"את רואה אנשים מפורקים לידך, ומתחילה לעשות מה שאת יכולה"
|
אורית טאפט 2015
עוד לפני שמלאה חצי שנה לשירותה בצה"ל, סגן (מיל') אורית טאפט נקלעה לפיגוע ירי והצילה חיי אדם. האירוע הסתיים כשהיא מכוסה בדם, אך מסרבת להתפנות כדי לא "לדפוק" את חבריה שעשו משמרות בבסיס. סיפורה של טוראית עם צל"ש אלוף
יום ראשון, לקראת צהריים.
קו 36 של אגד עושה את דרכו לכיוון גוש קטיף, עמוס חיילים ששבים מחופשת השבת אל
הבסיסים. זוהי התמונה הקלאסית של חזרה לשגרה: אוטובוס אזרחי שבימי ראשון הופך לאוטובוס
צה"לי מכורח הנסיבות, מושביו ואף מסדרונו תפוסים עד אפס מקום. סגן (מיל')
אורית טאפט (אז- טוראי), בק"שית (בקרית שליטה) במוצב תל רידאן, יושבת עם
חברתה בזוג מושבים שנמצאים ממול הדלת האחורית, רובה "עוזי" עליה. המולת
נסיעה. ואז, פיצוץ.
דממה משתררת. שחור צובע את הכל. טאפט, שעד לפני רגע התבוננה בהתרחשות שסביבה בערנות גמורה, לא מצליחה להסביר לעצמה מה קרה. ואז, אחרי הדממה, מתחילות הצרחות. טאפט עדיין לא מעכלת את שקרה. בשלב הזה מגיעות היריות, גם הן לא מבהירות את מצב העניינים - כי לאיש לא ברור מי יורה ועל מה יורים. טאפט מקיצה מתוך בועת הבלבול ומגיבה. "אילנית", היא פונה לחברתה. "את בסדר?" אילנית עונה שהכל בסדר, בלי לדעת מהי התשובה האמיתית. טאפט מתעשתת, ומתחילה לחלק הוראות ולטפל בנפגעים. "לי יש את היכולת לעשות טארן און טארן אוף", היא מספרת היום. "התחלתי לעבוד על אוטומט, ומה שידעתי לעשות - עשיתי".
אותם דברים שידעה לעשות היו בעלי חשיבות מכרעת ברגעי ההלם האלו, בהן ההתעשתות הייתה כמעט ובלתי אפשרית. טאפט עזרה לשמור על חייהם של רבים. כחודש מאוחר יותר קיבלה צל"ש אלוף על פעילותה ממפקד חיל הים דאז, האלוף עמי איילון. "הנני לציין לשבח את טוראי טאפט אורית על גילוי תושיה, יוזמה, שליטה עצמית ואחוות רעים", החמיא האלוף בכתב הצל"ש. "להלן תאור המעשה: טוראי אורית טאפט הייתה בין הנפגעים בפעולת חבלה בכפר דרום. לאחר הפיגוע סייעה אורית בהגשת עזרה ראשונה וטיפול בפצועים. במעשיה אלה סייעה טוראי אורית להצלת חיים, ובפעולתה זו היוותה דוגמא אישית".
נוהל פיגוע
20 שנים עברו מאז אותו מאורע, כ-17 שנים מאז שחרורה מצה"ל, וטאפט עדיין שומרת את הסווטשירט הכחול עם הכיתובים הלבנים, שהכינו הבקש"יות של מוצב תל רידאן. היא מצאה אותו לא מזמן, ועכשיו היא אפילו לובשת אותו מדי פעם בביתה. כשהיא מדברת על תקופת הצבא שלה, עיניה זוהרות. "המוצב שלי היה מוצב בית", היא מספרת. "הרבה זמן אחרי שעזבתי את הבסיס עדיין הרגשתי קשר אליו".
האירוע התרחש כחמישה חודשים לאחר גיוסה לצה"ל. כבר מפריט מידע זה ניתן להבין שסיפורה הוא ייחודי. נסיעה בקו 36 מרמות לאשקלון, החלפה לקו 036 מאשקלון לגוש קטיף - המסלול הקבוע לחזרה לבסיס. המספר הזה, 36, מלווה אותה בחייה ומשמעותי בעבורה אפילו היום. באותה התקופה, תקופת פיגועים, נוהל נסיעה מיוחד היה נהוג. בעיניים פקוחות לרווחה נסעה טאפט עם חבריה למוצב. הערנות הזאת, שנשארה בה עד היום, לא יכלה למנוע את הפיצוץ הזה. רכב חבלה עמוס חומר נפץ ומסמרים לליבוי האש נכנס באוטובוס בעוצמה, בין הדלת הקדמית לאחורית. החיילים שעמדו מצידיה היוו לה אז מגן חי.
אחרי רגעי הבהלה טאפט התחילה לפעול בעודה נזכרת בחומר שלמדה במד"א. "הייתי מהמתלהבות אז תמיד היה לי בתיק חוסם עורקים ותחבושת אישית", מספרת. "במד"א מלמדים אותך לסנן. את רואה אנשים מפורקים לידך, ומתחילה לעשות מה שאת יכולה לעשות". תוכנית פעולה מוכנה מראש, שנועדה בדיוק למצבים מעין אלה, התוותה את דרכה. "סידרתי את האנשים לפי הקדימות: מי הראשון, מי אחר כך, מה נותנים לאחרים לעשות, ובמי אני לא נוגעת". טאפט לא זוכרת מה עשתה פיזית באותם רגעים, אבל אנשים שראו אותה פועלת סיפרו לה לאחר מכן. "מישהו סיפר לי שהורדתי את הסוודר והשתמשתי בשרוולים כחוסם עורקים", היא מספרת. "הטלתי משימות על אנשים. 'אתה, אתה ואתה'", היא מדגימה, "'תורידו אותו מהאוטובוס'". זמן מה לאחר מכן, צוות רפואי מגיע לזירת האירוע ומחליף אותה.
טרמפים לעזה
טאפט מסתכלת סביב. היא נותרה לבדה, כל יושבי האוטובוס פונו. חיילת צעירה במיוחד, מוקפת צוותי רפואה. לפתע היא מרגישה שמישהו תופס בה. רופא שהגיע לאזור ראה שנשארה שם לבדה ובא להעלות אותה לאמבולנס. "סליחה, מה אתה עושה?" אומרת לו טאפט. "את ראית את עצמך?" הוא משיב לה. עד לאותה נקודה היא לא מצאה פנאי להביט בבגדיה, ובטח שלא בפניה. "הסתכלתי על מדי החאקי האפורים שלי, והכל היה אדום-בורדו", היא נזכרת. "הכל היה דם, והוא לא היה שלי".
טאפט לא הייתה מוכנה להתפנות. "אמרתי לו: 'אני תוקעת את החברים שלי, אני צריכה להחליף אותם במשמרות במוצב'", היא משחזרת. "פתאום כשהייתי לבד, הרגשתי לבד. ילדה, בסך הכל בת 18, כמעט מתחילה לבכות: 'אני רוצה לבסיס שלי'". הרופא התעקש וטאפט, שראתה בינתיים שעל האמבולנס נמצאים גם כמה פרצופים מוכרים, השתכנעה ונסעה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע.
בערב הגיעו לחדרה שבבית החולים אנשים ודרגות עליהם. "ישבתי על המיטה, והאנשים שהגיעו לחצו לי ידיים ושאלו מה שלומי", נזכרת טאפט. "לא ידעתי מה לעשות, אותי לימדו להצדיע לאנשים כאלה". ואז הגיע האלוף איילון. אותו זיהתה טאפט, אותו היא מעריכה. החיילת הצעירה פנתה לאלוף בשאלה. "אני אוכל לתפוס איתך טרמפ למוצב?".
"מתי בפעם אחרונה דיברת עם ההורים שלך?" האלוף איילון השיב לה בשאלה. "לא דיברתי עם ההורים שלי", היא נזכרת ופניה מתעוותים בכאב היום, כאמא בעצמה, כשחושבת על איך וודאי הרגישו אז. "הם ידעו מהחדשות שהיה פיגוע על הקו היחיד שלוקח אותי לבסיס. זה היה כבר לילה, הפיגוע היה לקראת הצהריים, וההורים שלי לא ידעו מה קורה איתי". האלוף נתן לה טלפון לוויני בגודל מכובד, והכריח אותה להתקשר. טרמפ לבסיס היא לא השיגה אז. רק למחרת, כשהציבה אולטימאטום לקצין בכיר אחר - "או שאתה לוקח אותי או שאני תופסת טרמפים לעזה" – היא קיבלה הסעה למוצב.
המדים שלה, ספוגים בדם לא-שלה, הביאו את חברת קדישא עד אליה. "הם רצו לקחת את המדים שלי לקבורה", מספרת טאפט. "עניתי להם, צעירה פעורה שכמותי, 'מה פתאום? זה המדים שלי, אני חתומה עליהם'". אבל הם לקחו אותם. "נתפסתי על השטויות כי זה מה שהחזיק אותי ברגעים האלה", היא מסבירה. "בנוסף, חיל הים היה הזהות שלי. הייתי צריכה לחזור למוצב, לחזור לזהות שלי".
צ'אפחות מתת-אלוף
רק יומיים אחרי זה מורידה לראשונה טאפט את הרובה שמלווה אותה לכל מקום. חור של רסיס חורר את העוזי הקטן. "הוא כבר לא היה שימושי, אבל לא רציתי שיחליפו לי אותו", מספרת טאפט. "רציתי שיישאר עליי".
כחודש לאחר מכן, חיפש אותה הקרפ"ח (קצין רפואה חילי) על מנת להעניק לה סיכת צוות רפואי. טאפט, שלא ידעה מה ראשי התיבות המוזרים הללו אומרים, לא חזרה אליו, והתוועדה לחשיבות הטלפון רק אחרי נזיפה ממפקד המוצב. כמה ימים לאחר מכן, רל"ש מח"י (מפקד חיל הים) חיפש אותה, והיא לא ידעה לאן לחזור. "אני יודעת שהם יושבים בקריה אבל מה אני אמורה לעשות, להתקשר ולהגיד 'שלום קריה, מה רציתם?'", היא צוחקת. בלשכה ביקשו פרטים שונים על טאפט, והיא לא הבינה מדוע. "כולם ידעו מה קורה חוץ ממני", היא אומרת. "ואז המפקד שלי אמר לי: 'אנחנו נוסעים לקריה'". טאפט מצידה, לא רצתה שום קריה. "היינו הכי קרביים שיש מבחינתנו, ולא רציתי לנסוע". את סיבת הנסיעה היא לא הבינה. "אמרו לי שאני מקבלת איזשהו משהו, צל"ש, ידעתי מה פירוש המילה ולא יותר".
טאפט המבולבלת נסעה בכל זאת. בחדר אליו הגיעה ישבו כמה בנות שהכינו אותה לטקס. תתי-אלופים עברו שם. "לא הבנתי אם אני אמורה להצדיע או לא, אז שאלתי את הבנות מה אני אמורה לעשות. הן נקרעו מצחוק ואמרו לי: 'כולם פה בשבילך'. את לא רגילה שתתי-אלופים מורידים לך צ'אפחות על הגב". הטקס החל. האלוף דיבר, אמא שלה קיבלה זר פרחים וענדו לה את הסיכה. טאפט רק חשבה על כמה שהסיכה, המותאמת ל"ירוקים", לא הולמת את מדי חיל הים שלבשה. בהרמת הכוסית טאפט הנבוכה לא הבינה מה עליה לעשות. "שאלתי את המפקד שלי: 'אנחנו על מדים, אנחנו אמורים לשתות?' אז הוא ענה לי 'אם הם שותים - גם את יכולה'. אז עשיתי את עצמי והנחתי את הכוס".
היום, טאפט היא רופאה המתמחה ברפואת משפחה בקופת חולים 'כללית'. היא ידעה שתגיע לתחום עוד לפני הצבא ולפני האירוע. "זה מקצוע מאתגר, הרפואה שיש בה הכי הרבה קשר לסוגי האוכלוסייה השונים". האירוע בהחלט השפיע על הדרך בה היא חיה את חייה. "את מעריכה את החיים", היא אומרת. "מבינה שדברים יכולים להשתנות בקלות לשם או לשם".
דממה משתררת. שחור צובע את הכל. טאפט, שעד לפני רגע התבוננה בהתרחשות שסביבה בערנות גמורה, לא מצליחה להסביר לעצמה מה קרה. ואז, אחרי הדממה, מתחילות הצרחות. טאפט עדיין לא מעכלת את שקרה. בשלב הזה מגיעות היריות, גם הן לא מבהירות את מצב העניינים - כי לאיש לא ברור מי יורה ועל מה יורים. טאפט מקיצה מתוך בועת הבלבול ומגיבה. "אילנית", היא פונה לחברתה. "את בסדר?" אילנית עונה שהכל בסדר, בלי לדעת מהי התשובה האמיתית. טאפט מתעשתת, ומתחילה לחלק הוראות ולטפל בנפגעים. "לי יש את היכולת לעשות טארן און טארן אוף", היא מספרת היום. "התחלתי לעבוד על אוטומט, ומה שידעתי לעשות - עשיתי".
אותם דברים שידעה לעשות היו בעלי חשיבות מכרעת ברגעי ההלם האלו, בהן ההתעשתות הייתה כמעט ובלתי אפשרית. טאפט עזרה לשמור על חייהם של רבים. כחודש מאוחר יותר קיבלה צל"ש אלוף על פעילותה ממפקד חיל הים דאז, האלוף עמי איילון. "הנני לציין לשבח את טוראי טאפט אורית על גילוי תושיה, יוזמה, שליטה עצמית ואחוות רעים", החמיא האלוף בכתב הצל"ש. "להלן תאור המעשה: טוראי אורית טאפט הייתה בין הנפגעים בפעולת חבלה בכפר דרום. לאחר הפיגוע סייעה אורית בהגשת עזרה ראשונה וטיפול בפצועים. במעשיה אלה סייעה טוראי אורית להצלת חיים, ובפעולתה זו היוותה דוגמא אישית".
נוהל פיגוע
20 שנים עברו מאז אותו מאורע, כ-17 שנים מאז שחרורה מצה"ל, וטאפט עדיין שומרת את הסווטשירט הכחול עם הכיתובים הלבנים, שהכינו הבקש"יות של מוצב תל רידאן. היא מצאה אותו לא מזמן, ועכשיו היא אפילו לובשת אותו מדי פעם בביתה. כשהיא מדברת על תקופת הצבא שלה, עיניה זוהרות. "המוצב שלי היה מוצב בית", היא מספרת. "הרבה זמן אחרי שעזבתי את הבסיס עדיין הרגשתי קשר אליו".
האירוע התרחש כחמישה חודשים לאחר גיוסה לצה"ל. כבר מפריט מידע זה ניתן להבין שסיפורה הוא ייחודי. נסיעה בקו 36 מרמות לאשקלון, החלפה לקו 036 מאשקלון לגוש קטיף - המסלול הקבוע לחזרה לבסיס. המספר הזה, 36, מלווה אותה בחייה ומשמעותי בעבורה אפילו היום. באותה התקופה, תקופת פיגועים, נוהל נסיעה מיוחד היה נהוג. בעיניים פקוחות לרווחה נסעה טאפט עם חבריה למוצב. הערנות הזאת, שנשארה בה עד היום, לא יכלה למנוע את הפיצוץ הזה. רכב חבלה עמוס חומר נפץ ומסמרים לליבוי האש נכנס באוטובוס בעוצמה, בין הדלת הקדמית לאחורית. החיילים שעמדו מצידיה היוו לה אז מגן חי.
אחרי רגעי הבהלה טאפט התחילה לפעול בעודה נזכרת בחומר שלמדה במד"א. "הייתי מהמתלהבות אז תמיד היה לי בתיק חוסם עורקים ותחבושת אישית", מספרת. "במד"א מלמדים אותך לסנן. את רואה אנשים מפורקים לידך, ומתחילה לעשות מה שאת יכולה לעשות". תוכנית פעולה מוכנה מראש, שנועדה בדיוק למצבים מעין אלה, התוותה את דרכה. "סידרתי את האנשים לפי הקדימות: מי הראשון, מי אחר כך, מה נותנים לאחרים לעשות, ובמי אני לא נוגעת". טאפט לא זוכרת מה עשתה פיזית באותם רגעים, אבל אנשים שראו אותה פועלת סיפרו לה לאחר מכן. "מישהו סיפר לי שהורדתי את הסוודר והשתמשתי בשרוולים כחוסם עורקים", היא מספרת. "הטלתי משימות על אנשים. 'אתה, אתה ואתה'", היא מדגימה, "'תורידו אותו מהאוטובוס'". זמן מה לאחר מכן, צוות רפואי מגיע לזירת האירוע ומחליף אותה.
טרמפים לעזה
טאפט מסתכלת סביב. היא נותרה לבדה, כל יושבי האוטובוס פונו. חיילת צעירה במיוחד, מוקפת צוותי רפואה. לפתע היא מרגישה שמישהו תופס בה. רופא שהגיע לאזור ראה שנשארה שם לבדה ובא להעלות אותה לאמבולנס. "סליחה, מה אתה עושה?" אומרת לו טאפט. "את ראית את עצמך?" הוא משיב לה. עד לאותה נקודה היא לא מצאה פנאי להביט בבגדיה, ובטח שלא בפניה. "הסתכלתי על מדי החאקי האפורים שלי, והכל היה אדום-בורדו", היא נזכרת. "הכל היה דם, והוא לא היה שלי".
טאפט לא הייתה מוכנה להתפנות. "אמרתי לו: 'אני תוקעת את החברים שלי, אני צריכה להחליף אותם במשמרות במוצב'", היא משחזרת. "פתאום כשהייתי לבד, הרגשתי לבד. ילדה, בסך הכל בת 18, כמעט מתחילה לבכות: 'אני רוצה לבסיס שלי'". הרופא התעקש וטאפט, שראתה בינתיים שעל האמבולנס נמצאים גם כמה פרצופים מוכרים, השתכנעה ונסעה לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע.
בערב הגיעו לחדרה שבבית החולים אנשים ודרגות עליהם. "ישבתי על המיטה, והאנשים שהגיעו לחצו לי ידיים ושאלו מה שלומי", נזכרת טאפט. "לא ידעתי מה לעשות, אותי לימדו להצדיע לאנשים כאלה". ואז הגיע האלוף איילון. אותו זיהתה טאפט, אותו היא מעריכה. החיילת הצעירה פנתה לאלוף בשאלה. "אני אוכל לתפוס איתך טרמפ למוצב?".
"מתי בפעם אחרונה דיברת עם ההורים שלך?" האלוף איילון השיב לה בשאלה. "לא דיברתי עם ההורים שלי", היא נזכרת ופניה מתעוותים בכאב היום, כאמא בעצמה, כשחושבת על איך וודאי הרגישו אז. "הם ידעו מהחדשות שהיה פיגוע על הקו היחיד שלוקח אותי לבסיס. זה היה כבר לילה, הפיגוע היה לקראת הצהריים, וההורים שלי לא ידעו מה קורה איתי". האלוף נתן לה טלפון לוויני בגודל מכובד, והכריח אותה להתקשר. טרמפ לבסיס היא לא השיגה אז. רק למחרת, כשהציבה אולטימאטום לקצין בכיר אחר - "או שאתה לוקח אותי או שאני תופסת טרמפים לעזה" – היא קיבלה הסעה למוצב.
המדים שלה, ספוגים בדם לא-שלה, הביאו את חברת קדישא עד אליה. "הם רצו לקחת את המדים שלי לקבורה", מספרת טאפט. "עניתי להם, צעירה פעורה שכמותי, 'מה פתאום? זה המדים שלי, אני חתומה עליהם'". אבל הם לקחו אותם. "נתפסתי על השטויות כי זה מה שהחזיק אותי ברגעים האלה", היא מסבירה. "בנוסף, חיל הים היה הזהות שלי. הייתי צריכה לחזור למוצב, לחזור לזהות שלי".
צ'אפחות מתת-אלוף
רק יומיים אחרי זה מורידה לראשונה טאפט את הרובה שמלווה אותה לכל מקום. חור של רסיס חורר את העוזי הקטן. "הוא כבר לא היה שימושי, אבל לא רציתי שיחליפו לי אותו", מספרת טאפט. "רציתי שיישאר עליי".
כחודש לאחר מכן, חיפש אותה הקרפ"ח (קצין רפואה חילי) על מנת להעניק לה סיכת צוות רפואי. טאפט, שלא ידעה מה ראשי התיבות המוזרים הללו אומרים, לא חזרה אליו, והתוועדה לחשיבות הטלפון רק אחרי נזיפה ממפקד המוצב. כמה ימים לאחר מכן, רל"ש מח"י (מפקד חיל הים) חיפש אותה, והיא לא ידעה לאן לחזור. "אני יודעת שהם יושבים בקריה אבל מה אני אמורה לעשות, להתקשר ולהגיד 'שלום קריה, מה רציתם?'", היא צוחקת. בלשכה ביקשו פרטים שונים על טאפט, והיא לא הבינה מדוע. "כולם ידעו מה קורה חוץ ממני", היא אומרת. "ואז המפקד שלי אמר לי: 'אנחנו נוסעים לקריה'". טאפט מצידה, לא רצתה שום קריה. "היינו הכי קרביים שיש מבחינתנו, ולא רציתי לנסוע". את סיבת הנסיעה היא לא הבינה. "אמרו לי שאני מקבלת איזשהו משהו, צל"ש, ידעתי מה פירוש המילה ולא יותר".
טאפט המבולבלת נסעה בכל זאת. בחדר אליו הגיעה ישבו כמה בנות שהכינו אותה לטקס. תתי-אלופים עברו שם. "לא הבנתי אם אני אמורה להצדיע או לא, אז שאלתי את הבנות מה אני אמורה לעשות. הן נקרעו מצחוק ואמרו לי: 'כולם פה בשבילך'. את לא רגילה שתתי-אלופים מורידים לך צ'אפחות על הגב". הטקס החל. האלוף דיבר, אמא שלה קיבלה זר פרחים וענדו לה את הסיכה. טאפט רק חשבה על כמה שהסיכה, המותאמת ל"ירוקים", לא הולמת את מדי חיל הים שלבשה. בהרמת הכוסית טאפט הנבוכה לא הבינה מה עליה לעשות. "שאלתי את המפקד שלי: 'אנחנו על מדים, אנחנו אמורים לשתות?' אז הוא ענה לי 'אם הם שותים - גם את יכולה'. אז עשיתי את עצמי והנחתי את הכוס".
היום, טאפט היא רופאה המתמחה ברפואת משפחה בקופת חולים 'כללית'. היא ידעה שתגיע לתחום עוד לפני הצבא ולפני האירוע. "זה מקצוע מאתגר, הרפואה שיש בה הכי הרבה קשר לסוגי האוכלוסייה השונים". האירוע בהחלט השפיע על הדרך בה היא חיה את חייה. "את מעריכה את החיים", היא אומרת. "מבינה שדברים יכולים להשתנות בקלות לשם או לשם".
הוספת תגובה