"הרבה אנשים תפסו רגליים וטסו משם"

שבת בבוקר, יום יפה, ומלחמת יום הכיפורים פורצת. חבורה של מתפללים בבית כנסת חיפאי במרכז העיר נקראים ללחימה. רגע קודם הם עוד אחזו בספרי הקודש, שרו שירים לכבוד שבת המלכה, יחד. אחד מהם הוא רס"ר (מיל') מאיר בן חיים, אז סמ"ר במילואים, חובש בתאג"ד 289. דודנו מגיע עד לבית הכנסת ומספר לו בבהילות על שיחת טלפון שהתקבלה מהצבא, בה נאמר כי עליו להגיע מיידית אל הבסיס, כי יש מלחמה.
כל הגברים שעל דלתם הקיש צו הגיוס עוזבים את בית הכנסת. הם מגיעים לביתם, עולים על מדים, ויוצאים אל נקודת המפגש בכיכר מרכזית בעיר. אחרי שעתיים של ציפייה, מגיעים האוטובוסים ואוספים אותם אל הקרב.
העלייה לרמת הגולן מתפתלת. הבחורים מסתכלים איך לאט לאט יורדים מכיוון בית המכס כל האזרחים, בשעה שהם, בכלים כבדים, מטפסים מעלה - לכיוון נפח. משם הם פונים לכיוון הר שיפון, ומתמקמים: שבעה טנקים, שלושה נגמ"שים, אנשי צוות רפואה ולוחמים.  
על הקרב שיתפתח שם ייכתב ויסופר עוד רבות במהלך השנים. זה גם הקרב שהעניק לבן חיים את עיטור המופת, וכך נכתב בכתב הצל"ש:
"במלחמת יום הכיפורים, בקרבות רמת הגולן, שימש סמל מאיר בן-חיים חובש בתאג"ד. בעת שזחל"ם התאג"ד נע לפינוי פצוע, הוא נתקל באזור תל אבו חנזיר בכוח סורי שכלל טנקים ונגמ"שים. נפתחה אש לעבר הזחל"ם והצוות קפץ ממנו וניתק מגע. סמ"ר מאיר בן-חיים, אשר לא היה מפקד הזחל"ם, נותר בקרבת הזחל"ם יחד עם שני לוחמים. השלושה ניהלו קרב אישי קשה ביותר עם הסורים, שהיו קרובים מאוד. במהלך הקרב נפגעו שני הלוחמים שהיו איתו. לאחר שהסורים עזבו את המקום, נותר סמל מאיר בן-חיים עם לוחם הרוג ולוחם פצוע, כשהם לבדם במקום. הוא חבש את הפצוע ופינה אותו בעזרת חייל נוסף שהיה בשטח. תוך התנועה פגשו כוח שלנו וחולצו על ידיו. במעשיו אלה גילה סמל מאיר בן-חיים יוזמה, אומץ לב, קור רוח ואחוות לוחמים למופת. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת. ניסן תשל"ו אפריל 1976, מרדכי גור, רב אלוף, ראש המטה הכללי".

התגרויות במרוקאית
"אתה זוכר את היום ההוא?", נשאל בן חיים היום, מעל 40 שנה אחרי הקרב שהותיר נפשות מצולקות ומשפחות שכולות. "איך אפשר לשכוח?", הוא עונה. במילים פשוטות, בקיצור מלא דיוק, טווה את שהתרחש אז, בקרב ברמת הגולן.
"זה היה בדיוק חודש מיום החתונה שלי", מספר בן חיים. "התחתנו ב6.9, ונקראנו למלחמה ב6.10. הייתי בן 23". קריאתו של הדודן בבית הכנסת הייתה הצעד הראשון בהתגלגלות עניינים מהירה, שבסופה ימצאו עצמם החיילים פנים אל פנים מול הסורים.
המטרה של התאג"ד הייתה להקים בית חולים שדה בנקודה מסוימת ברמה, אבל התוכניות השתנו. "התחלנו להתקדם, ואיתנו התחילו להגיע כוחות סורים ומרוקאים", מספר בן חיים. "איך זיהינו שהם מרוקאים? פשוט כי הם דיברו במרוקאית".

כוחות אויב הצטופפו מולם, כוחות אויב שהתכוננו לקרב. החיילים עמדו בכביש שבין שני תלי עפר. הם היו במיעוט, ובעמדת נחיתות. "החבר'ה ראו את הכוח האדיר שבא מולם ונרתעו", מתאר בן חיים. "זה נתן יתרון להכות בהם". כל כך קרובים היו הסורים, מרחק שלא מאפיין קרב טנקים. "הם היו במרחק 10-15 מטר ממנו", מתאר בן חיים. "זה היה משוגע, היו שאפילו ניסו לפגוע בנו עם קנה התותח עצמו".

הקול המרוקאי אותו זיהו קודם, התחיל להתגרות בחיילים שלמולו. "יא יהודי, יא יהודי, תקום", הם אמרו. ואז, הסורים והמרוקאים התחילו לירות.
"הם פגעו בכולם בשניות. פשוט ירו בכל הכלים", נזכר בן חיים. "אנחנו התמקמנו והתחלנו לירות בנשק קל. איפה שראית בן אדם מרים את הראש, פשוט ירית לכיוון שלו. אם לא - היו שוחטים אותנו", מתאר.
#פחדת?#
"אתה לא חושב בכיוון הזה בכלל", אומר בן חיים. "ברגעים האלה אתה חושב רק על מה שלימדו אותך: להלחם. אתה לא מחכה שיגידו לך 'ערב טוב, מה נשמע?'".
#אז מה הרגשת?#
"יש את הקטע הזה שכל מהלך החיים עובר לך במוח", הוא אומר. "זה נראה ממש כמו סרט שרץ".
הסורים כנראה לא רצו להתעכב בגלל כמה חיילים, והקרב דעך.

