לא שמעו את פרטי הפרטים, בוודאי לא ממקור ראשון. הן רוצות לשמוע הכל, והמחלצים רוצים לספר.

 "באותו שבוע," מתחיל אלוני לדבר, "היינו בפעילות בבקעת הירדן וחזרנו לבסיס באשדוד בשתיים לפנות בוקר של יום שישי. בסביבות עשר בבוקר אני מתעורר מדפיקות רמות על הדלת, 'קום פילון, קום'! כשפתחנו ראינו מסוק חונה על מגרש הכדורסל שמולנו, הלהבים שלו עוד שנייה קורעים את הרשת. אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמרו לנו, 'הכנו לכם את כל הציוד, תעלו על המסוק, בדרך כבר יסבירו לכם מה ."'קרה

  נחמיאס: "התלבשנו במסוק."

  "בדרך אמרו לנו," ממשיך אלוני, "שארבעה אנשי צוות אוויר עשו טיסת אימון, קרבות אוויר, ונפגעו. שלו - שה נטשו בהצלחה והרביעי נטש מאוחר והוא פצוע ונמצא במים כבר שלושת רבעי שעה. לא ידענו בדיוק מה הייתה הפציעה שלו."

  מכאן לוקח נחמיאס את מושכות הסיפור: "הגענו עם מסוק הסופר-פרלון. מדלת הצד של המסוק ראינו את עמי במים. הוא היה עם הגב אלינו, ושתי ידיו על סירת ההצלה הקטנה. קפצנו למים, שחיתי אליו יחד עם הרצל, וכדי לחזק אותו אמרתי לו, 'עוד שתי דקות אנחנו עולים למסוק, הכל יהיה .'בסדר ראיתי שהרגליים שלו לא מת - פקדות, לא בועטות, לא נעות, והבנתי שהוא נפצע, כי ככה זה כשנפלטים מפנטום. הרצל ראה שהיד שלו חבולה, השרוול היה קרוע, אבל לא ראינו טיפת דם. עמי מיצמץ בעיניים, להראות לי שהוא מבין. זה לא היה דו-שיח, הכל היה צריך להיות מאוד מהיר."

  דליה שומעת לראשונה שאהובה היה בחיים כשנמצא, ומזדעזעת. "אתה אומר שהייתה בו חיות," היא עוצרת את התיאור, קולה רועד. "עם אובדן הדם ועם הפציעה ועם הכל, הוא לא איבד את כוח החיים."

  "מובן שהוא היה חי," חוזר נחמיאס. "אחרת הוא לא היה מצליח להחזיק את עצמו על הסירה.

 "סימנתי למכונאי המוטס להוריד לנו שתי חגורות הרמה. הלבשתי את עצמי, והרצל עזר לי להלביש לעמי את החגורה מתחת לזרועות. אני זוכר באיזו גאווה חיברנו אליו את הרצועות. הנה, אנחנו הולכים לבצע את המשימה שאליה הוכשרנו. הנה, סוף-סוף יש מקרה שבו המומחיות שלנו תבוא לידי ביטוי. כי עד אז יצא לנו לצערנו לחלץ שלוש-ארבע גופות של טייסים. אף פעם לא חילצנו טייס חי.

 "חגורת ההצלה שלו הייתה מפונצ'רת, קרועה. ולא רק זה: אחר כך הסבירו לנו שלטייסים יש גם מכ - נסי ג'י, שזה מכנסיים שנועדו לווסת לחצים בתא

 הטייס, והן היו מאוד כבדות ומשכו אותו למטה כמו אבן." יהודית: "לי אמרו שהוא היה פצוע בראש, שהוא נפגע מהחופה של הטייס. אתם יודעים משהו אחר, אני מבינה. אחר כך המשיכו ואמרו שלא הייתה לו סכין, ולכן המצנח משך אותו פנימה למים. הרבה זמן הרגשתי שממש מא - שימים אותו במותו. איך הוא יצא למשימה בלי סכין. ועוד דבר אחד, שהכי-הכי נשאר לי בזיכרון. סיפרו שהוא אמר, 'אני לא רוצה .'למות ככה אמרו לי."

  נחמיאס נרעד כולו: "מי סיפר לך את זה"?

  יהודית: "חברים קרובים מחיל הים אמרו לי."

 

 אלוני: "וחיל האוויר, מה אמרו"?

  יהודית: "חיל האוויר לא דיברו איתנו בכלל. בחיים." החיוך התמידי של נחמיאס מצטמצם ועיניו מתעטפות בעצבות גדולה: "אני זה ששמע אותו ממלמל 'אמא, אני לא רוצה ."'למות

  הדמעות של דליה זולגות עכשיו בלי שליטה. יהודית פורצת בצעקה: "אז זה נכון? הוא באמת היה בחיים? זה נכון מה שאמרו לי"?

  דליה: "אנחנו חיינו באמונה שעמי מת לפני שהוא צנח, ותמיד אמרתי שזה היה המזל שלו. עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. כל השנים היה לי נוח לחיות עם המחשבה שהוא איבד את ההכרה וזהו, לא סבל יותר. היום, כשאני שומ - עת על 40-ה דקות שהוא היה במים, בהן הוא כנראה הבין שאינו יכול לעלות על הסירה ולהציל את עצמו, ואחר כך החילוץ הכושל, זה עושה לי עצוב נורא. הפשלה לא חדשה לי. הסבל חדש."

 

 עמי נשמט לי מהידיים

 "כשהיינו במים וכבר על החגורות," ממשיך נחמיאס, "סימנתי למכונאי המוטס: הכל בסדר, אתה יכול להרים אותנו למעלה. ואז הוא מתחיל להרים אותנו למעלה ופ - תאום משהו מתחיל להימתח. אלו היו המיתרים של המצנח שנותר מחובר אל עמי, ושקל עכשיו טונות, כי היו עליו 20 קוב מים. לא עלה על דעתנו שיש מצנח. לא אומנו לזה ולא דיברו איתנו שיש מצנח, ובטח לא אצל טייס פנטום. אבל היה, 15 מטרים מתחת למים.

 "המים כבר התחילו לצאת מהחור שיש למצנח באמצע והוא נהיה יותר קל ומתחיל להתרומם מהרוח שיוצר המ - סוק, ואני רואה את זה, ובשתי ידיי שהיו פנויות, מתחיל לאסוף את המצנח – וזה קל, כי בלי המים זה נהיה קטן, כמו סמרטוט – ופתאום: אסון, המכונאי המוטס נבהל. למרות שיש לו מאה מטר כבל, הוא פחד שהמצנח יסתבך ברוטור של המסוק ויגרום להתרסקות, ופשוט זרק אותנו למים בחזרה. המצנח נפתח מעלינו, הסתבכנו במיתרים, הסנפי - רים ירדו לי מהרגליים. הרצל שחה לעברנו וניסה לעזור, ופה עמי אמר, 'אמא, אני לא רוצה ."'למות

  אלוני: "הוא כבר הרגיש שאין לו כוח. עוד לפני שנ - חמיאס ועמי עלו חתכתי את הכבלים של סירת ההצלה שהייתה מחוברת אליו, כי היא התחילה להשתולל מה - רוח. פילון חיבק אותו והתחיל לעלות, ואני הייתי במים, ממתין שהם יגיעו למסוק ואז יאספו גם אותי. ראיתי אותם יוצאים מהמים, ופתאום בוף! המכונאי הפיל אותם, וכולנו מסתבכים עם המיתרים והמצנח, סמטוכה אחת גדולה." נחמיאס: "מהנפילה למים השתחררנו מחגורות ההר - מה, אבל אני לא עוזב את עמי לשנייה. כשאני רואה את אחת הרצועות לידי, אני מחזיק אותה, ועם הרגליים שלי מחבק את עמי מתחת לבתי השחי שלו, כשהרצל מנסה לתמוך אותו מלמטה, שלא ישקע. עברו 42 שנה," הוא מתנצל, "וקשה להיזכר בכל פרט ופרט, אפילו שלא שכ - חנו את הסיפור ולא נשכח אותו לעולם.

 "אני זוכר שהחזקתי את הלולאה של החילוץ ביד אחת, וניסינו לעלות בשנית. אבל אז, בגלל שהמצנח שוב הת - מלא במים ששקלו טונות, ברגע שהתרוממנו, הוא משך אותנו למטה. פה כבר לא יכולתי להחזיק ופשוט נתלשתי מהלולאה. שוב נפלנו למים."

  למה לא חתכתם את המצנח כמו שניתקתם את עמי מה- סירה?

 אלוני: "לא הייתה אפשרות, הכל קרה בזמן מאוד קצר, כשאנחנו חסרי אונים בגלל הפרופלור של המסוק שמע - לינו. כל הרוח שהוא עשה לא נתנה לנו לראות סנטימטר קדימה. יכולנו רק להחזיק את עמי מעל המים."

 

 נחמיאס מנסה שוב להסביר את הסיטואציה למי שלא היה שם. "היינו במים, אני בלי סנפירים שיחזיקו אותי, עמי בלי חגורת הצלה, וכל המשקל שמושך אותנו למטה. לא הייתה אופציה לשחזר את העלייה המסודרת של קודם. ואני לא עוזב את עמי, מחזיק את הראש שלו מעל המים, אבל אני עצמי צולל, כי אני לא יכול להחזיק את שנינו. אני רואה מרחוק שהמסוק נחת על המים, ומתחיל לשוט לעברנו, וזה מאוד מעודד אותי: הנה, באים לאסוף אותנו. לאט-לאט אני מאבד הכרה, מרגיש נגיעה של מתכת וזהו. משם אני לא זוכר כלום."

  אלוני: "אני חיבקתי את עמי מקדימה."

  למה המסוק שאסף אתכם לא שלף גם את עמי מהמים?

 אלוני: "נחמיאס ואני היינו מתחת למסוק, אבל כשהוא כל כך קרוב אליך, היה בלתי אפשרי להחזיק את עמי. הכל יחד – הציוד שהיה לא מתאים, הרוח מההליקופטר, הגלים שזה עשה וזה שלא יכולנו כמעט לנשום – החזקתי אותו לשנייה וחצי אבל כבר לא היה לי כוח. אני לא זוכר בדיוק מתי הוא נשמט לי מהידיים.

 "במסוק הייתי מטושטש לגמרי. פתאום היסעורים שאספו את הטייסים האחרים, וראו הכל מרחוק, הודיעו שהמצנח – ועליו עמי – הסתבך בגלגלי המסוק. שמעתי שאמרו בקשר 'המצנח תלוי על .'הגלגל הם אמרו לטייס שלנו: טוס לחוף, לאשקלון, אבל שתי דקות אחרי זה כבר אמרו שהוא נפל. המצנח פשוט החליק מהגלגל, נפל לים עם עמי."

  נחמיאס חזר להכרה בדרך לבית החולים. "רק אחרי דקות ארוכות בתוך המסוק הצליחו להעיר אותי, ודבר ראשון שאלתי, 'איפה הטייס? איפה שמתם אותו'? והם עשו לי ככה עם הראש, שאין. אבל עדיין לא עיכלתי. רק כשהביאו אותי לתל השומר, והטייס אמר לי 'הוא נפל מהגלגל ונעלם' – רק אז הבנתי סופית שעמי מת.

 "הייתי בסך הכל ילד, וזה היה נורא ואיום. הסיפור הזה לא עוזב אותי. אם היה בתוך המסוק הזה וו, או משהו כמו שיש בספינות, שאפשר למשוך... בדיעבד אפשר היה לעשות הרבה דברים, אפשר היה גם לחכות לחיל הים, לדבורים, ואז כל הסיפור היה שונה."

  אלוני: "לא עדיף שהיו מביאים לשם דבור או סירת גומי? הרי הוא היה 45 דקות במים. ואם לא היינו בחדר כשבאו לקרוא לנו? היו מביאים חבר'ה מתל נוף? אנחנו הגענו אחרונים, אחרי שכבר אספו את השלושה האחרים, והיינו צריכים להגיע אליו ראשונים."

  נחמיאס: "לפעמים אני הולך לסרטי ג'יימס בונד, רואה את כל הפעלולים וההצלות, ומתרגז – למה זה לא ככה בחיים האמיתיים."

  שמתי את הצל"ש בפינה

 בכל אותו הזמן התארגנה בבית משפחת ארנון מסיבת יום ההולדת של דליה. "הוא היה צריך להגיע הביתה בש - תיים-שלוש בצהריים," היא משחזרת, "אבל לא שמעתי ממנו כל היום. וכשאני מתקשרת לטייסת, אף אחד לא מסכים לתת לי אותו. 'הם ,'בתחקיר 'הם ,'בתחקיר זה כל מה שאומרים לי. בסביבות השעה ארבע אנחנו עומדים בחלון הקומה השלישית, הצופה לשביל הכניסה לבית, ורואים למטה הרבה אנשים. ופנחס, אבא של עמי, אומר: 'הם בטח באים ,'לשכנה ואני כבר יודעת שזה לא נכון, כי כולם היו במדי חיל האוויר. לא ידעתי בדיוק מי ומה, אבל היה לי ברור שתהיה דפיקה בדלת. והדפיקה הגיעה.

 

"אבא של עמי פתח, ומולו עומדת משלחת. הם אמרו שהייתה תאונה, שעמי נעדר וש'אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא איתנו, כי עוד ממשיכים .'לחפש לא יכולתי להישאר שם, הייתי חייבת לצאת. ירדתי למטה ופנחס תופס אותי: '.'תישארי התקשרתי להורים שלי, ככה הם קיבלו את

 ההודעה. ולאחי אמרתי: תתקשר לכולם ותודיע שאין יום הולדת."

  "חיל האוויר נטעו באבא שלי כל הזמן תקווה," מתר - עמת האחות יהודית. "הם כנראה ידעו בדיוק מה קרה ואיך קרה, והם לא אמרו: הוא מת. לקחו את אבא, העלו אותו על מסוק כאילו לעזור לחפש, והוא כל הזמן עוד קיווה שימצא את הבן שלו בחיים."

  דליה: "גם אני זוכרת את זה. זה היה יום נורא, אבל עם המון תקווה. אמרו לנו ששלושה חיים והם בסדר, ואמרו, חכו, יש עוד תקווה, מחפשים. עד שביום ראשון באו להודיע שזהו, זה סופי. אני זוכרת את המבשרים: דוד עברי, שהיה מפקד הבסיס, והרופא. הם הודיעו שהוא כנ - ראה לא בחיים, שראו אותו טובע ולא הצליחו לחלץ אותו. זזתי הצידה ובכיתי. הייתי איתם כל השבעה, אבל לא יש - בתי שבעה. היו לנו את כל המסמכים מהרבנות, אבל עדיין לא הייתי אשתו."

  בעוד משפחת ארנון מנסה לעכל את האסון שנחת עליה, החל בחיל האוויר שלב התחקירים. נחמיאס ואלוני זוכרים חוויה טראומטית. "מתל השומר לקחו אותנו לח - קירות בשדה דב," משחזר אלוני בזעם ובעלבון שלא שככו גם היום. "בחיל האוויר התייחסו אלינו בעוינות, כמו אל רוצחים. הסתובבו סביבנו כאילו אנחנו אשמים. האווירה הייתה קשה, כאילו אנחנו שני אידיוטים שצריך להעיף מצה"ל. היינו מאומנים בשחייה, היינו חיות, אבל לא ידענו שיש מצנח, או איפה לפתוח את האבזמים שלו. שכחו שגם אנחנו כמעט נהרגנו שם."

  דליה מנסה להרגיע אותו: "כשחיל האוויר דיבר איתנו הם לא הביעו שום כעס עליכם, אף אחד לא אמר מילה אחת נגדכם, נהפוך הוא. אמרו לנו שכמעט נהרגתם בעצ - מכם, שאי-אפשר היה לעשות כלום." "גם לי אמרו ככה," מוסיפה יהודית, "סיפרו על המחלץ שצלל אחרי עמי עד שהריאות כמעט התפוצצו לו, וגם הוא כמעט נהרג."

  נחמיאס: "מיד ביום ראשון שאחרי האירוע באו מהטייסת לבסיס שלנו באשדוד, מצוידים בכל כיסאות המפ - לט והמצנחים של כל המטוסים – פנטום, סקייהוק, כפיר, מיראז' – חמישה-שישה כיסאות, ומפקד הטייסת בעצמו הסביר לכל אנשי היחידה, 15-14 איש, איך משחררים מצנחים. אם זה היה נעשה קודם, המקרה הזה היה מסתיים אחרת, זה ברור."

  נחמיאס ואלוני, שהיו מוותיקי יחידת 924 ועמדו בפני שחרור, לא הספיקו לראות במהלך שירותם את יחידת ,669 שסונפה ושייכת עד היום לחיל האוויר. אבל הח- ניכים שלהם, שאותם אימנו, היו ראשוני הלוחמים של יחידת החילוץ והפינוי בהיטס, הנחשבת לאחת מהיחידות המיוחדות של צה"ל. סיפורם של השניים לא נחשף מעו - לם, עד הרגע שבו החליט העיתונאי איתי אילנאי – בנו של אבנר אילנאי, מפקדה השלישי ואחד ממייסדיה של היחידה – לכתוב, לבקשת אביו, ספר שבו יסופרו סוף-סוף נסיבות הקמתה. 669" סיפורה של יחידה מיוחדת" )הוצאת כנרת זמורה ביתן,) שיוצא לאור החודש ומכיל בתוכו סי - פורי הצלחה משמחים, לא שוכח לציין שהכל נולד, כמו בהרבה מקרים במדינת ישראל, דווקא מכישלון.

 למרות שירות הישגי, המקרה של סגן ארנון העיב על שמחת השחרור של נחמיאס ואלוני. "אולי הפגישה עכשיו קצת תשחרר אותנו מהאירוע," אומר נחמיאס, "כי יש תחושת החמצה שמלווה אותנו 42 שנים. תמיד שאפנו לשלמות, לפרפקציוניזם, כישלון לא בא בחשבון בשום תחום. ואת יודעת מה הכי מעליב? שזמן קצר אחרי המקרה לקחו אותנו ללשכתו של מפקד חיל הים, אברהם בוצר, צ'יטה, וחילקו לנו צל"שים על האומץ במילוי המשימה. זה היה מעליב כי לוחם בצה"ל נהרג, מה החגיגה הגדולה? בשביל מה? לא התייחסתי בכלל לצל"ש הזה. שמתי אותו בפינה ושכחתי ממנו."

 

 עד היום משוכנע אלוני כי הצל"שים היו חלק ממאבק בין-חילי – חיל האוויר מול חיל הים. "כאילו להראות שאפילו אם חיל האוויר האשים את המחלצים בדרך כלשהי, הרי שחיל הים מגבה אותם לג - מרי." לימים חלה אלוני בפרקינסון בגלל הצלילות בקישון, "וכשהייתי במאבקים מול אגף השיקום, עורך הדין שלי אמר לשופט, 'אתה יודע שהוא קיבל צל"ש'? אז השופט שאל, 'באמת קיבלת'? עניתי לו, 'אם שמעת אז שמעת. אני לא מחזיק מהצל"ש ."'הזה

  למה לא באתם לניחום האבלים של עמי?

 אלוני: "כי אמרו לנו מחיל האוויר, 'אל תבואו אליהם, ואוי ואבוי אם תגידו למשפחה שהוא היה ."'בחיים

  נחמיאס: "אני מניח שמה שהנחה אותם היה הרצון לא להכאיב להורים, כי הרבה יותר כואב לדעת שהייתה אפ - שרות להציל או לעזור. היינו בני ,21 ילדים. לא יכולנו להגיד: 'אנחנו רוצים ללכת להורים ולדבר .'איתם לא הייתה אפשרות כזו. אנחנו היינו בחיל הים ומי אנחנו שנתקרב למשפחת חיל האוויר? אפילו שהיינו סופר-מקצו ענים, אף אחד לא רצה לשמוע את הסיפור האמיתי. היום אני מצטער שלא באתי קודם."

  יהודית, כשאת שומעת את זה, איך את מרגישה?

 "מאוד כועסת. זו זכותי לדעת את מה שהרצל ודוד מספרים. זה אחי, בשר מבשרי. היה לנו קשה ועברנו גיהינום ואם היו מספרים, היינו יודעים להתמודד."

 

 אמא חיה מכדור לכדור

 ובכל זאת, היא מודה, רסיסי מידע כן התגנבו לחייה. "שנתיים אחרי האסון," היא מספרת, "אחרי שנישאתי, הגיע אליי חבר מחיל הים, שכבר הרגיש מספיק נוח לבוא, והוא זה שסיפר שאח שלי אמר שהוא לא רוצה למות. אבל הוא השביע אותי שלא אגיד להורים. הרגשתי עם זה איום ונורא אבל צייתתי וככה הם נפטרו. בידיעה שעמי מת מיד, ובלי המשפט המצמרר הזה."

  "כל השנים," מיישיר נחמיאס מבט אל יהודית, "חשבתי על ההורים שלך. כשהורים מאבדים ילדים, הם מתים מצער. אני מצטער שלא יצא לי לפגוש את אבא שלכם, שכל כך רצה לדעת מה היה שם."

  יהודית: "אבא שלי נפגש עם מפקד חיל האוויר, עם כל העולם, וניסה לברר עוד פרטים. החברים של אחי מחיל האוויר אמרו, 'איזה בנאדם סקרן, איזה ,'מתעניין אבל לא אמרו לו כלום, וגם המערכת מרחה אותו. לא נתנו לנו שום תחקיר, השתיקו את המקרה, והחיים פשוט המ - שיכו.

 "ואז לפני כמה שנים פתאום התקשרו מיחידת אית"ן לאיתור נעדרים, ואמרו לנו שעם האמצעים החדשים לגי - לוי מתכות יש אפשרות שיגלו את שרידי הפנטום. אבא, שכבר היה אחרי גיל ,80 בשלהי חייו, אמר 'אני לא רוצה .'לדעת הוא היה מבוגר, חולה. הוא רק אמר 'זה לא יחזיר לי .'אותו בגלל התגובה שלו גם אנחנו, דליה ואני, ירדנו מזה. לא שהאמנתי באמת שימצאו את עמי. קיבלנו את הקסדה שלו, את סרבל הטיסה – לא את מה שהוא לבש באותו היום, כמובן – וזה הספיק. עכשיו דיברתי עם דליה שאולי בכל זאת נבקש מאית"ן שיעשו את זה.

 

"את יודעת, בגלל שלא מצאו גופה חייתי הרבה שנים באיזו פנטזיה שהוא חי. ובגלל שהוא קלט שפות בצ'יק, וידע עברית, אנגלית והונגרית, כל הזמן חשבתי: הוא חי באיזשהו מקום והוא מרגל. לא שהלכתי ברחוב וראיתי אנ - שים דומים לו, אבל ככה רציתי להאמין."

  "אני דווקא כן הייתי חולמת," אומרת דליה ועיניה מצטעפות. "הרבה. גם כשכבר הייתי נשואה. התחתנתי שנתיים וחצי אחרי האסון. לא היו לי רגשות אשמה שאני מתחתנת אבל כאילו שבע שמיניות ממני התחתן, ושמינית אחת נשארה בצד, מרוחקת. רק שלי עם עמי. הכרתי את מי שהיה בעלי להורים של עמי, והם היו בחתונתנו. פחדתי שהם לא ירצו לשמור איתי על קשר, אבל הם רצו. אמא שלו המשיכה לטגן לי חצילים בטחינה ולהאכיל אותי בגולאש עוד שנים רבות."

 "אני אמרתי לדליה," אומרת יהודית, "שאין לי אחים, והיא האחות היחידה שיש לי. אבי היה איש תאב חיים, אבל אמא שקעה אחרי האסון. עמי היה כל עולמה והיא חיה את חייה מכדור ואבן לכדור ואבן."

 

 קיבלתי עוד חתיכה מעמי שלי

 לנעם ארנון אין קבר אבל יש לו שתי מצבות: האחת בהר הרצל והשנייה בבית הקברות בחיפה, ליד קברם של חללי אח"י אילת. ויש את הילדים שנקראו על שמו: המחנכת שלו בבית הספר, אסתר וייס, אשתו של מי שהיה יו"ר הכנסת שבח וייס, קראה לבנם נעם על שם תלמידה האהוב. האחות יהודית נתנה את השם נעם לבנה הבכור, היום בן .40 גם הארוסה דליה קראה לבכורה נעם, היום בן 38 ונשוי לבחורה בשם נעם. ויש את נעמה שהיא בתו של חבר טוב מהטייסת, ונקראת על שמו.

 דליה: "בחודש הראשון לאחר מותו היה לי איחור במחזור והייתי בטוחה שאני בהיריון, ואמרתי '.'הלוואי אמא שלי אמרה לי, 'דליה, את לא צריכה את זה. זה יהיה .'קשה כשקיבלתי מחזור התאכזבתי, ועד היום, כשאני בת ,63 אני חושבת שזה נורא חבל שלא היה לי ילד מעמי. זה בטוח היה עושה לי טוב. אפילו שיש לי שלושה ילדים אחרים שאני מאוד אוהבת, ממישהו אחר."

  גם נחמיאס לא הצליח להניח לסיפור. "שנים אחרי היינו ביום טייסת בתל נוף והתעקשתי שייקחו אותי לארכיון, למצוא את התחקיר. יש לי אח בחיל האוויר שהיה בטייסת הזאת. וכל הזמן תיחקרתי אותו ואמרתי לו, תשיג לי מידע על נעם ארנון. בסוף, 15 שנה אחרי האסון, הוא השיג לי את המסמך, אבל התחקיר לא מספר כלום. הוא מספר שעמי נפל למים וזהו. ועל הסיפור הזה שלנו, שום דבר. אין חיל הים ואין כלום."

  בסופו של דבר, בחר נחמיאס להתייחד עם זכר הטייס שלא הצליח להציל בדרכו שלו, והוציא בגיל 40 רישיון טיס. "שנים אמרתי לעצמי, עמי היה טייס, ולמה שלא ארגיש מה שהוא הרגיש באוויר? והלכתי עם זה עד הסוף. הבחינות היו קשות מאוד, ואם לא האירוע הזה, לא הייתי משקיע כל כך, כי אני בעולם של הים. אבל עשיתי זאת, והוצאתי רישיון מסחרי. טסתי כמה שנים, חוויתי וחזרתי למקום הטבעי שלי: לים."

  בפרידה הם סוף-סוף מרשים לעצמם להתחבק, לקבוע פגישה נוספת אפילו. "אני רואה מולי שני אנשים נהדרים," אומרת האחות יהודית. "אני רוצה להסיר מכם את ההרגשה הלאטובה," מוסיפה דליה. "באמת לא יכולתם לעשות יותר מזה." אלוני: "כשבאתי לפה פחדתי לשמוע האשמות, כמו המבטים המאשימים בחיל האוויר. אנחנו הש"ג בכל התמונה הזו, ועשינו כל מה שיכולנו, אבל המפגש הזה לא מוריד לי את האבן מהלב, כי זה לא משנה את העובדות."

 

 נחמיאס: "עמי היה אצלי בידיים, ואני מרגיש פספוס אדיר שלא הצלנו אותו. המשפחה שלו יכולה להתנחם שבזכותו ניצלו הרבה אנשים – בים, בסנפלינג, בשלג ובשטח אויב. מה שהחבר'ה האלה 669-מ עושים, אין לתאר. והכל בגלל מה שקרה לעמי."

  דליה הארוסה, שלפני המפגש התריעה מראש, אולי כמנגנון הגנה, שהיא באה למעט זמן, לא יכלה להתנתק מכיסאה. שעות אחר כך תתקשר ותספר שכל תוכניותיה לאותו היום נגנזו. היא הלכה הביתה עצובה מאוד, וכך נשארה שעות רבות. "כל הפגישה הזו הציפה אצלי דברים שהרבה זמן נשארו קבורים," אמרה בטלפון. "קיבלתי עוד חתיכה מעמי שלי. אני מעולם לא התמודדתי עם הפרידה שלי ממנו, וכנראה אני אמ- שיך לא להתמודד איתה¿ ."

 

אלופי החילוצים של :669 פרופ' ששינסקי ואומן

 בתוך ים החילוצים המופיעים בספרו של איתי אילנאי, צצים גם שני שמות מפורסמים: פרופ' איתן ששינסקי, החתום על רבות מהוועדות הכלכליות של ישראל, ופרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה. למעשה פרופ' ששינסקי הוא שיאן החילוצים של :669 בשל חיבתו לסנפלינג הוא חולץ על ידי היחידה לא פחות משלוש פעמים. "הם אמרו לי, 'נשלח לך חשבון, אתה עולה כסף .'למדינה עניתי להם, 'הפוך, אתם צריכים לשלם לי כי אני נותן לכם הזדמנות ."'להתאמן

  הפעמיים הראשונות שבהן חולץ ששינסקי התרחשו בשנות 80-ה בוואדי חצצון שבמדבר יהודה. בשתיהן יצא לגלוש עם פרופ' אומן וחבר שלישי, בנימין וייס, גם הוא פרופסור למתמטיקה. "בפעם הראשונה," משחזר ששינסקי, "נשבר הסלע שעליו עמדתי וצנחתי 20 וכמה מטרים בנפילה חופשית. אומן ירד אליי עם חבל ובנג'י רץ להיאחזות הקרובה וצילצל לצבא. את החבר'ה 669-מ זה קצת הצחיק. הנה הפרופסורים למתמטיקה ולכלכלה עושים שטויות.

 "בפעם השנייה באמת עשינו טעות: שני מתמטיקאים וכלכלן לא חישבו נכון אורך קיר מול חבל. 669-כש הגיעו, הם זיהו אותנו. שוב אתם? שאלו, וביקשו 'בפעם הבאה לפני שאתם יוצאים לטיול, תודיעו לנו מראש כדי שנהיה .'בכוננות הפעם השלישית שבה חולצתי, הייתה כבר בשנות .90-ה עליתי על כיפת בית ערבי הרוס באזור ירושלים, וקרסתי איתה. כשהגיעו 669-מ אמרתי להם: אני חושב שצריך לסדר לי תעודת הנוסע המתמיד, ואפילו פלטינום.

 "אם הם לא היו מצילים אותי ההיסטוריה הייתה משתנה," הוא צוחק. "אני לא הייתי עושה את רפורמת הגז, המדינה לא הייתה מרוויחה שני מיליארד דולר לשנה ואומן לא היה זוכה בנובל." פרופ' אומן מאשר את העובדות, אבל חושב שגם לולא 669 הם היו מסתדרים, לפחות במקרה הראשון. "היינו יכולים לסיים את הערב בשקט," הוא אומר, "אבל בנג'י חשב שאנחנו פצועים ובצרות, ופתאום אני רואה מולי מסוק. חשבתי, 'אוי, מה הם רוצים מאיתנו'? אבל היות שההליקופטר כבר הגיע, אז אמרנו: אוקיי, נעלה."

  המחלצים לא כעסו שהטרחתם אותם?

 "אתה אף פעם לא כועס על מישהו שהיה בצרות וחילצת. גם אם הוא לא באמת היה תקוע. 669 הם אנשים נפלאים, כי הגדולה זה לא לכעוס כשאנשים מחולצים גם בפעם השנייה."

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה