"הטייס מסתכל עליי, אני מסתכל עליו. הבנו שאי אפשר לנחות שם"

מעטים הם החיילים שמחזיקים באמתחתם שני צל"שים ושתי תעודות הערכה מבצעיות מטעם חיל האוויר ומתייחסים להישגיהם בשוויון נפש, כמעט בביטול. סא"ל (מיל') מנחם שגיא קורץ מהחומר הנדיר הזה. הקצין (לשעבר) האמיץ (עדיין) מחיל האוויר קיבל את צל"ש הרמטכ"ל שלו על השתתפותו במבצע "כחל", שרוב פרטיו נותרו עלומים. זמן קצר לאחר מכן הוענק לו עיטור המופת, על השתתפותו במבצע "נקר". על שתי הפעולות הללו הוא ממעט להרחיב. ביטחון המידע מחייב אותו לכך. לפרטיו של מבצע נוסף, עליו קיבל תעודת "רישום לזכות" יוקרתית מחיל האוויר, הוא מוכן להיכנס. וגם שם המציאות גדולה מכל דמיון.  

ראשיתו של הסיפור בתום פגישה מכרעת בה מוצג המבצע "מלכה 1". אז מחליט סא"ל (מיל') מנחם שגיא, שהוא לוקח איתו את מפה של אזור המבצע, על מנת שתקל עליו לנווט. כה מדויקת היא הייתה, וחושפת אלטרנטיבות לנחיתה במקומות בלתי צפויים. מפה כזאת יכולה לשרת אותו מאוד, חשב. שגיא, שאז היה סרן, קצין ניווט בטייסת מסוקי תובלה, לא היה רגיל לקחת חלק בתכנון המבצעי. מזלו ביום זה, היה שהוזמן לפגישה כנציג הטייסת. לצידם של נציגי הצנחנים שהיו עתידים לבקוע מבטן המסוק שלו, הוא ישב ברגעי הצגת התוכנית, והחליט שהמפה שראה - צריכה להיות אצלו. המבצע העתידי כלל חדירה לשטחי סוריה, והפלת קווי מתח גבוהים בעומק השטח, ממש באזור דמשק. ומה אם לא יוכלו לנחות בסמיכות לקווי המתח?
המפה הנדירה הגישה לו את פתרונות הקסם בכפית של זהב. "הצנחנים שירטטו את המפה כל כך יפה", מספר שגיא. "המפה נתנה לי עוד אופציות אלטרנטיביות לנחיתה. אם לא נצליח מכאן, נכנס ממקום אחר". אבל חיל האוויר לא היה מודע לעובדה שמפת הקסמים הייתה מונחת במסוקו של שגיא. אפילו מפקדו של שגיא, שישב לצידו במסוק - לא היה מודע לעובדה פעוטה זאת.
בחודש מרץ 1970, באור אחרון, יצאו מהבסיס בטיסה אל עבר סוריה. מסוק התובלה שהוקצה למשימה היה בל-205, ומפקדו הטייס רס"ן יגאל מור. חושך מוחלט ומנבא רעות שרר בחוץ. שגיא לא התרגש. היו אלה ימי אחרי-מלחמת-ששת-הימים, ושגיא ידע שהוא פשוט צריך לפעול, ולחזור. "סטאפ ביי סטאפ", הוא אומר היום. "ככה צריך לעשות את העבודה".
ואכן, כשמגיעים צמד המסוקים לשטח הרצוי - אי אפשר לנחות. בדיוק בשביל רגעים כאלה חשובה מפה עשויה היטב. שגיא, שבחיקו נמצאת מפה העונה לתיאור הזה בדיוק - מניע את העניינים ומחליט על אזור נחיתה אלטרנטיבי. הצנחנים יורדים בבטחה, מבצעים את העבודה - וחוזרים לבטן המסוק. המבצע מושלם בהצלחה.


ארומה של דמשק
שגיא מסכים לראיון בצורה ספונטנית ביותר. טלפון בשעת צהריים ובצידו השני הצעה לפגישה מיידית, נענה בחיוב מפתיע. יש לו תוכניות בעוד זמן-מה, אבל הוא מוכן לעצור קודם לכן לפגישה בה ייספר את סיפוריו. הוא אינו נוהג לעשות זאת, לדבר על העיטורים שקיבל, ועל כן הדבר מפתיע עוד יותר. הוחלט על בית הקפה "ארומה" ברמת השרון, שם יעצור שגיא בדרך לשיעור ב"בית הלוחם". על כוס קפה הפוך, ועם חיוך צידי שמבצבץ שוב ושוב במהלך כל שעת הסיפור, תווה שגיא את עלילותיו.
"יום אחד היינו צריכים להגיע לסוריה, סמוך לדמשק", פותח בדברים. "זה היה בשנת 1970". שני מסוקי תובלה בל-205 יצאו לדרכם כששאריות של אור מלוות אותם, והגיעו לסוריה בחושך מוחלט. משימתם של שני המסוקים הייתה להפיל קו מתח גבוה. כשהוא מתבקש לתאר את הטיסה בדרך לשם, עונה שגיא בקלילות: "זו הייתה טיסה פשוטה, לא מסובכת. אתה שם כיוון ונוסע על הנתיב".
אבל דבר אחד כן השתבש. "הגענו לנקודה בה היה צריך לנחות, והיה שם מטווח. ראינו את כדורי הנותבים", מתאר שגיא. "הטייס מסתכל עליי, אני מסתכל עליו - הבנו שאי אפשר לנחות שם". אורם הזוהר של הכדורים המיוחדים הבהיר זאת מעבר לכל ספק, יש לחפש שדה נחיתה אחר. הטייס מיד הזיז את המטוס מהנתיב המתוכנן. נדרשה אופציה אלטרנטיבית לנחיתה, והייתה צריכה להיבחר מהר. "כל ההתרחשות קרתה בזמן חשכה. אי אפשר היה לראות כלום", מספר שגיא. ואכן, המסוק השני איבד כיוון והחליט לחזור לשטחי ישראל. מסוקו של שגיא נותר לבצע את המשימה לבדו. "מכיוון שהייתי בתדריך, ראיתי את המפה והתאהבתי בה, היה לי פיתרון", אומר שגיא. ההחלטה לקחת אותה למבצע נראתה פתאום כהחלטה שאין שנייה לה. "שלפתי לטייס שלידי את האופציה האלטרנטיבית מתוך המפה". אילולא אותה מפה, סיפורו של המבצע הזה היה נחתם בנקודה הזאת בדיוק, והטייסים היו שבים לבסיסם בידיים ריקות.

"אספנו אותם, וטסנו הביתה"
מסלול המבצע שונה, ועל כך היה צריך להודיע לצנחנים ששהו באותה העת בבטן המסוק. המטוס תוכנן לנחות על חלקו השטוח של הר מחוץ לדמשק, וממנו הכוח יצא לבצע את משימתו. לאחר הנחיתה הבטוחה המריא המסוק לכיוון המדבר, בו איש אינו עובר, שם הצוות האווירי חיכה לסיום המשימה. "נשארנו עם מנוע עובד, כי אתה לא יודע מתי יקראו לך", מתאר שגיא. "זה היה בסדר כי אף אחד לא בוחר ללכת למדבר". הצנחנים סיימו את חלקם כעבור חצי שעה. את מהלך העניינים מתאר שגיא בצורה הבאה: "הלכו ברגל, ראו שזה מתאים להם, הלבישו את חומר הנפץ, פוצצו את קווי המתח, והסתלקו. אספנו אותם, וטסנו הביתה". בתמציתיות וחדות הסתיים המבצע, ובהצלחה שלמה של המסוק לבצע את המשימה.
למחרת כבר הודיעו לו שהוא מקבל תעודת הערכה רשמית. "הם כל כך התפעלו", מספר שגיא. "בחיל האוויר לא ידעו שיש עוד אלטרנטיבות לנחיתה. בגלל שמלכתחילה הייתי מתוכנן ולא פתחתי את הפה, איש לא ידע". בדיעבד, הוא מאמין שהיה צריך לספר. לטענתו, זאת הייתה מעין תקופה כזאת, בה אינפלציה של מבצעים שיבשה את המהלכים התקינים. או במילותיו: "סלט תורכי אמיתי". באותה הנקודה,  כאמור, שגיא הוא כבר בעל שני עיטורים קודמים. עוד מבצע הסתיים בהצלחה.

חיל מתחדש
לטענת שגיא, המשימה שהוטלה על הכוח שלו נועדה להסיח את הדעת ממבצע אחר שביצע צה"ל, עליו איש לא ידע. את הרגע המכריע הוא מתאר כרגע בו התחילו שני המסוקים בצלילה אל עבר המטרה. "יש מצב שהכל מתוכנן, ויש מצב ששוברים את הכלים. אנחנו נאלצנו לשבור את המבנה", הוא מתאר. "ראינו את הנותבים, והיינו צריכים לרדת שם. נכנסנו לתוך 'מצב אחר'. התקופה הזאת הייתה מאוד עמוסה, הייתי נווט יחיד בטייסת, והרגשתי שאני פשוט קורס", מספר. "צה"ל עדיין לא בנה עד הסוף את שירותיו, והיינו זקוקים לעוד הרבה מחליפים". כדי להמחיש את האבסורד שבמחסור בכוחות באותה תקופה, הוא מספר סיפור. "בתקופה בה למדתי בבית הספר לטיסה, קיבלתי כל הזמן משימות דרך מטה חיל האוויר", מספר. "לא עמדתי בזה, ועשיתי שביתה איטלקית. באותם ימים למעטים היה רכב, אבל לי היה. ובכל זאת החלטתי להגיע לבסיס בתחבורה ציבורית. לקח לי ארבע שעות, וכשהגעתי אמרו לי: 'תשמע, אנחנו מחכים לך כבר ארבע שעות, תעלה על סרבל ותטוס'. עד שלא הגעתי, הטייסת לא הצליחה להוציא טיסה".
אחרי המבצע הזה, שינוי סוף סוף קרה לשגיא. "הייתה מין אגדה אורבנית שאנחנו עובדים קשה אבל מטוסי סילון מגיעים כל יום הביתה בחמש. אחרי המבצע הזה הגיעו הפנטומים הראשונים מארצות הברית. ואמרתי, לעצמי: 'אני חייב לעבור'. והוא אכן עבר. אחרי שנים של הקרבה, הוא החליט לתת לעצמו סוג של מנוחה.
לקראת סוף השיחה, הוא נשאל על נושא הגבורה. לדבריו, היא בכלל לא פונקציה שנכנסת לתמונה – למרות שבידיו מספר לא מבוטל של עיטורים שמסמלים גבורה. "אתה פועל מכנית במצבים מעין אלה, עושה את מה שצריך", הוא אומר. ולבסוף מסכם: "אין כאן עניין של גבורה, יש מקצוענות".