אליפות הארץ בבריחה
"בוא נקום ונראה מה יש מסביב", אמר בן חיים לחובש נוסף, בתום הקרב העקוב מדם. ואכן, טנקיסט שהצליח לדחוף עצמו מחוץ לטנק, נתפס בזווית עיניהם. "בוא נפתח אלונקה וניקח אותו", אמר בן חיים לחובש. "אני לא לוקח אותו לשום מקום", אמר החובש. "אני בורח". בן חיים לא הסכים. הוא לא ינטוש פצוע בקרב, בייחוד לא כשמשימתו היא למנוע מוות שווא. "היה שם קטע לא נעים", מספר בן חיים. "אמרתי לו: 'אם אתה זז מפה, אני יורה בך'".
הם לקחו את הבחור הפצוע, וסחבו אותו על אלונקה באדמת טרשים שהרגישה אינסופית. המרחק לא היה רב, אבל השניים התקשו לראות דבר מה בחושך שכבר ירד. לפתע, שמעו קול. "חבר'ה ממחלקת הסיור באו לחפש אותנו ושמעו אותנו מדברים", מתאר בן חיים. "הם שאלו אותנו מי אנחנו וסייעו לנו לחלץ את הפצוע".
אחרי הפינוי חזרו לבסיס, התחמשו, וחזרו אל הקרב יחד עם כוחות חדשים שהצטרפו אליהם.
אותו בחור פצוע ביקש לפגוש את מי שהציל אותו, כבר בימי המלחמה, ובן חיים הגיע לבית החולים. "תשמע, אני בטוח שהיית עושה בשבילי את אותו הדבר", אמר לו בן חיים בתגובה למילות התודה. "אני מקווה מאוד שהייתי עושה את זה", ענה הפצוע. "הרבה אנשים תפסו רגליים וטסו משם". בן מאיר מאשר בחיוך. "הייתה שם אליפות הארץ בריצה להר, מי מגיע יותר מהר", הוא צוחק. "אלה היו שני צנחנים, שהיו אז העילית של העילית, שחטפו רגליים קרות. אבל אי אפשר לשפוט אותם, באמת שאי אפשר". הפצוע לא וויתר. "אני מקווה שאוכל לגמול לך אי פעם", אמר. ובן חיים השיב מיד. "אם תהיה בריא ושלם, זה מספיק לי". אמר והלך.

הסורים? הם לא נחמדים
210 יום של מילואים. זאת למעשה מלחמת יום הכיפורים של בן חיים. הרופא החטיבתי רצה להמליץ עליו ועל הרופא הגדודי לצל"ש, והשניים נקראו לבסיס הקריה. "ישבנו שם עם כל מיני ברזלנים, וסיפרתי את הסיפור", מספר בן חיים. "גם אז זה היה בקצרה", הוא צוחק. אחרי זמן מה, קיבל הזמנה לטקס בבית הנשיא.
גם שם, בן חיים לא הרבה בהתרגשות ובמילים. "אמרתי תודה רבה, לחצתי את היד לנשיא ולראש הממשלה, לקחתי את העיטור והלכתי", הוא מתאר. "בשבוע הראשון החיפאים שהכירו אותי פירגנו, אחר כך זה נסגר בארון. מאז לא הלכתי לבדוק מה קורה שם". לעיתים הוא נזכר, כשאיזה קולגה נכנס לאינטרנט ומגלה שבן חיים הוא בעל צל"ש. "אז שואלים אותי, 'מה, אתה כזה? אתה לא נראה כזה'. אז אני עונה, 'אבל אני לא כזה!' זה היה פעם". יחד עם זאת, הוא שמח על העיטור. "זה נחמד שמעריכים מאמצים שאנשים עושים. זה עושה טוב על הנשמה", אומר. "זה טוב שאנשים ימשיכו בשושלת הזאת".
זיכרון הקרב איננו זיכרון נעים במיוחד עבורו. "זאת הייתה תקופה קשה, היו לנו המון פצועים", אומר בן חיים. "היו לנו קטעים מאוד קשים עם חבר'ה שלנו וגם לא שלנו שטיפלנו בהם".

היו כאלה שלא התגברו על זיכרון הקרב. "היה לנו רופא אחד שלא ישן עד היום בלי אור בחדר", מספר בן חיים. "אחד החבר'ה שלנו גם נפל שבוי. יום אחד הייתי בסופר באזור הקריות, והוא היה שם. אמרתי לו שלום, הוא אמר 'אתה מכיר אותי?' אמרתי לו שהיינו יחד ביום כיפור. הוא אמר שהוא לא זוכר". בן חיים הופתע מאוד, אך גם הבין. "אולי הוא פשוט רוצה להדחיק את זה", הוא אומר היום. "סך הכל, הסורים הם לא אנשים נחמדים".
כשנשאל מהי גבורה בעיניו, עונה: "החבר'ה מ'צוק איתן', עם כל ענייני המרדפים בתוך המנהרות". בעיניו, הם עשו את עבודתם נאמנה ואין לערער על כך בהרהורי שווא. "אלה אנשים שלא מפחדים. אני מעריך את האומץ שלהם. אם צריך להסתער אז מסתערים".