"אתה יודע שאתה בשטח אויב, ומתפלל שהכול יהיה בסדר"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 5 בפברואר 2015
אשר אתרוג 2015

אשר אתרוג 2015


בלב דופק יצא סא"ל (מיל') אשר אתרוג לגיחה הראשונה בחייו כטכנאי מוטס. בלי אמצעים לראיית לילה ובלי ג'י-פי-אס, הוא כיוון לוחמים מיחידה מיוחדת וחילץ אותם בשלום מעומק מצרים. כ-50 שנה אחר כך הוא מתהדר כבר ב-37 תעודות הערכה על גיחות מסוכנות ובעיטור מופת על הגיחה ההיא



סא"ל (מיל') אשר אתרוג פותח את הקופסה בירוק-עמוק. היא הוכנה מבעוד מועד לפגישה, ונראה כי אתרוג אינו מתעסק בתכולתה לרוב. פתיחתה היא אירוע מיוחד גם בשבילו. מתוך הקופסה הוא מוציא תעודות בזו אחר זו ומסביר בקולו על כל אחת מהן, תעודות הערכה על גיחות מסוכנות לשטחי אויב, משנים שכבר עברו מזמן. מלחמת יום הכיפורים - 14 גיחות. ממלחמת ששת הימים ועד סוף חודש מארס של שנת 1970 - 13 גיחות. מאפריל של שנת 1970 ועד מארס שאחרי - 9 גיחות. לצד התעודות נחות גם מספר תמונות, שבהן אתרוג – בחיוך גדול - לוחץ ידיים בטקסיות למיטב הקצינים. ומלבד לתעודות ולתמונות, שהתנחלו בקופסה רק בשנים מאוחרות יותר, שוכבים גם שני כתבים מפוארים: כתבי צל"ש. האחד צל"ש רמטכ"ל, והשני עיטור המופת.
"יש לי בסך הכול 37 תעודות, על 37 מבצעים, והן אף פעם לא השפיעו על חיי", מצהיר אתרוג. "המבצעים האלה היו מסווגים. אשתי עד היום אפילו לא יודעת".

המבצע בו קיבל אתרוג את עיטור המופת, מבצע "כחל", נשמר שנים בסוד. גם מאז שנחשף, פרטים רבים חסרים בסיפורו של המבצע הזה, בו טייסת 124 ויחידת מטכ"ל שיתפו פעולה על מנת לבצע פעולה מודיעינית בעומק שטח מצרים. שני מסוקים הכניסו כוח למצרים, חיכו בישראל לסיומה של הפעילות שנשמרה בסוד עד ימינו, וחזרו לאסוף אותם בתום המבצע.
זה היה בלילה שבין הימים הראשון והשני בחודש דצמבר 1965. כמעט 50 שנה עברו, והיום, יושבים בסלון ביתו, אתרוג בוחר לספר את מה שהוא יכול ומוכן מזווית המבט שלו, טכנאי מוטס בטייסת 124.
בכתב הצל"ש שלו נכתב: "
רס"ל אשר אתרוג פעל כאיש צוות בכלי טיס, במשימה קשה ומסובכת במבצע 'כחל'. רס"ל אשר אתרוג ביצע את תפקידו בצורה מופתית, תוך משמעת ודיוק מרבי. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת".

בדואים על האבן
סלון ביתו של אתרוג עטוף חפצי אמנות. ציורים שציירה אשתו צובעים את הקירות בצבעים עליזים. לצדם, במיני מיקומים מעניינים, ויטראז'ים מעשי ידיו של אתרוג. הבית שמח. לצד קפה שהציע וביקש שיילגם עד הסוף, ועוגיות שלאט לאט נאכלות כשהשיחה מתקדמת, מספר אתרוג על מעשה שהיה לפני כ-50 שנה. "אני זוכר הכול", הוא אומר.
"לפני המבצע התאמנו הרבה בשביל שיתוף הפעולה בין הכוח שלנו לכוח הרגלי. היינו צריכים להכיר את אופי הפעולה שלהם והם את שלנו, וכך לשלב", מספר אתרוג. "חלק היינו עושים לבד, וחלק היינו עובדים איתם, מנחיתים אותם בכל מיני מקומות בארץ, בלילות".

האימונים נמשכו מעל חודש, ולעתים אף כמה חודשים. הניווט של פעם הוא לא הניווט של היום, מסביר אתרוג. המכשירים שהיו לכוחות לא היו מספיק משוכללים כדי לעזור להם במציאת הנקודה ובנחיתה. "היום יש לך ג'י-פי-אס ואמצעים לראיית לילה (אמר"ל)", הוא מזכיר. "באותם זמנים לא הכירו את הדברים האלה. הניווט היה הכול". באימונים היו טסים עם מפה רגילה עד נקודה מסוימת, וממנה עם תצ"א (תצלום אוויר) שהתקבל כמה ימים לפני כן. "אם תכננת לנחות במקום מסוים ופתאום גילית שבדואים התיישבו בדיוק 'על האבן' שאתה היית צריך לנחות עליה, מה תעשה אז?" הוא שואל. "בגלל זה התצ"א חשוב".

בנוסף לקושי שהציב הציוד, גם לכוח האווירי הייתה שאיפה שקשה לעמוד בה. מבחינתם, הם היו צריכים להנחית את הכוח "על האבן". קשה מאוד להנחית מסוק ברמת דיוק כזו בלילה החשוך של מצרים. על כן, השיטות היו קצת אחרות. "האמר"ל שלנו היה הירח", מספר אתרוג. "הירח היה שם דבר. הוא היה מי שהכתיב לנו את התאריך של המבצע".
הלילה שבין האחד לשניים בדצמבר 1965 הגיע. "לא אמרו לנו מה מטרת המבצע", אומר אתרוג. "רק שתפקידנו הוא הובלה וחילוץ". והם יצאו.

אפשר לנשום לרווחה
שני מסוקים יצאו לדרך. במסוקו של אתרוג, שני הטייסים ישבו בקומה למעלה, והוא בבטן המטוס. לצדו הכוח ועגלה עם הציוד שלהם. "יצאנו מאזור הגבול כבר כשהיה חושך. סביב שמונה בערב", מספר אתרוג. "זה היה המבצע הראשון שבו טסתי מעבר לקווי האויב. אחר כך זה נהפך לשגרה". אתרוג הצעיר באותה תקופה לא ידע ש-37 תעודות שיציינו גיחות כאלה ואחרות יצטברו אצלו במהלך השנים. זאת גיחה ראשונה, והלב דופק. "טסנו לעומק השטח. אתה קצת במתח כי אתה יודע שאתה בשטח אויב ומתפלל שהכול יהיה בסדר: שלא ראו אותך, שלא זיהו אותך".
לאתרוג, כמכונאי מוטס, היה תפקיד תחזוקתי אך לא רק: הוא החזיק את מכשיר הקשר שלימד אותם איפה הנקודה המדויקת בה צריך לנחות. "מהעמדה שלי הייתי אמור לתת הוראות לטייס איך לטוס כדי למצוא את מה שאנחנו מחפשים", מספר אתרוג. "ידעתי להגיד אם הוא בצד ימין או בשמאל והאם אנחנו מתקרבים אליו". הם טסו בשמים כהים מעל המדבר, והמכשיר הראה להם את דרכם לפי אותות לימין ולשמאל. ככל שהתקרבו האותות התרחבו, והתרחבו והתרחבו, וברגע שחלפו מעל הנקודה - האותות קטנו. כך ידעו שיש לעשות אחורה פנה. הם הגיעו לנקודה.
"לא היה זמן להסתכל מסביב, לא ראיתי איך נראה השטח", אומר אתרוג. "שם אתה מתחיל לעבוד על אוטומט. נוחתים, מקבלים את האישור להוריד את הצוות והציוד, מוודאים שהכול ירד, וממריאים". המסוקים חוזרים לארץ, לוחמי מטכ"ל נשארים. והם נשארים שם שעות רבות.
באותו הזמן כלי הטיס מחכים בארץ להזנקה חזרה. ואכן, הקריאה מתקבלת.  
"ברגע שהם היו מוכנים הם באו לנקודת האיסוף וחיכו לנו", מספר אתרוג. "הגענו בחזרה, נחתנו, העלינו אותם להליקופטר, והיינו שמחים ומאושרים". זאת הנקודה בה אפשר להתחיל לנשום לרווחה. גם בעומק השטח של מדינה עוינת, גם בלי לדעת איך תיראה הנסיעה חזרה, כי "אתה כבר מרגיש שזה אחרי", לפי אתרוג.
הם חוזרים לארץ. "בחפ"ק חיכו לנו כל הפלאפלים למיניהם", מספר אתרוג. החשובים מחכים, לוחצים ידיים והמבצע נחתם.

לידת מסוק
אנקדוטות נשזרות זו בזו בסיפורו של אתרוג. אחת מהן, קצת יותר ידועה, קשורה בטובי הקצינים של אותה התקופה. ליצחק רבין, שהיה באותה העת הרמטכ"ל, נודע שב"כחל" משתתפים שני אחים. אליעזר כהן היה מפקד המבנה של המסוקים, ואחיו הצעיר, נחמיה ז"ל, מפקד כוח הסיירת. בהתייעצות עם עזר ויצמן, סגנו, השניים החליטו שהאחים לא יטוסו יחד מטעמי ביטחון. "אז באמת טסנו והנחתנו את המסוקים כל אחד בנפרד", מספר אתרוג. אבל כשבאו לאסוף את הצוותים מהשטח, משהו השתבש. "קרתה איזושהי טעות והצוות שלי עלה על המטוס של צ'יטה [אליעזר], בעוד שאח שלו היה בפנים". הטיסה המריאה, כולם היו מרוצים, והתקדמו לכיוון ישראל. "ואז, בדרך הביתה, נודע להם שהם טסים ביחד", צוחק אתרוג.
בין סיפוריו מגולל אתרוג גם את האבולוציה של המסוקים בצה"ל, או כמו שהוא קורא לזה: "עם האוכל בא התיאבון". אתרוג עצמו הוצב בטייסת המסוקים שנה אחרי שהוקמה. "בסך הכול היו לנו שישה מסוקים: שלושה 'סיקורסקי אס 58' ושני 'סיקורסקי אס 55'", הוא מונה, ואז נזכר בשישי. "והיה לנו עוד מסוק אחד קטן, סילוני, במתנה מגברת אחת צרפתייה שנתנה לנו אותו במטרה להנציח את משפחתה". המסוק הזה היה שונה מהאחרים. "היא רצתה שישמש רק להצלה וחילוצים, וכדי שזה יהיה ייעודו היחיד, כתבה עליו "ה' ירא".
באותה תקופה המסוקים היו מעין עוף מוזר בשמי ישראל. "כשאני הגעתי לטייסת צה"ל לא הכיר הליקופטרים", אומר אתרוג. "יולדת בשיטפונות לדוגמה, זו הייתה משימה של ההליקופטר וזהו". אבל אבולוציה, כמו אבולוציה, מטבעה להתפתח, ואבולוציה ישראלית, מטבעה שיוביל אותה חוזה ישראלי. "מפקד הטייסת הראשון, אורי ירום ז"ל, היה ה'הרצל של ההליקופטרים", מספר אתרוג. "בשביל לפתח את הנושא בחיל האוויר הוא הבין שהוא צריך להביא למודעות בצבא מה ניתן באמת לעשות עם הליקופטרים. אז הוא ניסה לעניין את החילות השונים. מי שהביעו עניין היו הצנחנים". עוד שלב בהיסטוריה של חיל האוויר נבנה. "מצאו כלי שאתה יכול לטוס איתו עמוק לתוך שטח האויב, ולקחת איתך ציוד במשקלים ובכמויות שבעבר לא יכולת. שם התחיל שיתוף הפעולה. ההליקופטרים לקחו חלק במשימה של חיל האוויר: לשמור על שמים נקיים".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה